מאגר סיפורי מורשת

נולדתי ברומניה בעיר מדיאש במחוז טרנסילבניה. עיירה קטנה אשר לפני מלחמת העולם הראשונה, הייתה תחת שלטון האימפריה האוסטרו-הונגרית ולאחריה עברה לשלטון רומניה.

תמונה של סבתי עם אחותה מריטה לפני עלייתם לארץ

סבתא ורה מספרת על הוריה

אימא שלי ששמה אידה קר וסבתי תרזה פרקש לבית וייס נולדו גם הן שם. האימא נולדה גם היא שם, והאבא נולד ברוסיה.

אבי ששמו יוסף קר נולד בצ'כיה וכן גם הוריו. משפחת אבי נספתה כמעט כולה בשואה חוץ מאחות אחת, בעלה ובן אחד מתוך שניים.

אני עליתי עם משפחתי ארצה בהיותי בת ארבע בשנת 1949 שנה אחרי קום המדינה. הביאו אותנו ישר לבית עולים (מעברה) בנתניה ושם גם נשארנו במשך שנה. לאחר שנה קיבלנו צריף שבדי ושם גרתי עם הורי, אחותי מריטה וסבתי שעלתה ארצה שנה אחרי.

בגיל שבע עברנו כולנו לדירה במרכז נתניה ושם עליתי לכיתה ב' לבית הספר ביאליק. בבית הספר המורה נתן לי את שמי העברי שלא אהבתי – פרחיה. גרתי בנתניה כל חיי הבוגרים עד אחרי הצבא ומאז נשארתי בישראל .

ההסבר על שמי המלא

שמי המלא הוא ורה ויקטוריה קמחי. שמי הקודם מהבית היה קר (שם המשפחה). שם מצחיק אבל זה קר. שמי הפרטי ורה הוא שם שאין לו שום מובן, אבל ויקטוריה נקראתי, מכיוון שנולדתי בדיוק ביום הניצחון אחרי מלחמת העולם השנייה. לכן נקראתי ויקטוריה כי משמעות המילה "ויקטורי" היא ניצחון.

ושם המשפחה שלי היום הוא קמחי – בעקבות הנישואים של לדוד קמחי.

כיצד קיבלתי את שמי כשהגעתי לארץ

עוד כשגרנו מחוץ לנתניה וחיינו שם ביישוב של עולים חדשים, הגעתי לכיתה א'. כשהגעתי לכיתה א', המורה שאל כמובן לשמי. אימא שלי אמרה ששמי ורה ויקטוריה. המורה אמר: "זה לא שם עברי. יש לה יש לה גם שם עברי?"

אז אימא שלי אמרה: "לא עד כמה שידוע לי".

"אז איך קראו לסבתא שלך" הוא שאל, "לא היה לה שם עברי?"

גם לסבתא שלי לא היה שם עברי, אז אימא שלי המציאה משהו ואמרה למורה:  "אולי בלימה"לה".  הוא שמע "בלימה"לה" וקרא לי פרחיה, מכיוון ש"בלימה'לה" זה פרח. אז הוא קרא לי פרחיה. אני שנאתי את השם הזה מהיום הראשון, אבל נאלצתי "לסחוב" אותו כל תקופת בית הספר.

גם לא היה לי את השכל כשעברתי לתיכון להיפטר ממנו. יכולתי לומר שקוראים לי "ורה", כי השם "פרחיה" לא מופיע בשום רישום, זה לא שמי בשום תעודה. אבל "קיבלתי שכל" רק כשהגעתי לצבא, ומאז והלאה כולם מכירים אותי כ-"ורה". אם מישהו קורא לי היום פרחיה, אני יודעת שזה מישהו מהעבר המאוד רחוק שלי.

ההורים שלי

נולדתי ברומניה בעיירה קטנה שעזבנו אותה שנתיים לאחר תום המלחמה ועברנו לשנה לצ'כיה (צ'כוסלובקיה) שהיא היתה ארץ הולדתו של אבא שלי. ומשם כעבור שנתיים עלינו ארצה בשנת 1949 ישר לבית העולים.

תמונה של סבתא (הילדה הקטנה) ומשפחתה לפני עלייתם לארץ

בזמנו היו בתי עולים לכל העולים החדשים, וגרנו שם כעשרה חודשים עד שעברנו לבית זמני, לצריף זמני ומשם ההורים קנו דירה וגרנו בנתניה. גרנו בנתניה כי הגענו לבית העולים בנתניה ונשארנו שם.

אבא שלי היה מנהל בית חרושת ברומניה, אבל בארץ הוא לא ידע את השפה העברית ולא יכול היה לעבוד באותו מקצוע, ולכן הוא עבד בתור מנהל חשבונות ואימא שלי עבדה בבית. היא תפרה, עבדה בבית חרושת, תפרה כפתורים וסוודרים, ועוד כל מיני עבודות די קשות.

סבתא שלי כעבור שנה גם עלתה מרומניה וגרה איתנו כל השנים.

החלום של הוריי

החלום של הוריי היה להסתדר קצת כלכלית, כי היה מאוד קשה לעומת החיים הטובים שהיו להם ברומניה. היה להם קשה בארץ והם גם לא היו כל כך צעירים כשבאו ארצה. הם היו כבר מעל גיל 40, קרובים לגיל 50, והיו להם קשיי שפה גדולים. אבל הם הסתדרו, ובסך הכול הייתה לי ילדות מאוד טובה. גדלתי בבית עם אחותי הגדולה, שמבוגרת ממני בתשע שנים, ועם סבתא שלי והייתי הילדה הקטנה והמפונקת.

ילדותי

כשהייתי ילדה לא היו הרבה צעצועים לילדים לא היתה טלוויזיה, לא היה מחשב וגם לא טלפון אז כל הילדים היו עושים שיעורי בית ויורדים לחצר לשחק עם חברים בכל מיני משחקים, כגון: קפיצה בחבל, קלס, חמש אבנים, גולות ועוד. המשחק האהוב עליי ביותר היה מחבואים, שיחקתי אותו כמעט בכל יום. בדרך כלל במשחק זה היו או סופר אחד או שניים תלוי בכמות הילדים שמשחקים. אז, כפי שאנחנו שיחקנו, הסופרים ספרו עד 40 ואז התחילו לחפש את שאר הילדים. אני מאוד אהבתי משחק זה וגם הייתי מאוד טובה בו.

שיחקנו גם עוד המון סוגי משחקים שגם היום עדיין משחקים בהם, כגון: חיי שרה מחבואים ועוד.

היינו משחקים כל ילדי השכונה יחדיו ולא הרגשנו שחסר לנו כלום וזו זכורה לי כתקופה מאוד מהנה וכיפית. אני באופן ספציפי קראתי גם המון ספרים והייתי מחליפה ספרים כמעט בכל יום בספריית השכונה שלנו.

תקופת בית הספר יסודי

היינו עולים חדשים והתחלתי את כתה א' בשלוחה של בית ספר ביאליק בנתניה שהתקיים בשכונת העולים שגרנו בה. היו שם ילדים מכל הגלאים. רק בכתה ב' עברתי לבית הספר ביאליק בעיר. רוב המורים, כולל מנהל בית הספר היו גברים ולא נשים. המורים היו קשוחים והיה הרבה כבוד אליהם.

היו לי כמה חברות טובות ועם חלקן אני בקשר עד היום. בית הספר העממי נמשך עד כתה ח' ואחר כך ארבע שנים של תיכון. לא היו לנו באותה תקופה חוגים ואת רב הזמן הפנוי העברתי בקריאת ספרים ובילוי עם סבתי. היינו הולכות יחד לקולנוע ואהבתי מאד להקשיב לסיפוריה על ילדותה וחייה בעיר הקטנה ברומניה. לבילויים עם סבתא הייתה מצטרפת גם אחותי היחידה שהייתה גדולה ממני בתשע שנים ושמה היה מריטה. יחסינו היו קרובים מאד למרות הפרש הגילאים ביננו.

תקופת בית הספר התיכון

למדתי בתיכון טשרניחובסקי בנתניה, בו למדו בעיקר בנות שהמשיכו אחר כך ללימוד הוראה. רוב צוות המורים באותה תקופה, בשונה מהיום, היו גברים. היתה אווירה טובה מאד בבית הספר, ושתי חברות טובות שהכרתי בתיכון ליוו אות שנים רבות גם בהמשך.

אני לא רציתי להיות מורה ולכן לא המשכתי ללימודי הוראה.

רגעים משמעותיים בחיי החל מגיל 18

בגיל 18 בשנת 1963 התגייסתי לצבא, עברתי טירונות ושרתי בתור מזכירה בבה"ד 3 בקורס מ"פ.

לאחר השירות התחלתי לעבוד במס הכנסה עד לנסיעתי עם אמי, אחותי, גיסי והאחיינים שלי לניו יורק מטעם שליחות של התעשייה האווירית של גיסי. בניו יורק עבדתי כמזכירתו של מנהל המשלחת של כור במשך שנתיים. במקום העבודה שלי הכרתי את בעלי לעתיד דוד קמחי, שהיה רופא מנתח והיה בניו יורק בשנת שבתון מטעם בית החולים שבו עבד.

כעבור שנתיים חזרתי ארצה, התחתנתי עם דוד ונולדו לנו שתי בנות: דנה (אימא של אלה) ומיכל.

בגיל  48 התאלמנתי מבעלי שנפטר במפתיע מהתקף לב כשדנה ומיכל היו בנות 18 ו-16.

אלה:

הזוית האישית

אלה: למדתי מסבתא שתמיד טוב להיות בצד שנותן עזרה ולא בצד המקבל עזרה.

כשסבתא שלי עלתה לארץ, ממשפחה רגילה הם הפכו למשפחה שזקוקה לעזרה ולקח להם הרבה זמן והמון עבודה קשה כדי להתרגל לארץ ולהתאקלם בה.

היה לי מאוד מאוד כיף לעשות את העבודה יחד עם סבתי. למדתי המון על המשפחה שלי מה סבתא שלי עשתה שהיא הייתה ילדה, במה היא אהבה לשחק ועוד. הבנתי שמצד אחד הילדות שלנו היתה דומה, אבל מצד שני יש הרבה שוני, לא היתה אז טכנולוגיה והיו קשיים כלכליים. בנוסף, בזכות העבודה התחברתי יותר לסבתא שלי ונפגשתי איתה יותר ובגלל זה היה לי כל כך כיף לעשות איתה את העבודה.

סבתא ורה: היה לי מאוד מאוד מהנה לעבוד ביחד עם אלה על העבודה. נהניתי לספר לה את סיפור חיי, על עלייתי לארץ, ילדותי ועוד. זו היתה הפעם הראשונה שאלה שמעתי את הסיפורים על העלייה של משפחתי לארץ, כיצד הפכתי מ "ורה" ל"פרחיה" עוד סיפורים. אלה מאוד התעניינה בעבודה וזה הפך אותה ליותר מהנה ונעימה.

אנחנו מאחלות אחת לשנייה שנבלה עוד שנים רבות יחד, שנהנה מטיולים משותפים, ארוחות משותפות והמון רגעים של הנאה משפחתית.