מאגר סיפורי מורשת

שמי רומי היבנטריגר, אני משתתפת השנה בתוכנית הקשר הרב דורי, במסגרת מפגשי התוכנית, ראיינתי את סבי, דב, שאלתי שאלות שעניינו אותי על משפתנו, ילדותו ועוד סיפורים מעניינים אותם תיעדנו יחד.

סבא דב היבנטריגר מספר

בפגישה הראשונה שלנו, אני אספר לך על שם משפחה שלנו שהוא קצת משונה, מה הפירוש שלו, ואני אשתדל להקיף את תולדות המשפחה שלנו, שלי, של ההורים שלי, סבא וסבתא שלי, האח שלי ומהם המקצועות שלהם, במה הם עבדו, וכל מיני דברים שאני מוצא לנכון לספר שהיה.

אז השם שלי הוא דב היבנטריגר, לא להבהל, היבנטריגר כנראה זה צליל גרמני, אנחנו לא יודעים מאיפה הגיע השם, בעבר הציעו שזה קצת עיוות של המילה HEVETRIGER.

HEVEN – זה שמרים TRIGGER זה שליח וסבל, מישהו מהמשפחה כנראה עבד עם שמרים או בלחם או במאפיה – למרות שאנו לא מכירים אף אחד כזה. זה פירוש השם. מאחר והוא ייחודי – אנחנו שמרנו אותו, שמרנו עליו, וככה נשמרה הגחלת. לכן גם, אבא שלך, שהוא הבן שלי – שמו אביעד היבנטריגר. ותנחשי מה…גם את, רומי היבנטריגר, והאחים שלך גיא ואיתי היבנטריגר.

אותו דבר משפחתו של הבן שלי אור. הבת שלו תמר היבנטריגר, והנכד שלי עידו היבנטריגר. אוקי.

המשפחה שלנו גדלה בפולין. סבא שלי היה רב, אבל גם עבד למחייתו כזגג. הוא מילא את החובה הקדושה של לחם או קמח …. זו העבודה. הוא לא התבטל ולמד רק תורה, אלא גם עבד למחייתו. היה לו בית מסחר קטן לזכוכית, הוא זיגג חלונות, קיבל על עצמו לזגג חלונות בפולין. יש לי באיזה שהוא מקום תמונה שלו, אני אחפש, תראי איך הוא נראה. נראה עם זקן עבות וכיפה גדולה, ואני קרוי על שמו, השם שלו היה דב היבנטריגר. אבא שלי, משה, החליט לקרוא לנכד שלו (אם יהיה גבר ויהיה הראשון) בשם דב על שם הסבא. זה היה מאוד מקובל. דרך אגב, אור הבן שלי, עשה כבוד מיוחד למשפחה, הוא קרא לבת שלו תמר, תמר רבקה היבנטריגר.הוא נתן לה עוד שם לציין את שם אימא שלו, שהיא אשתי, זיכרונה לברכה.

בתמונה אני הם הורי, מימין עם אמי ומשמאל עם אבי – סבתא רבתא וסבא רבא של רומי

המשפחה של סבא שלי

היו לו ולאשתו, שקראו לה חנה – יהודית … (בכלל היה מקובל פעם בגולה שהיו נותנים יותר משם פרטי אחד לילדה או ילד). לא יודע למה, אבל אני זוכר את זה, את הסיפורים של אבא שלי. היו להם שבעה אחים, אבא שלי היה אחד מהשבעה אחים האלו. את כבר יודעת על השואה, למדתם על השואה? אז כל האחים נספו בשואה, אבא שלי ואח אחד הם היחידים שהצליחו להינצל, הם ברחו מפולין. אח אחד ברח, אפילו מוקדם יותר לפני המלחמה, ובדרך לא דרך הצליח להגיע לארץ. אבא שלי הצליח לברוח מפולין בזמן המלחמה ביחד עם אימא שלי. אימא שלי שמה היה אמיה, ושם אבא שלי משה, הם הצליחו לברוח מפולין, הם ברחו לאן שניתן היה, הם עברו את הגבול לכיוון רוסיה. אני נולדתי בשנת 1946 ברוסיה. הם היו בנדודים במחנות עבודה ושם אני נולדתי.

הם נדדו, אני דרך אגב, לא הילד הראשון של המשפחה שלנו, הייתה לי אחות, היא נולדה לפני, שמה היה חנה, היא נולדה בזמן המלחמה, אני נולדתי שנה אחרי המלחמה, היא נולדה במלחמה עצמה, בשנת 1944, שלהי 1944, שלהי מלחמת העולם השניי. רוסיה הייתה מוכת קרבות, היו לה המון נפגעים, חנה האחות שלי שלא הכרתי אותה, הייתה חולה מאוד, והייתה צריכה פנצילין, כדי לרפא אותה,זה סוג של אנטיביוטיקה, אבל לא היה אז בנמצא אנטיביוטיקה זו, ואבא שלי משה היה אז בבית סוהר. אבי נאסר, כי הוא התבטא בקול רם, שהגרמנים יימח שמם, הם פועלים מצויינים. שמע את זה הקומיסר הרוסי, שהיה אחראי על מחנה העבודה, והאשימו אותו בריגול או בהוצאת לשון הרע נגד הפועל הרוסי, והכניסו אותו ל-20 חודשים לבית סוהר. באותה 20 חודשים נולדה חנה, האחות שלי, היא הייתה צריכה, עקב מחלה, לקבל אנטיביוטיקה – הרופאה אמרה לה שלא יתנו לה אנטיביוטיקה – מי שקבל  את התרופה הזו היו החיילים שנמצאים על הגבול ונלחמים ונהרגים. אבא אומר, שאם הוא היה חופשי מבית הסוהר, הוא היה הופך עולמות ומשיג לבתו את האנטיביוטיקה, אבל אימא שלי הייתה לבדה, וכך אחותי נפטרה עוד לפני שאני ראיתי אותה.

בכן, מה עוד אספר על המשפחה… על המשפחה אפשר לכתוב על זה ספר או סרט… הם נדדו מפולין לרוסיה, ברוסיה היו במחנות עבודה, ממחנות עבודה הם עברו לגרמניה למחנות עקורים, אלה היו מחנות לאנשים שנעקרו מהמולדת שלהם, פתחו כאלה מחנות לעקורים, כדי שהם יוכלו לשהות שם בנתיים. ניסו לקבץ אותם מכל הפזורה שהם התפזרו אליה, את כל אלה שברחו מפולין, מרוסיה ומכל רחבי אירופה… שם הייתה להם הזדמנות להיות במחנה ולנסות לברר איפה כל בני המשפחה. למזלנו המשפחה שלנו הפרטית, הקטנה, השרידים שלה נשארו ביחד. ומי נולד בגרמניה? ואח שלי… שנולד בשנת 1947.

העלייה לישראל

המשפחה כולה עלתה לארץ בשנת 1948 בחודש ספטמבר. בארץ הייתה פה מלחמת השחרור. הם עלו על אוניית "פָּאן יוֹרק" (Pan York). אלה היו אוניות מעפילים והאונייה הזאת למזלנו, הבריטים לא אסרו ולכן הבריחו את האנשים שעלו לישראל. אגב, ההורים שלי מספרים שאחי למד ללכת על אוניות פאן יורק.

עכשיו הגענו לישראל, והפנו אותם למעברות. המשפחה שלנו חיה במעברת שער העליה, שנמצאת ליד חיפה, פתחו שם מאהל גדול של פחונים ואוהלים ושם גרנו. אני לא זוכר את זה, כי הייתי בן שנתיים וחצי, כך למדתי מסיפוריי הוריי. זה היה המצב עד שהם הצליחו לחסוך מעט כסף, ובעזרת אח שלו שהסתנן לפני כן לארץ והפך לקצין בחיפה, בשנת 1948 הם הצליחו להשיג דירה בדמי מפתח. מה זה דמי מפתח? זו למעשה דירה שהייתה קטנה מאוד, בקומה רביעית, בלי מעלית כמובן. שטח הדירה היה 40 מ"ר בערך – רק שתביני ששטח הבית שלכם זה 200 מ"ר בערך, אז דירה של 40 מ"ר, זה שני חדרים. הם שילמו שכר דירה. זה היה דיור מוגן – כי אי אפשר היה לפנות את הדייר, שגר בדמי מפתח, אלא אם כן הוא רצה מרצונו או אם שלמו לו תמורה. זה היה החוק של הגנת הדייר.

הסביבה שבה גרנו הייתה סביבה לא מהמשובחות בחיפה, דרגה אחת מהנמוכות בחיפה. משכנות פשע, עוני, דלות, לא סביבה נעימה. בדירה שלנו היה סלון והסלון היה גם חדר השינה של ההורים וגם מטבח, זה היה חדר אחד. היה עוד חדר לאחי ולי, והיינו ישנים שם. החדר היה קטן מאוד, כמו 10 מ"ר מרובע. היו לנו גם שירותים ואמבטיה ביחד. כל הדירה סדר גודל של 40 מ"ר. שם חיינו הרבה שנים עד שהצלחנו לצאת משם ועברנו לקריית אליעזר.

בקריית אליעזר, גרנו באזור של שיכונים חדשים כאלו, זה נקרא רכבות, אלו היו השיכונים של ארבע קומות ארוכים עם שלוש כניסות, בכל כניסה היו שמונה דירות. בכל בלוק כזה היו 20 דירות בערך. שם כבר היו לנו שלושה חדרים, זאת אומרת: חדר שינה להורים, חדר שינה לילדים וסלון ומטבח קטן, מאוד קטן 4 מ"ר המטבח. רק שתדעי, היום מטבחים כאלה הם בערך בגודל של 14-15 מ"ר.

 זיכרונות ילדותי

אחד הדברים שאני זוכר, זה שאבא עבד אז בנמל קשה מאוד. אני זוכר שני דברים בילדותי, בשנים 1951- 1952. ירד שלג בחיפה, ואני זוכר את אבא יוצא עם איזמל קטן לפנות את הקרח שהשלג יצר במרפסת. הייתה לנו מרפסת קטנה. עוד דבר שאני זוכר, אבא הרי עבד בנמל, הוא היה פועל בנמל ואחר כך היה אפילו ראש משמרת, וכשהגיע אונית תפוחים (המדינה הייתה צעירה לא היה בה כלום, הכל הביאו מחוץ לארץ) הגיע אונייה עם תפוחים כדי לפרוק אותה שיהיה לאכול, אז אבא החביא בתיק שלו שני תפוחי עץ והביא אותה הביתה, והביאו אותם לי ולאחי יעקוב, נתנו חצי תפוח לי וחצי ליעקב ואמרו לנו לאכול בחדר המדרגות, למה? כי רצינו לצאת החוצה, אבל לא רצו שיראו שיש לנו תפוחים ולא ישאלו מאיפה קיבלנו אותם. אין מה להשוות את זה לשפע שיש היום.

דבר שני שאני זוכר, ההורים שלי כל הזמן הכניסו לנו לראש, שאם אנחנו רוצים לצאת מהמצב שאנחנו נמצאים בו, אנחנו חייבים לרכוש ידע וללמוד ולהיו טובים בבית ספר. שלחו אותנו לבית ספר ממלכתי דתי, כמו שאמרתי לך, סבא שלי היה רב, אבא שלי היה אדם דתי מאוד, אז לאן שולחים את הילדים? לבית ספר דתי. שם בית הספר היה "מוריה" והלכנו כל יום אחי ואני ברגל, ילדים קטנים אוחזים יד ביד, יותר מקילומטר ברחוב המגינים עד לבית הספר שלנו. ושם למדנו להתפלל, להניח תפילין, ולמדנו גם לימודי ליבה – חשבון, ספרות, חיבור, עברית וכל מה שצריך לדעת כדי להסתדר. שנינו היינו תלמידים טובים מאוד. בגלל הדחף של ההורים שדחפו אותנו מאוד – אתם חייבים ללמוד, להיות טובים כדי לצאת מהמצב שבו אנחנו נמצאים, מה היה המצב שהיינו נמצאים בו?

אני זוכר עוד כמה דברים מהילדות שלי שאחר כך כשאני חושב על זה אחורה, הבנתי כמה עניים היינו, באותו זמן לא הרגשתי את זה…. ההורים עבדו קשה מאוד, ולא היה לנו חסר בעצם דבר. לא אוכל, לא בגדים, אומנם האופנה הייתה אחרת. לא זרקו שום דבר, תיקנו, אם היה חור במכנס היו תופרים, אם היה חור בנעלים היו מתקנים. אם היום יש לך חור בנעל מה את עושה עם הנעליים? זורקים! קונים אחר. אז לא היה דברים כאלה. כדי לנעול נעל שהיה בה חור, היו הולכים לסנדלר, הוא היה מתקן. על ידנו היה סנדלר, היה גם מסגר והיה נפח. בשכונה הזו שגרתי בחיפה. ראיתי איך הם עובדים, ואימא ואבא תמיד היו אומרים: "אתם רואים איך הוא עובד קשה הנפח?". הוא היה מרתיח דוד, שם בפנים ברזל ומרתיח אותו עד שהברזל נהיה אדום מאוד, ואז היה מכה עם פטיש כדי לתת לברזל את הצורה שרצה, הוא היה עושה מחרשות, פטישים, הוא היה מכין כל מיני כלי חקלאות. הוא עבד קשה מאוד ותמיד היה מלא שחור ופיח מהאש. הוא היה לבוש גופיה ותמיד היה עם פיח. אז ההורים היו אומרים :"אתם לא רוצים לעבוד ככה?  תלמדו, ותהיה טובים". וזה נשאר חקוק בתודעה.

אני זוכר, שבפורים, שהיו צריכים כמובן להיות שמחים ולקרוא את המגילה, וסיפרו לנו את הסיפור של המן הרשע, שניסה להרוג את עם ישראל, והיה מרדכי ואסתר, והיו צריכים לקנות לילדים רעשן ואקדח שיעשה יירי קפצונים, ולא היה מספיק כסף, אז קנו לשנינו אקדח ואחד וההורים קנו קופסא של קפצונים בודדים, לא בשרשרת כמו שיש היום, אלא קפצון קפצון. היינו בבוקר לפני שהולכים לבית הספר, אימא הייתה מוציאה את האקדח נותנת לי קפצון אחד אני הייתי יורה, היא הייתה נותנת לאח שלי את האקדח וקפצון אחד והוא היה יורה, ואנחנו היינו מבסוטים ממש. ירינו אקדח בפורים. זה דבר שאני זוכר ונשאר חקוק.

דבר נוסף שאני זוכר, אימא שלי כמה שהמטבח היה קטן, היא סדרה מזווה, מזווה זה כמו ארון מהרצפה עד התקרה – התקרה הייתה נמוכה, וכשפתחו את הארון הזה אפשר היה להיבהל – היה שם סוכר, 4-5 חבילות, קמח 4-5 חבילות, אורז 4-5 חבילות, מלא בכל מיני מוצרים שאדם שפוי היום בדעתו לא צריך בכמות כזו. הם באו מדור המלחמה וזה השפיע גם עלינו, לא היה מה לאכול אז כשהם היו במנוסה…. וגם בארץ הייתה תקופה של צנע ולא היה דברים ולא היה אוכל. אז אנשים קיבלו תלושים, וכל בית קיבל הקצבה, לכל בית מגיע ביצה לשני  ילדים, שלוש פעמים בשבוע. ככה זה היה. אז אגרו אוכל שלא יהיה חסר – בעיקר דברים שמחזיקים מעמד, כדי שאם פתאום לא יהיה – יהיה מה לאכול. אלו הדברים שאני זוכר מהילדות.

אני זוכר את אחי ואני משחקים כדורגל ברחוב היינו משתלטים על קטע של הכביש, אחרי שעה 17:30-18:00 היו מעט מאוד מכוניות, היינו שמים שתי אבנים בכל צד – זה היה מגרש כדורגל והיינו משחקים במשהו שדומה לכדור, והיינו בועטים בו ומבסוטים עד הגג. לדברים היה ערך מאוד חשוב, משחק כדור, ולהיפגש בחוץ. לא היו טלפונים לא טלווזיות, היה מכשיר רדיו גדול בכל בית וזהו.

אני זוכר בגיל תשע היה מבצע צבאי של צהל, קראו לו מבצע סואץ או מלחמת סיני, מלחמה שבו צה"ל יחד עם הבריטים והצרפתים כמעט כבשו את סיני ואחר כך נסוגו. אני זוכר שכילד נתנו לנו הנחיה על כל הזגוגיות בילד להדביק דבק, ריבועים ריבועים, כדי שאם משהו יתפוצץ זכוכיות לא יעופו לכל כיוון. הייתה גם האפלה – אני זוכר שאמרו שכל פעם כשהייתה אזעקה לכבות את כל האורות כדי שמטוסי האויב לא ידעו איפה יש עיר ואיפה יש בתים (בעיקר בלילה). אלו היו חיים די טובים, אני לא זוכר שום טראומות.

הייתה טראומה אחת, היו אז, בקבוקי סודה סיפולוקס מזכוכית, איך היו קונים סודה? היינו הולכים למכולת עם הבקבוקים האלו, המכולת היה ממלא אותם בגז, ואז היה סודה. יום אחד הלכתי עם  ארבעה בקבוקים כאלו וזה כבד, וכשעליתי במדרגות, אחד הבקבוקים נפל והתפוצץ והיה בפנים אוויר דחוס, התפוצץ ופגע לי בעין, ואימא נבלה וחשבה שאיבדתי את הראיה, רצה איתי מהר לקופת חולים, לא היה צריך להזמין תור, מי שהגיע מיד קיבלו אותו, ומיד במקום תפרו לי, ואמרו לאימא שלי שיש לי מזל – זה פגע בגבה ומתחת לעין. אבל העין תקינה.

החלום שלי היה להיות אדם מלומד, להצטיין בלימודים, כל הזמן בגלל הדחף הזה של שכונה המגורים הראשונה ברובע לש העיר התחתית בחיפה, הסיפורים של אבא על היטלר, על השואה, על זה שהיו צריכים לעזוב את הכל ולברוח, וזה שאם אני רוצה להתקדם אני חייב ללמוד כדי לצאת מהמקום ומהמצב שאנחנו נמצאים בו, ולכן גם אני וגם אחי השתדלנו ללמוד היטב – ולכן אני גם הצטיינתי בלימודים – אפילו רצו שאני אקפוץ כיתה, אמרו שהלימודים משעממים אותי. אבא שלי היה אדם חכם מאוד, הוא שאל אותי אם הייתי רוצה דבר כזה, ואני אמרתי לו "לא יודע" אז הוא שאל אותי שאלות מנחות – "תזכור שאם אתה עובר כיתה אחרת, כל החברים שלך ישארו בכיתה הקודמת תצטרך לטפח קשרים מחדש, תצטרך להיות רציני מאוד, אתה בטוח שאתה תוכל לעמוד בזה?" הבנתי מהשאלות שלו  שהוא חושב שלא כדאי שאני אעשה את זה. אז לא עשיתי את זה, לא קפצתי כיתה. אני זוכר שמנהל של בית הספר היסודי שמעוני, פנה לאבא שלי ואמר "הבן שלך ועוד תלמיד אחד מומלצים על יד המועצה הפדגוגית ללמוד בבית ספר ריאלי בחיפה, תקבלו קצבה. וקצבה כזו ללמוד בבית ספר ריאלי – היה בית ספר תיכון מאוד טוב ויקר, אנשים לא יכלו ללמוד שם כי לא היה להם כסף. בכל זאת אבא היה צריך לשלם איזה  סכום השתתפות וגם זה לא היה לו. אז הוא הכריח אותי ללכת לבחינות הכניסה – עברתי, אבל לא הלכתי לריאלי כי זה עלה כסף.

עם השנים, אני סיימתי את התיכון, אבא לפני התיכון שאל אותי אם אני רוצה להמשיך בבית ספר דתי, והוא אומר, הכי מתאים שאתה לתמיד בישיבה או בבית ספר תיכון דתי, אבל אם אתה תחליט אחרת, אני לא אכריח אותך. כמו שאמרתי, אבא שלי היה חכם מאוד. ואני משום מה התחלתי להיחשף לעולם החיצוני והדת לא כל כך משכה אותי. אז אמרתי שאני מעדיף ללמוד בבית ספר אחר, ומאחר והתקבלתי לריאלי ולא היה לנו כסף לשלם, הלכתי ללמוד בבית ספר "אליאנס" שם למדתי צרפתית ואנגלית, וזה נקרא "רשת בתי ספר כל ישראל חברים".

הם בחרו בשנה השנייה של התיכון 40 תלמידים מכל בתי הספר בארץ לשלוח אותם כמשלחת רצון טוב של ילדים מישראל מאליאנס לצרפת. ומי שנבחר לא משלם כלום. שלחו אותי לצרפת. ושטנו באונייה של "מולדת" – האונייה "מולדת" הייתה עם משקל 8000 טון, האונייה שאת שטת בה בקיץ הייתה 200,000 טון. הינו 40 יום בצרפת, ביקרנו בפריז, ביקרנו בגרנובל, היינו בעיר למטה מרסיי וחזרנו מלאי השראה מצרפת. גמר בית ספר תיכון, וצריך ללכת לבחור מה ללמוד, והיה לי קשה לבחור, לא ידעתי מה אני מתאים בדיוק. היה דבר כזה ששמו הכוונה כללית, מעין בחינות פסיכוטכניות, אז נרשמתי לשני מקומות. אחד לטכניון והשני לאוניברסיטה לראיית חשבון. והתקבלתי לשני המקומות. אז ההורים אמרו לי "תראה לטכניון מתקבלים מעטי מעט, אם הצליח להתקבל לטכניון, כנראה שיש לך משהו, לאוניברסיטה אתה תמיד יכול להתקבל".

הלכתי לטכניון, היה לי מאוד קשה שם. כי בבית ספר אני למדתי במגמה הומוניסטית, ספרות, צרפתית, אנגלית, מתמטיקה ברמה לא גבוהה. בטכניון צריך כימיה פיזיקה, גיאומטריה השנה הראשונה הייתה קשה מאוד, אבל אנחנו כבר היינו רגילים להשקיע מאמצים ולהצליח, והצלחתי לגמור את הטכניון אפילו בציון די גבוה. עכשיו, אחי, הלך לאוניברסיטה, הוא רצה ללמוד כלכלה, וגם הוא הצליח, והא נהיה כלכלן והתקבל לעבודה בבנק דיסקונט ככלכלן, ואני התקבלתי לחברה של הנדסה, ועבדתי בחברה להנדסה כמה שנים.

זו תמונה מתקופת השירות הצבאי שלי

באותם שנים גם התחתני עם סבתא שלך, רבקה, היא מפתח תקווה, ולאט לאט במשך השנים נולדו לנו שלושה ילדים נהדרים. אחת הבכורה היא ענבל, השני היה אבא שלך והשלישי זה אור. ואת הבת של אביעד. מבינה איך הולכת כל השרשרת?

אחי יעקב גר בטבעון. יש לו ארבעה ילדים, שניים מהם חזרו בתשובה, אבל נדבר על זה בשלב יותר מאוחר. עדין לא סיפרתי לך על ההתפצלות של המשפחה. לאבא שלי יש אח אחד ששרד את השואה – הוא ברח מפולין לפני המלחמה והגיע לארץ, נלחם במלחמת השחרור, והיו לו ארבע בנות. הוא גר בחיפה גם כן, והבנות התפזרו בכל רחבי הארץ. אנחנו היינו פחות בקשר עם החלק הזה של המשפחה, אבל יותר בקשר עם אחות של אימא שלי, אימא שלי הניה ואחות שלה שבחרה יחד איתה עם אבא שלי (הבעל שלה) שמו היה אברהם – הם ברחו מפולים לרוסיה, מרוסיה לגרמניה וגרמניה וישראל, והם הגיעו לתל אביב, והם גרו בקריית שלום. במן שאנחנו גרנו במעברה, הם גרו במה שהיה קרוי פעם רכוש נטוש. היו גרים שם פעם ערבים, הבית של הם היה מעין מערה כזאת עם חצי צריף שהיה בנוי ושיכנו אותם שם. היא הייתה דודה שלי ( דודה רבקה – אחות של אימא שלי) היו לה שלושה ילדים – האחד איצ'ה השני זה מוישה שאיתו אני שותה קפה עד היום והשלישית זאת חנה. הם שלושתם בני דודים שלי איתם היינו מאוד מאוד בקשר. כי הם היו יותר אנשים חמים כנראה. אולי בגלל עצם העובדה שאימא שלי ואחותה היו קרובות יותר. שלושתם עדיין חיים, כמובן שדודה רבקה כבר לא חיה, גם אימא שלי לא חיה. לצערי, גם אבי לא חי, אבל בני הדודים האלו, אני מתראה איתם. לכל אחד יש ילדים, בנים בנות וכולי.

יש עוד פלג של המשפחה שהיינו פחות קרובים אליהם. הבעל של רבקה, הדוד שלי, הייתה לו אחות בשם יוכבד, היא גרה בכפר סבא וגם לה היו ילדים. וכך הלאה וכך הלאה התפזרו.

מה היו החלומות?

אז כמו שאמרתי לך החלום שלי היה להיות איש מלומד – במשך הזמן, כשהגיע הזמן להחליט מה אני רוצה ללמוד, האמת שאני רציתי ללמוד רפואה, אבל אי אפשר היה להגיע ללימודי רפואה בארץ כי היה צריך להיות עם רקע של משפחה אנשי רפואה, או לעבור הכשרה ובחינות מאוד מאוד קשות, וגם אחרי זה היה של ב' של ראיונות לברר אם יש התאמה. האפשרות השנייה הייתה לשלוח את הילד, לחוץ לארץ, ובשביל זה צריך כסף. ולהורים לא היה כסף. אז אם לא רפואה, אז בסוף הלימודים למדתי הנדסה והייתי מהנדס אזרחי, ואחי כלכלן.

ניגריה

אחרי של שנים עבודה בארץ נסענו אני וסבתא שלך לניגריה וגרנו שם עשר שנים, וזה נתן לי דחיפה כלכלית רצינית מאוד. כי אחד החלומות הנסתרים שלי היה ללמוד טיס, ואני החלטתי שאם לא רפואה אז בטח להיות טייס ואני לא אעזוב את זה עד שאהיה טייס.

  תמונות מטקס המינוי שלי לצ'יף בניגריה

קורס טיס

אחרי חקירות ובדיקות הסתבר שיש קורס טיס במקום שהיינו בו בניגריה בשם עיבדה – היה חוג לתעופה. החברה שעבדתי בה, "פיתוח מקורות מים ניגריינים״, חברה בת של "סולל בונה" עבודות חוץ. במשך הזמן אני נעשיתי מהנדס מהשורה – התקדמתי לניהול סניף, התקדמתי למהנדס החברה, ובסוף התמניתי למנכ"ל החברה. ולא היה לי זמן לשום דבר, אבל הטיס בער בעצמותיי. נרשמתי לחוג לתעופה. היה להם מטוס בשם ססנה 52 והחלטתי שאני לומד בימי ראשון כשלא עבדו – אני לומד טיס. ואליי הצטרפו עוד כמה חברים. המדריכים היו טייסים של נאשיונאל איירוויס. אחרי קורס די קשה, עשיתי זאת, טסתי סולו עברתי הכשרה וקיבלתי רישיון טיס אחרי 32 שעות של טיס ואחרי בחינה שעשו לי בלגוס, התהליך היה די קשה.

 רשיון הטיס שלי  – הגשמת חלום

 רשיון הטיס שלי  – הגשמת חלום

בקיצור, חלומות מול מציאות – הרצון שלי להיות רופא לא צלח, אבל למדתי הנדסה, התקדמתי במדרגות של ההצלחה, נהייתי מנכ"ל חברה. אמרתי לעצמי הישג לא רע לפישר כמוני, אחרי שש שנים בחו"ל הגעתי לתפקיד מנכ"ל בחברה. רציתי מאוד ללמוד טיס – ועכשיו יש לי רשיון טיס. מסקנה, שאם יש רצון למשהו ומאוד משתדלים עבורו בסוף מצליחים, נכון?"

אין לי בנבכי הזיכרון ציטוט מיוחד, מה שאני זוכר בכל זאת הוא המונח ״פדלאה״ שנאמר לכל מי שלא התאמץ מספיק ונגרר אחרי אחרים, ואחר כך השתרש דם בצבא. מבית הורי שהגיעו בעירום ובחוסר כל לארץ ב 48 אני זוכר מגיל קטן שעלי ועל אחי להתמיד ולהצטיין בלימודים ולא לוותר כך שנוכל בבוא היום לצאת מ״בור העוני״ שבו שהינו ולהגיע למעגל חברתי גבוה יותר דהיינו ל״הצליח״.

גביע קידוש ליין – החפץ היקר לי

הכיתוב – החריטה בתחתית גביע הקידוש

הזוית האישית

סבא דב: מאחר ובכל זאת לתרומתנו כיחידים וכמדינה יש קשר הדוק לשואה שכן הורי איכשהו שרדו את השואה. שאר בני המשפחה לא שרדו) נראה לי שקשה מאד לנכדה כה צעירה ובת לדור אשר ״לא ידע את יוסף״, לקלוט את נושא הבריחה מהנאצים והגעה לישראל בחוסר כל אך בחיים.

אני חושב שפרויקט זה היה אמור להיות מוקנה לילדים קצת יותר מבוגרים ואולי לשכבת חטיבת הביניים. ביחד עם זאת הישיבות עם הנכדה המתוקה שלי, השאלות שלה ועבודת הבימוי מול המצלמה היו עונג עילאי עבורי.

רומי: היה לי כיף, התקרבתי מאוד לסבא, הכרתי צדדים אחרים שלו. וממנו לקחתי את הפתגם הזה לחיים. במהלך התוכנית והסיפורים של סבא צפו בי הרבה רגשות מכל הסוגים וזו הייתה חוויה מיוחדת.