מאגר סיפורי מורשת

שביל הילדות בשנים 1951-1965

נולדתי בישראל בתאריך 7 לדצמבר 1951 בביה"ח דג'אני (צהלון) ביפו להוריי, שרה גלביש – פרסיקו ז"ל ואיסר פרסיקו ז"ל. אמי נולדה בפולין בשנת 1914 ועלתה לארץ בשנת 1933 כשהיא בת 19 שנים. היא למדה עברית בארץ בבית ספר ערב. במשך השנים הייתה עקרת בית ועבדה בעבודות מזדמנות.

אבי נולד בעיר בלז'יץ, במחוז לובלין בפולין בשנת 1917 ועלה לארץ אחרי מלחמת העולם השנייה בשנת 1946 באוניית "דב הוז" כשהוא בן 29. בזמן מלחמת העולם השנייה הוא חי בתחילה בגטו בבלזיץ. הוא התגלגל במחנות עבודה שונים כמו מיידנק, סקרז'ושקי קמיינה, צנסטחובה, בוכנוולד וטרזינשטאט.

אמי ואבי הכירו ונישאו בארץ. אבי היה אופה במקצועו ועבד רוב שנותיו במאפיית "חן" ביפו, אליה הוא היה רוכב על אופניו כל יום בשעות הבוקר המוקדמות מאוד, כדי להספיק לאפות לחם טרי שיסופק למכולות בבקרים. הוריה של אמי שרה הם: מרים וגבריאל – שלמה גלביש ז"ל. הוריו של אבי איסר הם: חנה וחיים – יהושע פרסיקו ז"ל.

בשנת 1950 נולד חיים אחי, ובשנת 1951 נולדתי אני. שמי ניתן לי על שמו של סבי גבריאל (את סבי גבריאל לא הכרתי). כשנולדתי גרנו בשכונת כרם התימנים בתל אביב. מאז שאני זוכרת את עצמי, חייתי לבד עם אימא משום שהוריי נפרדו כשהייתי עוד תינוקת. אחי חיים חי עם אבי בבת ים. אבי נהג לבקרני בתל אביב ולעיתים נסעתי אליו לבת ים, בעיקר בסופי שבוע ובחופשות החגים.

מימין: אימא שרה אוחזת בבתה גבי ואבא איסר מחזיק באחיה חיים, במרכז: סבא גבריאל שלמה גלביש, משמאל: סבא חיים יהושע וסבתא חנה פרסיקו

זיכרונות הילדות

בגן הילדים הייתי בתחילה בגן ויצ"ו שליד גן מאיר בתל אביב, ולאחר מכן בגן ילדים ברחוב בוגרשוב בתל אביב. אני זוכרת שבחצר גן ויצ"ו הייתה גיגית פח גדולה וקבוצה גדולה של ילדים עמדנו מסביבה ושיחקנו עם כלים במים. מאוד אהבתי את הפינה הזאת.

את כיתות א' ב' למדתי בבית הספר טשרניחובסקי ברחוב שאול טשרניחובסקי בתל אביב. בית הספר היה במרחק הליכה מביתי והיה עליי לחצות את רחוב אלנבי הסואן. אני זוכרת שהלכתי וחזרתי לבדי מבית הספר, לפעמים עם חברות או חברים.

אחרי שעות בית הספר היינו ילדי השכונה נפגשים ברחוב, קרוב לבית, ומשחקים בכל מיני משחקים כמו: חמש אבנים, גוגואים (גלעיני משמש), גולות, עטיפות של מסטיקים, פקקי בקבוקים, שלושה מקלות, תופסת, קלאס ועוד… עד שההורים היו קוראים לנו לשוב הביתה.

מחיי היום יום בילדותי

אני זוכרת חלוקת נפט על ידי העגלון בשכונה – בבית לא היה חשמל. הארנו את החדר על ידי עששית. האוכל בושל על גבי פרימוס ופתילייה שהיו להם מיכלים קטנים לנפט וכל פעם היה צורך למלא אותם. מדי כמה ימים היה עובר העגלון שמוכר נפט, יושב על עגלה מובלת על ידי סוס, מצלצל בפעמון ואז אימא הייתה יוצאת לקנות ממנו פח נפט שבלעדיו לא ניתן היה להאיר ולבשל.

קרח למקרר – איך שמרנו על קירור המזון? הרי כבר סיפרתי שלא היה חשמל בבית. אבל היה בבית מקרר קטן כשבחלק העליון היה תא לקרח. אחת לכמה ימים היה עובר מוכר הקרח ואז אימא הייתה קונה בלוק או חצי בלוק של קרח כדי לשמר את המזון במקרר.

אגב, לדוד שלי יחיאל פרסיקו ז"ל (אח של אבא שלי), היה בית חרושת לקרח בבת ים. אבא שלי ואחי חיים היו גרים בחדר צמוד לבית החרושת לקרח. לעיתים כשהייתי מבקרת את אבא בסופי שבוע הייתי עוזרת בקופה למכור קרח לאנשים שבאו לקנות.

שבתות וחגים – בשבתות ובחופשות אימא ואני, ולפעמים אחי חיים היה מצטרף גם כן, היינו הולכים לטיילת של תל אביב. לאורך הטיילת היו בתי קפה מגודרים, וזמרות/ים בליווי נגנים היו מנעימים את היושבים שם. לנו לא היו האמצעים לשבת בבית קפה ולכן היינו עומדים מחוץ לגדר, כמו רבים אחרים, מאזינים למוסיקה, מטיילים לאורך הטיילת וחוזרים הביתה לפנות ערב.

בחג פורים – הייתה נערכת עדליידע שעברה ברחוב אלנבי וברחובות אחרים בתל אביב. קבוצות רבות של מחופשים בשלל תחפושות היו צועדים ורוקדים לאורך המסלול, ואני בתחפושתי כמלכת אסתר, נהנית מהתהלוכה.

ביום העצמאות – אני זוכרת את המצעדים של חיילות צה"ל שעברו ברחוב אלנבי שהיו מלווים בתזמורת צה"ל. היינו באים מוקדם לתפוס מקום לאורך הרחוב, כדי לראות מקרוב את העוצמה הצהלית ולהריע לצבא.

טיולים בארץ – בסופי שבוע אבא היה לוקח אותנו לטיולים בארץ במסגרת "הסתדרות העובדים בארץ ישראל”. היינו יוצאים בשבת בבוקר וחוזרים בערב אותו היום. אני זוכרת את הטיול לים המלח, לסחנה, לנגב. אהבתי מאוד את הטיולים הללו. הסתדרות העובדים היה איגוד שהיווה תמיכה בנושאים שונים לעובדים ולפועלים הרבים בשנותיה הראשונות של מדינת ישראל.

בטיול לים המלח

מתל אביב לכפר סבא

כשהייתי בכיתה ג' עברה אמי לגור עם אחותה חנה בצריף ברחוב פרץ בתל אביב, קרוב לתחנה המרכזית הישנה. באותה עת התחלתי ללמוד  בביה"ס ביאליק (כיום, ביאליק-רוגוזין). המצב הכלכלי שלנו היה קשה. אוכל לא חסר, אבל התנאים בצריף היו מאוד לא טובים ולא נוחים, בלשון המעטה – היה בו חדר אחד ששימש כסלון וכחדר שינה. חדרון כמטבח ומסדרון (הול) קטנטן בכניסה. השירותים היו מחוץ לצריף. לאור התנאים הקשים עברתי לקראת כיתה ד' לפנימיית עלומים שבכפר סבא.

החיים בפנימיית עלומים 

החיים בפנימייה היו טובים מאוד. למדתי בבית הספר א.ד. גורדון בכפר סבא, כשחזרנו מבית הספר לפנימייה, בחלק מהיום, עבדנו בגן ירק ובפינת חי. הכנו שיעורי בית והשתתפנו בפעולות חברתיות שונות שנערכו על ידי מדריכות ומדריכים. גרנו ארבע בנות בחדר והיינו חברות טובות. היה סדר יום מאוד מובנה מההשכמה בבקרים ועד שעת כיבוי האורות בלילה. בסופי שבוע נסעתי לבקר את אימא או את אבא. אגב,הנסיעות שלי לביקור ההורים והחזרה לפנימייה התנהלו באוטובוסים. כבר מגיל 9, 10 נסעתי לבדי באוטובוס מכפר סבא לתל אביב ולבת ים. גם חיים אחי הצטרף לפנימייה כשנה או שנתיים אחריי. שם התחנכתי עד שסיימתי את בית הספר היסודי, סוף כיתה ח', בחודש יולי 1965.

לקובץ הסיפור המלא של סבתא גבי: 

הזוית האישית

סבתא גבי: לתכנית הקשר הרב דורי יש משמעות רבה כי היא מפגישה דורות שונים והסיפורים ההיסטוריים מתועדים ונשמרים. זאת ועוד – התכנית העניקה לי באופן אישי את ההזדמנות לספר לנכדתי את כל הידוע לי ואת גלגול חיי, דבר שחסר משום שבצעירותי הוריי נמנעו לדבר ולספר על כך ואחי ואני לא שאלנו. צר לי מאוד שחסר לי מידע רב על עברם של הוריי והדורות הקודמים לדור שלי. בצעירותי הוריי נמנעו מלספר לי ולאחי, ואנחנו לא שאלנו. לאור זאת שמחתי על ההזדמנות לספר לנכדתי את כל הידוע לי ואת גלגול חיי.

גליה ענבר: אני חושבת שתכנית הקשר הרב דורי גרמה לי להכיר את סבתא שלי גבי יותר טוב, וללמוד עליה הרבה דברים חדשים שלא ידעתי עליהם.