מאגר סיפורי מורשת

סבתא שלי ברכה שורנזון. נולדה בתל אביב שבפלשתינה בתאריך 30.8.1947, כמה חודשים לפני הכרזת המדינה.

בתקופה זו הבריטים שלטו בארץ והיו פרעות של הערבים ביהודים. בערב היו מכריזים על עוצר, והיה מחסור במצרכי מזון. אמא של סבתא נולדה במצריים בשנת 1925 להורים שעלו מתימן ופרס. היא עלתה ארצה בשנת 1934. אביה נולד בירושלים להורים שהגיעו מתימן.

סבתי מספרת: "בילדותי שיחקתי עם ילדות שעלו מפולין ולמדתי מהן את השפה. בהמשך גרתי במעברת פחונים במשך חמש שנים. החיים במעברה לא היו קלים. לא היו מקלחת ושירותים בבית. שיחקנו רק ברחוב. בקלאס, מחבואים, מחניים, חמש אבנים, גולות ועוד. למדתי בבית הספר העברי "דב הוז" ביפו, חברי היו מבית הספר ומהשכונה ביפו בה גדלתי. עד היום אני בקשר עם חלק מהם. בצבא הייתי מורה חיילת, ולימדתי אנשים שעלו ממרוקו ולא למדו כלל בבית ספר. במלחמת ששת הימים גויסתי לעבודה משרדית, לאתר מכוניות שיעזרו בגיוס ההמונים.

יש לי תחביבים רבים ואני אוהבת טיולים בארץ ובעולם, לפני שנתיים התחלתי לצייר והסתבר שיש לי כישרון  וציורים נפלאים. סיפורי עוסק בחפץ העובר במשפחה מדור לדור. ציור נוף בסיני.

אימי עבדה בצעירותה שנים רבות, כעוזרת בית אצל משפחת מקוב בתל אביב. מידי פעם בחופשים, גם אני התלוויתי אל אמי, והכרתי את המשפחה. באחד הימים אימי הגיעה הביתה, עם ציור שקיבלה במתנה, מאביה של גברת מקוב, שגר בארגנטינה, והגיע  לבקר מידי פעם את ביתו בתל אביב. כל חייה של אימי, הציור היה תלוי בביתה. כיוון שגם אני הכרתי את משפחת מקוב, נקשרתי אליו אף אני. לאחר מותה של אימי, החפץ היחידי שלקחתי מהבית, היה הציור הנ"ל שכמובן תליתי בביתי.

לימים בני רן התחתן עם נטלי, שהגיעה מברזיל ומידי שישי, הם אוכלים אצלי ארוחת ערב. נטלי יושבת באופן קבוע מול הציור, מבלי לדעת מה הקשר שלה אליו. יום אחד, דודתה של נטלי מארגנטינה ביקרה בביתנו, וצילמה את הציור. לא הבנו למה. למחרת חזרתה לארגנטינה, היא שלחה לנו בווטסאפ עוד שלוש תמונות דומות, עם אותה חתימה של הצייר שחתום עליהן, כמו בציור שלי. הדודה הוסיפה כיתוב: "סבא רבא של נטלי, צייר את הציורים האלה". ההתרגשות הייתה גדולה מאוד. הגורל הפגיש את רן ונטלי, והפגיש את סבא רבא שלה עם אימי. הציור הזה יעבור בבוא היום לנטלי שתעביר אותו לילדיה – נכדי".

הציור שעובר במשפחה

הזווית האישית

הזווית האישית של שובל: הופתעתי מאוד לשמוע את הסיפור על הציור.

הזווית האישית של סבתא ברכה: נפעמתי לגלות שהקשר הרגשי לחפץ היחידי בבית אימי, שבחרתי לקחת, היה דווקא הציור הזה.