מאגר סיפורי מורשת

בחרתי לראיין את סבתי טובה הררי שנולדה בשנת 1951 בבית חולים בעפולה.

מאז שהייתה ילדה ונערה ועד היום מכנים אותה כולם טובי.

כיום היא גרה בעפולה אבל בילדותה היא גרה בכפר גדעון. להורים שלה ברוריה וברוך, היה משק חקלאי שהיא והאחים שלה יוסי ועודד, נהגו לעזור בו בחופשים. היא גדלה בבית מסורתי. סבתא למדה בבית ספר "אלון יזרעאל" בעפולה. בכיתתה היו בני מושבים מכפר גדעון, תל עדשים, בלפוריה ומרחביה.

לבעל של סבתא שלי (סבא שלי) קוראים יוסי, הם הכירו כשסבא שלי לקח את סבתא שלי טרמפ הביתה (אז זה היה נהוג הרבה יותר מהיום). לסבא וסבתא יש יש ארבעה ילדים, שקוראים להם צביקה, אסף, דנית (אמא שלי) וחן. יש להם עשרה נכדים נכדים ועוד אחת בדרך.

לסבתא שלי יש מנהג שבו בכל יום שישי, היא מדליקה נרות שבת, בזמן שקיעת החמה. המנהג הזה היה קיים מאז ומתמיד בבית הוריה של סבתי, אך כאשר סבתי התחתנה, היא לא המשיכה באופן סדיר עם מנהג זה.

הדלקת נרות שבת – השבת הביתית נפתחת בהדלקת נרות שבת ובברכה עליהם, זמן מסוים קודם לשקיעת החמה ביום שישי. הארת הבית בליל שבת נחשבת מצווה ומטרתה, בין היתר, ליצור אווירה נעימה ולהשרות שלום. נהוג שהאישה מדליקה את הנרות ובכך מקבלת את השבת (כלומר החל מהדלקת הנרות, האישה אסורה בעשיית המלאכות האסורות בשבת), אך החובה חלה גם על גברים השובתים לבדם. (ויקיפדיה)

לפני כשלושים וחמש שנים, כאשר שני הבנים הגדולים של סבתא, (הדודים שלי) התגייסו לצבא, סבתא חזרה למנהג הדלקת הנרות באופן סדיר, מאז ועד היום. מנהג זה מסמל בשבילה כניסה של שבת, ומועד חגיגי, ומבחינתה זה מסמל את היהדות והשורשים. עבורה זה להבדיל בין קודש וחול, ובזמן שהיא מדליקה את הנרות היא מבקשת בקשות מיוחדות כגון: בריאות, שלום ועוד, וזה הרגע שהיא מביעה משאלות.

נרות השבת של סבתא

הזווית האישית

עדי: היה לי מאוד כיף לראיין את סבתא שלי, למדתי על הילדות שלה, ועל המנהג שלה שלא ידעתי שהיא מקיימת אותו,  מאז שדודים שלי התגייסו לצבא.