מאגר סיפורי מורשת

שמי אורה ריב, אני סבתא של אמיתי, עמו אני משתתפת בתכנית הקשר הרב דורי ולו סיפרתי את סיפורי.

אמי, חנה, נולדה בצרפת בשנת 1930, ובשנת 2010 נפטרה. היא עלתה לארץ בשנת 1948 באניית מעפילים לעתלית. יחד עם הוריה וארבעה מאחיה. אביה היה רב ידוע בצרפת.

אבי, משה נולד בירושלים בשנת 1923 ונפטר בשנת 1992. משפחתו של אבי, הייתה ממקימי חברת האוטובוסים "אגד". אבי שירת בצבא הבריטי, הוא שירת בפלמ"ח ונלחם בקרבות לשחרור ירושלים, במהלך אחד מהקרבות בהם השתתף נפצע בקרב. במסגרת פעילותו בפלמ"ח, הוא עזר למעפילים להגיע למחנות העולים, באחת הפעמים בה עזרו לעולים לרדת, הוא ראה מרחוק את אמי וכבר ברגע שראה אותה יורדת במדרגות האונייה הוא החליט שהיא תהיה אשתו. בהמשך, הוא ביקש את ידה של אמי מאביה שהיה רב ידוע בצרפת, הם התחתנו וחיו בירושלים, שם אני נולדתי.

חלומות מתגשמים…

חלומות מלווים אותנו מילדותנו. חלקם נעימים, חלקם פחות, חלקם נפתרים וחלקם נשארים ללא מענה… יש והחלומות מעצבים את אישיותנו ונותנים לנו ביטחון, אומץ והבנה לאן פנינו מועדות ומלווים אותנו כל ימי חיינו.

החלום הראשון שאני זוכרת, שליווה אותי לאורך שנות ילדותי, (כי הייתי בטוחה שהוא קרה במציאות), היה כשאני מטיילת ברחוב בשכונתי (שכונת רחביה בירושלים)… ולפתע אני רואה במורד הרחוב נמר רץ לעברי ואני מתחילה לרוץ ולרוץ, הוא רץ מאחורי עד שנעלם… (הייתי בת ארבע).

גרתי עד גיל חמש מול בית הנשיא בירושלים והחלום שנראה לי מציאותי לחלוטין התבסס מבחינתי על כך שהיה קרקס בעיר והסיפור שסיפרתי בדמיוני היה שהנמר ברח מהכלוב. כך גדלתי עם ביטחון ואומץ רב. בערך בגיל עשר, שוחחתי עם אמי ושאלתי האם באמת החלום קרה במציאות. היא נדהמה לשמוע וסיפרה לי מה קרה…

יום אחד, השכנים שמאוד אהבו אותי החליטו להושיב אותי על הכלב שלהם, כלב דני ענק וגבוה. הכלב כנראה נבהל, הפיל אותי וברח לרחוב…

אבי ז"ל היה צלם מושבע שצילם או הסריט כל מה שזז שהיה קשור למשפחה. החל מחתונתו עם אמי, יום לידתי ולידת אחי, ימי הולדת וכל האירועים שהיו בחיי משפחתנו – הכל מתועד בסרטי 16 מ"מ אותם בהמשך המרנו לקלטות טלוויזיה. בערב אבי הקרין לי את הסרטון ומאותו יום הבנתי את מקור החלום.

החלום נותן כוח, נותן שלווה וכמובן שזה תלוי בתוכן של החלום.

חלומות "מפחידים" הופיע מידי פעם, אבל הבנתי שעל החלום משפיע בדרך כלל אירוע שהתרחש, לא פחדתי יותר  לחלום על שריפה, או על אבא שלי שהלך לאיבוד ועוד. החלום הראשון, עליו סיפרתי, על פיו קיבלתי חוסן לעמוד מול מכשולים והבעיות במהלך החיים.

סבי היה ממקימי "אגד", "אשד", חברת האוטובוסים וכל המשפחה עברה מירושלים לגור בחיפה. בגיל חמש מצאתי את עצמי בעיר חיפה, מתרגלת לגן ובית ספר חדשים ואמורה להוכיח את עצמי להתרגל לחברויות ולסביבה חדשה.

הייתי ילדה שובבה מאוד כמעט עד היום… אך תמיד התנדבתי במלוא הרצינות לעזור למשפחות מעוטות יכולת, לילדים מהכיתה או התנדבות במחלקת עניים בבית החולים רוטשילד בחיפה.

למדתי בלט ואז עברתי ללמוד פסנתר עד כיתה י"ב. הופעתי בקונצרטים רבים. לפני כל קונצרט בפני קהל רב הייתי חולמת שאני לא זוכרת את התווים ועושה בושות, לשמחתי זה לא קרה אף פעם.

מיד אחרי מלחמת ששת הימים, נסעתי עם דודי מצרפת חזרה לפריז. נפגשתי עם בנות דודות שלקחו אותי לטיול בגן חיות מפורסם ששמו ROYAN, שבו משחררים את החיות ומטיילים בכלובים פתוחים. היו שם מאות אנשים, מחזיקים דגלים של ארצותיהם. אנחנו הנפנו את דגל ישראל ומסביבי ראיתי הרבה אנשים שמוחאים כפיים לי ולבנות הדוד. אז הגיע מאמן חיות ושאל – מי מוכן להיכנס לכלוב האריות. איש לא זז… ישר הרמתי יד, וכולם מחאו כפיים לכבוד ישראל שניצחה במלחמה… בזמנו  זה עוד היה מותר…. הצטרפתי אליו ואז הוא לחש לי באוזן: "אל תדאגי, האריות אכלו כרגע והם לא רעבים…".

נכנסתי אתו לכלוב האריות, עשינו סיבוב בכלוב, האריות ישנו להם, ויצאנו מהכלוב שוב לקולות מחיאות הכפיים מחרישות האוזניים.. לאחר מכן כבר החזקתי קוף שימפנזה ביד וכולם התאספו מסביב וצעקו: "ויו ישראל" – תחיי מדינת ישראל.

עם גיוסי לצבא, התגייסתי לחיל הנדסה קרבית. שרתי כשמשקית חן ות"ש. ואח"כ כקצינה. הבסיס היה ליד גוש עציון וחברון בשלהי מלחמת ההתשה. אומץ הלב שהיה לי בא לידי ביטוי כשהצטרפתי לחיילים שחיפשו מחבלים בכפרים ליד, ותפקידי היה להרגיע את הנשים והילדים בכפרים הערבים, כמו חלחול למשל. כשנסענו להביא משכורות לחיילים מגוש עציון לחברון, נסענו דרך הכפרים הערביים… ללא פחד. הייתה אז תקופה שונה ואחרת.

אבי, היה מלווה שיירות מירושלים לגוש עציון ובחזרה עוד לפני מלחמת השחרור, ובשבילו העובדה, שהבת שלו משרתת בגוש עציון – הביאה לו גאווה גדולה.

אחרי שנה בגוש עציון החלטנו שעדיף לחזור לחיפה עיר מגורי. אחרי שסיימתי את קורס הקצינות, ולסיים את לימודי באוניברסיטה, עברתי לשרת בקבע בחיל הים בחיפה. נשארתי בשירות קבע ושירתי 23 שנה בחיל הים, בלשכת הגיוס בחיפה ובמנהל הסגל ברמת גן. פרשתי מהשרות בצבא בדרגת סגן אלוף.

התחתנתי ונולדו לנו שתי בנות – גלי ויעל. גלי, היא אימא של אמיתי נכדי האהוב, עמו אני משתתפת השנה בתכנית. יש לי חמישה נכדים – ובכל הנסיעות והטיולים שלנו לעיתים עם כולם או עם כל משפחה לחוד – תמיד היו מבקשים שוב ושוב לשמוע את סיפורי חיים שלי ואת החוויות הרבות שקראו לנו במציאות.

עם השנים החלומות הפכו למציאות והתמחיתי גם בפרשנות החלומות. עד היום פונים אלי ושואלים: "חלמתי  על כך וכך" ואני עונה ומסבירה – מה משמעות החלום, אבל תמיד אך ורק באופטימיות.

אבי ז"ל, היה ברוך כישרונות . הוא ידע שבע שפות: עברית, אנגלית, צרפתית, ערבית, איטלקית, גרמנית ואידיש. הוא היה מוכשר במוזיקה וניגן במפוחית ובקלרינט. הוא צייר מהמם, צילם סרטים בלי סוף, והיה לו אוסף ענק של מחזיקי מפתחות מכל העולם. כשרון הציור והרישום וגם הנגינה, עברו לילדיו, נכדיו ולנינו – נכדי.

הנכדה הבכורה – ניגנה קלרינט, נכדי, אמיתי ואחיו מנגנים בפסנתר בכישרון רב. יחד עם כשרון אומנותי.

נכדי, אמיתי ואחיו מנגנים בפסנתר

הסיפורים לא מפסיקים הם ממש כמעיין המתגבר ואולי נכתוב יחד ספר….

אני דוגלת באהבת האדם, בנתינה לזולת, בהרבה הומור חיוך וצחוק, נאמנות ואמינות ובכל עבודה מקצועיות – כי אלה הערכים המשאירים אותנו צעירים בנפשנו וברוחנו ונותנים השראה רבה לסובבים אותנו.

תם ולא נשלם.

הזוית האישית

הנכד אמיתי: אני למדתי מהעבודה המשותפת, הרבה סיפורים שלא הכרתי על חלומות וסיפורי ילדות, היה כיף לשהות עם סבתי ולעבוד יחד.

סבתא אורה: תכנית הקשר הרב דורי מאפשרת לנו בצורה בלתי אמצעית להוות דוגמא ומופת לדור הנכדים וללמדם את תולדות א"י ועמנו ממקור ראשון.