מאגר סיפורי מורשת

ראשית – אבקש להבהיר ולהדגיש – איני פוסל או שולל תקופה כלשהיא שתצוין בהמשך, אלא מעלה על הכתוב מגוון חוויות ואירועים שונים.

שמי לוי פרנקל, נולדתי באשקלון בשנת 1951 להורי רחל ויחזקאל.

אני זוכר שהחל מגיל שלוש גרנו בבית ערבי נטוש – בית העשוי מבוץ מעורב בקש, שהיה סמוך לבית העלמין המוסלמי, לא רחוק מהשוק העירוני של אשקלון כיום.

שם אני זוכר את השכנה הערבייה שהייתה מפנקת אותנו בפירות מגינתה, בייחוד ענבים מתוקים (לאחר מבצע סיני היא עברה לגור בעזה והקשר עימה נותק), את דלת הכניסה לבית שלא הייתה נסגרת היטב ובייחוד לא ננעלת כלל, את הלילה בו הוריי השאירוני לבד ישן במיטה וכשחזרו מצאו אותי ישן שנת ישרים כאשר כולי עטוף בנמלים שחדרו מהגג העשוי כאמור בוץ וקש.

תקופה זו נקראת תקופת ה"צנע", תקופה שהתאפיינה גם בהגבלת רכישת מוצרי מזון. בתקופה זו כל אזרח קיבל פנקס אישי ובו מצוינות נקודות שהוקצבו לו, ושלפיהן היה יכול לרכוש בחנות מכולת קבועה את מוצרי המזון הבסיסיים שהוקצבו לו. כך, למשל, הוקצבו לכל נפש 2 ביצים לשבוע או 5 גרם ביסקוויט ליום (שזה משקל ביסקוויט אחד). כמובן הייתה קצבה בכל המוצרים שאנחנו מכירים החל בקמח, סוכר עבור דרך חלב וגבינות וגמור בבשר. וזוכר אני היטב כיצד הורי ויתרו על חלק מהמזון שהוקצב להם (בעיקר ביצים ומוצרי חלב) ודאגו שאני, שהייתי בנם היחיד באותה תקופה, יאכל היטב ולא יסבול מחוסר משמעותי במזון כלשהו. תקופה זו נמשכה עד מבצע סיני, כשהייתי כבן חמש.

כאשר הייתי בן שמונה, הורי רכשו דירת מגורים בשכונת שיכון דרומי. בבית זה היו שני חדרי שינה כאשר באחר מהם ישנו הוריי ובשני אני עם שתי אחיותיי. בתקופה זו טלוויזיה (וכמובן מחשבים) לא הייתה בנמצא, טלפון ומכונית היו רק ליחידים (לרוב לרופאים בלבד או נכים קשה). זוכר אני היטב כיצד בחגים, כאשר הדודים מתל אביב ביקרו אותנו, דוד משה, שהיה נהג מונית, היה מפנק אותנו. היינו נוסעים כולנו במונית שלו (ארבעה מבוגרים וארבעה ילדים) לקיבוץ יד מרדכי. היינו מטיילים בקיבוץ ושוהים שוב ליד אנדרטת מרדכי אנילביץ'. היינו חוזרים עייפים אך מרוצים לאשקלון, תוך כדי שירה וצחוק. בשורה האחורית ישבנו עד חמישה אנשים.

את השעות לאחר הלימודים בימים בהם לא היו חוגים בילינו במשחקים מגוונים עם חברים, שחלקם אינם מוכרים כיום לנכדיי, כגון – שלשה מקלות, קליעה למטרה עם גלעיני משמש ("גוגואים"), מחבואים, כדורגל (לעיתים קרובות כדור העשוי משאריות בגד הקשורים יחד), גולות, משיכות חבל, טאקי (כפי שהדגמתי בכיתה) ועוד. אישית אהבתי לשחק כדורגל כשוער, גוגואים ומשיכת חבל. המשכנו לשחק עד הקריאות של הורינו לשוב הביתה. בימים גשומים בהם לא יצאנו לשחק, קראנו ספרים ובעיקר אנציקלופדיות – ספרים המקיפים את כל התחומים בחיים.

והיום, לצערי אין בנמצא שכנים ערביים שיפנקו אותנו בענבים עסיסיים, הדירות בהן אנו גרים עשויות מבניה איכותית כאשר דלתות הכניסה ננעלות לרוב במנעול פטנטי ולעתים אף מאובטחות ע"י חברה.

ברגע שמזהים נמלים או ג'וק בבית מיד מזעיקים חברת הדברה. היום אנחנו נמצאים בחברה בה יש שפע של מזון. ניתן לרכוש את  המזון בכל סופר מרקט בו נבחר והכמות ללא הגבלה, ונראה איזה ילד יסתפק בביסקוויט פשוט אחד (פתי בר) לקינוח. לינה של שלשה נערים בחדר אחד נשמעת לא הגיונית וילד בכיתה א' כבר מסתובב עם טלפון נייד כשבבית לפחות רכב אחד. היום, ההורים או הסבים מסיעים אותנו הלוך וחזור לבית הספר, לחוגים, לחברים, ולרוב אין אנו מודים להם על כך. בנסיעות ארוכות לטיולים או לקרובי משפחה, זמן קצר לאחר תחילת הנסיעה מיד אנחנו שואלים 'מתי כבר נגיע' ואומרים 'משעמם לי'. וכמובן, מתלוננים על הצפיפות ברכב, אוי ואבוי, שלושה ילדים במושב אחד, מיד מתחילים להתקוטט.

זה תקציר גלגולה של תקופה – הייתה תמימה, ערכית ומשפחתית והפכה להיות מודרנית, ממוקדת ואישית – מה עדיף?

הזוית האישית

סבא לוי: התוכנית הזו גרמה לי להיפתח יותר כלפי הנכדים ולהעלות חוויות נשכחות שסביר שאילולי התוכנית לא הייתי מעלה. יפתח: התוכנית חיזקה את הקשר עם הסבא שלי בהרבה מאד פגישות שגם נתנו לי חופש מהכיתה להתאווררות. בנוסף במפגש עם התלמידים מסאג'ור למדתי דברים רבים ומעניינים על העדה הדרוזית וראיתי קווי דימיון רבים בינם לבינינו. בכוונתי להמליץ לתלמידים נוספים להצטרף לתוכנית.