מאגר סיפורי מורשת

שמי שלום רביב, השם ניתן לי על שמו של סבי ובבית היו נוהגים לכנות אותי בשם זאקי, שזהו שמו של אחד הדודים (אחיו של סבי מצד האבא). רביב זהו שם המשפחה המקורי ופירושו "גשם". נולדתי במצרים בעיר טנטה בתאריך 20 לינואר 1949 להורים אברמינו וקמר (תמר) רביב. יש לי עוד 4 אחים: 2 אחיות ו 2 אחים. אני הוא הילד האמצעי, הייתי הילד הכי מפונק בבית, כולם העריצו אותי ופינקו אותי מאוד.

סיפור הילדות שלי מהגירוש ממצרים והעלייה לארץ ישראל

עד גיל 8 גדלתי במצרים. איני זוכר הרבה, רק  שחיינו במעמד מאוד גבוה. לאבא שלי הייתה חנות זהב, ולא היה חסר לנו כלום. בשנת 1956/7 גורשנו ממצרים ועלינו לישראל דרך צרפת. בדרכון המשפחתי נרשם על ידי השלטונות המצריים "הלוך ללא חזור" בשלוש שפות: ערבית, צרפתית ואנגלית.

בעקבות מלחמת סיני – מבצע קדש בשנת 1956, "הראיס" נאצר הצהיר שכל יהודי מצרים הנם תומכי ציונות ועל כך החליט לגרש את כל היהודים. נאצר החרים את כל רכושם של היהודים, קיבלנו את תעודות הגירוש ומשם העבירו אותנו לנמל אלכסנדריה. משם היגרו אותנו לצרפת ומשם לישראל, לעיר בית שאן.

החיים בארץ ישראל

מגיל 8 גדלתי בבית שאן. חיינו בתקופת הצנע במעברות, הכל היה שומם. אני זוכר שנתנו לנו 2 כיכרות לחם לכל המשפחה לפי מספר נפשות. בננות היו מקבלים רק הילדים ואם היו רואים מבוגר אוכל בננה היו מכים אותו. זו הייתה תקופה מאוד קשה בארץ וחיינו בעוני כבד. אחרי שנתיים במעברות העבירו אותנו לשיכון בשכונה. גרנו בשכונת אליהו בבית קרקע דו משפחתי עם 2 חדרי שינה וסלון, היינו בבית 8 נפשות: הוריי אחיי ודוד.

היה לנו בשכונה בית ספר, בית כנסת ומכולת. בילדותי אהבתי לשחק בגולות, הייתי מבלה את רוב שעות היום במשחק ומרוויח המון, אני זוכר שבזמן ההפסקות בבית הספר הייתי מרוויח המון עד שהמנהל היה מחרים לי פחים ענקיים ושלמים ומלאים בגולות. בשכונה בחנוכה שיחקנו בסביבונים: היינו מסובבים את הסביבונים עד ששוברים אותם אחד לשני. בגיל 9-10 אהבתי לשבת ליד תעלות המים וללכוד נחשים ודגים שעברו בתעלות. בר המצווה שלי הייתה חגיגה גדולה: באותה תקופה חגגו לי בר מצווה קהילתית שבה חגגו הרבה ילדים, ההתרגשות הייתה רבה בגלל המעמד בו השתתפו ראש המועצה, אנשים מכובדים, מורים, מנהלי בית הספר ועוד.

למדתי בבית ספר "מעיינות" בבית שאן. אני זוכר שכשהוריי קנו לי ציוד בתחילת השנה, הייתי שם אותו במגירה ושם הציוד נשאר עד סוף השנה, כי לא אהבתי ללמוד. הייתי ילד מרדן, ולא הקשבתי בקול הוריי. רוב הזמן נהגתי לבלות עם הילדים בשכונה, בעיקר אהבתי בבית הספר את ארוחות הצהריים, את ההפסקות ושיעורי הספורט. אבא שלי תמיד היה אומר לי "רק ההולך בדרך הישר סופו יהיה מאושר וכדי לחיות באושר צריך לחיות ביושר". את בית הספר היסודי סיימתי בכיתה ח' ומשם עברתי ללמוד בבית ספר מקצועי דתי "מפתן". למדתי נגרות, ומשם יצאתי לעבוד. את  עבודתי הראשונה התחלתי בקיבוץ טירת צבי, אני זוכר שעבדתי עם חבר הכנסת דוד לוי בנגריה. מאוד נהניתי לעסוק במקצוע הנגרות, בו עבדתי במשך 3 שנים עד לגיוס לצה"ל ואחרי הצבא עוד כשנה .

צבא ומלחמות

התגייסתי לצבא בשנת 1966 ושירתי עד נובמבר 1969. בתחילת שירותי הצבאי שירתי בנח"ל עד למלחמת ששת הימים. בשנת 1967 פרצה מלחמת ששת הימים, ישבנו בקיבוץ אלמגור ומשם פרצנו לרמת הגולן וכבשנו אותה. בזמן המלחמה הרגשתי בעיקר פחד מהלא נודע. בתום המלחמה האווירה בארץ הייתה שמחה וכולם חגגו את כיבוש רמת הגולן וסיני ואת שחרור ירושלים. בזמן שירותי בצה"ל בשנת 1968 הוריי ומשפחתי עברו להתגורר בעיר נצרת עילית.

במשפחה שלי

המסורת במשפחתי הייתה בעיקר בימי שישי וחגים כשכולם מתלבשים חגיגי והולכים לבית הכנסת לקבל את השבת והחג. החגים האהובים עליי היו פורים ופסח. פורים בגלל התחפושות שהיינו מכינים לבד, ובפסח היינו מחכים לאגוזים כי רק בפסח אכלנו אגוזים. בחג שבועות אמא שלי נהגה להכין לחמניות מיוחדות שקראו להן שורק – הם היו עם צימוקים והיינו אוכלים אותן עם חמאה ודבש. עוד מאכלים שאני זוכר שאימא שלי הייתה מכינה זה המרק החמוץ בלאחת – (קציצות מיוחדות של אמא), במיה ומלוחיה.

סיפור האהבה שלי והנישואין

את אשתי הכרתי בשנת 1976 בנצרת עילית דרך חבר משותף בבילוי במהלך הופעה בעפולה. בימי שישי נהגתי לאסוף אותה לבלות, הבילויים היו בעיקר בטבריה, בנצרת עילית, בסרט במרכז רסקו, בקולנוע נורית, ושם היינו נפגשים גם עם כל החברים. בשנת 1977 התחתנו באולמי "גלי – גיל" בטבריה. הייתי בן 29 ונולדו לנו 3 ילדים. הבן הבכור בן 40, נשוי ולו 3 ילדים. הבת האמצעית חנית (שזו אמא של זוהר), ולה 2 ילדים: בת 38 והבת הקטנה בת 37 רווקה. כולנו מתגוררים בנצרת עילית. אני נוהג לבקר אותם בכל זמן פנוי ומאוד אוהב את האחדות ושכולם באים לבקר. אני תמיד אומר לנכדיי כמו שאמרתי לילדיי שתמיד צריך ללמוד, היות וללימודים אין אף פעם גיל, כי היום כל דבר דורש למידה, ורכישת מקצוע כיום לא מתבצעת כמו פעם, שאת המקצוע רכשו דרך הניסיון. כיום, טרם יצאתי לגמלאות, הנני עובד כמנהל עבודה בתחום הבניין בשטחי. המקצוע העיקרי הוא טפסנות, מאז ומתמיד עבדתי בבניין.

הזוית האישית

הנכדה זוהר: בזכות התכנית של הקשר הרב דורי זכיתי לשמוע את הסיפור המרתק של סבי. אני מרגישה שהקשר בינינו התחזק ואני יכולה להיות גלויה עם סבי בכל, בגלל הדרך שעברנו יחד. מעכשיו סבא הוא גם חבר ודמות מאוד דומיננטית בחיים שלי. אני מאחלת לסבא שלי בריאות איתנה ושתמיד יספר את הסיפור שלו ולעולם לא יפסיק לחלום, ושהכל יתגשם לו רק לטובה.

סבא שלום: מבחינתי התכנית היא הגשמת חלום שהצלחתי להתבטא בפני זוהר ולהעביר לה חוויות ילדות. התכנית הצליחה להוציא ממני דברים שלא הייתי מספר בימים רגילים, הצלחתי להעביר לזוהר את העבר שלי ואת סיפור חיי. התכנית מאוד ריגשה אותי ואני רואה בזה הישג עצום שהצלחתי לפתוח את סגור ליבי. זוהר היקרה, את ראויה להערכה חברתית, אני הכי שמח שזכיתי בנכדה כמוך ועל הקשר ההדוק שיש בינינו. אני מאחל לך שתמשיכי בדרך שלך וכמו שאבא שלי היה תמיד אומר, אומר גם לך: "רק ההולך בדרך הישר סופו יהיה מאושר, וכדי לחיות באושר צריך לחיות ביושר". תמשיכי להיות כפי שאת, אוהב ,סבא.