מאגר סיפורי מורשת

שמי משה גולדשטיין. נולדתי ב 20 לינואר בשנת 1947 ברומניה, בנם הבכור של דוצה ודוד גולדשטיין אף הם ילידיי רומניה.

אימי דוצה ניצולת שואה, שכמעט ולא סיפרה על עברה. אבי דוד ניצול ממחנות העבודה בסרביה, של הגרמנים. אבי ברח ממחנה העבודה הסתובב כשנתיים ביערות, וגידל שפם, כדי לשוות לעצמו מראה של גוי כדי שלא יתפסו אותו.

העלייה לארץ

הורי ואני עלינו ארצה בשנת 1951 בדרך חוקית, דרך הים. המשפחה שלי החליטה לעלות לארץ, מכיוון שהשלטון הרומני התנכל ליהודים ואבא שלי חשש מזה. בנוסף לכך משפחתו של אבי הייתה כבר בארץ, וגם אבי רצה לעלות לארץ ישראל עם אשתו ואיתי.

הייתי בן ארבע כאשר עליתי לארץ. המקום הראשון אליו הגענו היה קריית שמונה. התגוררנו באוהל הודי ( אוהל הודי, זהו אוהל ארוך של כשמונה מטרים, מדמה בית, 4/8 מ"ר)  ואח"כ עברנו לגור במעברה של עפולה. במעברת הפחונים לא היו שירותים. השירותים היו בחצר, ומים בשוקת במרכז המעברה, ואמא בישלה על פתיליית נפט.

לאחר פירוק המעברה עברנו לבית של 28 מ"ר בשיכון גאולים שבעפולה. כמשק עזר קבלנו סוס וקצת אדמה, והתחלנו חיים חדשים. ההתאקלמות בארץ הייתה מעט קשה עד שהתרגלנו לסביבה החדשה. מכיוון שעליתי בגיל צעיר מאוד, אינני זוכר את ביתי הקודם ואינני מתגעגע אליו.

אני נקרא על שם סבא מצד אימא שלי שנספה בשואה. בילדותי כינו אותי "בייגלה" משום שהייתי מאוד רזה. אני זוכר כי בבית דיברו יידיש, רומנית וגרמנית. למדתי בבית ספר יהודי דתי בעפולה, בשפה העברית. נהגנו לשחק כדורגל, שלוש מקלות, חמש אבנים, ולפעמים היינו בונים עפיפונים בעצמנו והיינו מעיפים אותם.

המאכלים שנהגנו לאכול היו: גפילטעפיש, צ'ולנט ועוד…

את בר המצווה חגגתי בעפולה בבית הכנסת שבו נהגנו ללכת ולהתפלל יחד עם אבי. זכור לי כי קיבלתי מתנה לבר מצווה כדור ואופניים, דבר שנחשב יקר ערך בזמנו. את הבר מצווה חגגנו בחצר הבית כשלושים מוזמנים.

כנער עבדתי בעבודות שונות כדי לדאוג לעצמי לדמי כיס. קטפתי תירס מהשדה של הדוד שלי ומכרתי אותו, ואף מכרתי ארטיקים. תמיד דאגתי לעצמי ולא ביקשתי כסף מהורי. כנער אהבתי לשחק כדורגל. שיחקנו בשכונה עד שהתעייפנו ולא תשעים דקות, זה שהפסיד נאלץ להוריד בגדיו ולחזור עירום הביתה. מילדותי זכורים לי גם הסנדלים התנכיות שאפיינו את התקופה, וגם בית הקולנוע עם הגג הפתוח, אליו נהגתי ללכת לצפות סרטים.

בגיל שבע עשרה הלכתי לפנימייה צבאית, ובצבא שימשתי כמכונאי בחיל השריון. כחייל הייתי במלחמת ששת הימים, בה שימשתי ביחידה שתחזקה את הגבול בין ישראל לסוריה. שימשתי כאיש טכני ביחידת השריון. בתום שירותי הצבאי בחרתי לעבוד כנהג באגד. במלחמת יום הכיפורים שירתתי כאיש מילואים ואז כבר הייתי נהג אגד

לנצרת עילית (נוף הגליל) עברתי עם אשתי יהודית ז"ל, משום שבעפולה הדירות היו יקרות יותר, וגם משום שזה היה חלק מהסכם התעסוקה שלי, נדרשתי לעבור לשם.

סיפור ההיכרות שלי עם יהודית אשתי היקרה ז"ל

הייתי נהג צעיר באגד עפולה. במסלול הפנימי של קו 3 שיעדו גבעת המורה. האוטובוס בדרכו לגבעת המורה עובר ליד בי"ח העמק. לאוטובוס עלתה בחורה צעירה ויפה, שאלתי אותה לאן היא רוצה להגיע, והיא ענתה לבי"ח העמק, והוסיפה כי חברה שלה מאושפזת שם, בשמירת הריון. שאלתי אותה בחוצפה אופיינית, "ומה אתך?" והיא ענתה בגיחוך:" באמת הגיע הזמן". אמרתי לה שאני חוזר מגבעת המורה, שתמתין לי בתחנה ונוכל לפטפט ולהכיר אחד את השניה. כשחזרתי היא לא הייתה בתחנה, אפילו לא ידעתי את שמה. למחרת היום עשיתי נסיעה בקו 823 מנצרת עלית לתל אביב. בנצרת עלית לא היו תחנות אוטובוס, רק מקום איסוף מרכזי בתחנה העירונית. תחנת האיסוף  שעברתי היתה ריקה ולכן התחלתי לנסוע  ולפתע ראיתי במראה מישהי מסמנת לי לעצור, נתתי לה קצת לרוץ אבל עצרתי… ומי זו היתה אם לא הבחורה שרציתי לפגוש. גם היא התפלאה שנפגשנו שוב, ממש זיווג משמיים. סוף סוף שאלתי אותה לשמה – יהודית נמש . אחרי חודשיים כבר התחתנו ונולדו לנו שלושה ילדים ותשעה נכדים. יהודית היתה אהבת חיי ת.נ.צ.ב.ה.

סיפורו של חפץ מן העבר

כוס הפסח היא השריד היחיד  של פסח והיא היתה שייכת לאימי דוצה ז"ל.

בהיות אימי דוצה בת שבע עשרה וחצי, בעשרה באוקטובר 1941, בעיר בה גרה ניתנה פקודה, שעל כל היהודים לבואו לתחנת הרכבת, ושלוקחים אותם למחנות ריכוז. כל אחד היה צריך לארוז בזריזות ולקחת תרמיל אחד. הכניסו אותם לקרונות פתוחים של בהמות, ודחסו אותם כארבעים וחמישה איש בקרון. הם נסעו יום שלם עד שהגיעו ל"אטאק" שבסרביה, שם הורידו אותם מהרכבת, והיה עליהם להמשיך עוד קילומטרים רבים ברגל.

כשהם הגיעו למקום ישוב, הבתים היו ריקים, ללא חלונות וללא דלתות. החדרים היו מלאים בנוצות ועל הקירות היו כתובות: "כאן נרצחו עשרים איש" "כאן נרצחו חמישים איש". הם נשארו שם כמה ימים בלי אוכל ומים, קופאים מקור, עד שבאה פקודה חדשה, שעליהם לזוז ולעבור ל"מוגילוב". שוב הם הגיעו לעיירה הרוסה שדמתה לגטו. גם שם היו בתים ללא חלונות, הם חיו ארבע משפחות בחדר אחד. בבוקר לקחו אותם לעבודה, והעסיקו אותם בבניית גשרים על פני הנהר, שליד העיירה. במשך כל הזמן אימי דוצה הייתה עם הוריה.

לאחר חודשיים אמה מתה ולאחר חמישה חודשים מת גם אביה. אימי חייתה כך שלוש וחצי שנים, היא סבלה מאד ועברה את מחלת "הטיפוס". במחנה סיפרו לאנשים ששלחו להם אוכל, אך הם לא קיבלו אותו. לא היו להם בגדים ולא נעליים, ובאותה תקופה היה חורף קשה, השנה הייתה 1941 אנשים מתו מקור, ונפלו כמו זבובים. הגרמנים קברו אותם בקבר אחים כארבעים עד חמישים איש בקבר אחד.

אי אפשר היה לברוח מהמחנה. המחנה היה גדול מאוד, ולא היה לאן לברוח. מזלם הרב של היהודים היה שבאותה קבוצה היו גם פרטיזנים, שבעצם הצילו אותם. לאחר שהגרמנים הלכו, הגיעו הרוסים והודיעו להם שמי שרוצה יכול ללכת, אבל באופן מידי כי לאחר יומיים סוגרים את הגבול. לאימי דוצה לא היה לאן ללכת, אז היא נשארה אצל הרוסים שנה נוספת. כדי להתקיים היא עבדה קשה מאוד, בבית חרושת למסמרים. לאחר שנה אמרו להם שהם שוב יכולים לעזוב. הם קיבלו מעט כסף, שכרו עגלה ונסעו. אימי דוצה חזרה לביתה ומצאה קירות ריקים. היא עלתה לעליית הגג ושם מצאה את הכוס של פסח. זה מה שנשאר לה מכל רכושם. אני שומר עד היום את הכוס הזו.

הכוס של פסח שנותרה בעליית הגג

כיום אני פנסיונר של חברת האוטובוסים אגד. להנאתי הדרכתי בעבר טיולים, והתחביבים שלי זה לטייל בארץ. אני גם אוהב במיוחד לצפות במשחקי כדורגל.

הזווית האישית

הנכד עילי: הסיפור הזה עזר לי להכיר לעומק את סיפור ההכרות בין סבא לבין סבתא. בילינו יותר ביחד, ואני מאחל לסבא בריאות ואריכות ימים.

סבא משה: מסר לדור הצעיר: "אין דבר העומד בפני הרצון. אם תתמיד בחייך תגיע רחוק. "