מאגר סיפורי מורשת

סיפור עלייתו של גטו פרדה מאתיופיה לישראל

בגיל 10 שלחו אותי ללמוד. אחרי שנתיים עזבתי, כי זה היה במרחק של שעתיים הליכה ברגל, וגם רציתי לעזור לאבא שלי. הוא אמר לי "תלך", אבל אמרתי לו שאני לא רוצה. אחר כך עבדתי בחקלאות עם אחי. אימא שלי הייתה טוחנת קמח ביד ואנחנו רצינו לעזור לה – יש מכונה שנקראת "אוובצו" שטוחנת את החיטה והיא נמצאת ממש רחוק, אז היינו הולכים מרחק של ארבע שעות כדי לטחון את הקמח. היינו משלמים כסף וחוזרים הביתה עם 100 קילו קמח על החמור. אם היו הרבה אנשים שמחכים בתור, הייתי הולך לאיש שעושה שם את הקמח, ומתחיל לעזור לו כדי שיעזור לי גם – הייתי עוזר לו לשפוך את הקמח כשאנשים היו הולכים לשתות קפה ולאכול. הייתי בן 16, אז בהתחלה הייתי הולך עם מישהו ואחר כך כבר הלכתי לבד. כבר התבגרתי, הייתי חכם, הייתי מבין כל דבר. אפילו ילדים בני 10 היו באים איתי כל הזמן. היו אומרים לי "קח את הילד שלי בבקשה, אתה כבר גדול". אבא שלי גם לא האמין, הייתי הולך וחוזר כל הזמן בזמן, הולך בארבע לפנות בוקר וחוזר בשלוש בצהריים.

בפעמים אחרות היינו עובדים בחקלאות, בשטח. כל הזמן הייתי עובד, מגיל 11 עד שהתחתנתי זה מה שעשיתי, עבדתי. אפילו ההורים של דודה שלי היו שכנים שלנו, הייתי עוזר לאימא שלה כל הזמן עם הקמח, היה לנו סוס אחד וחמור אחד, וככה הייתי עוזר לה להביא קמח. הייתי הולך וקונה ומביא לה דברים, ועזרתי להם עד שהגעתי לארץ. שנה אחרי שהתחתנתי כולם עלו לישראל, צעירים ברחו לישראל. אמרתי לאבא שלי "בוא נלך לישראל", אבל אבא לא רצה. וואה וגטהון, אחים שלי, הלכו ברגל לסודן, אבל אני לא רציתי להשאיר את ההורים שלי. בחגים הייתי הולך לחנות בעיר וקונה לאבא מתנה. הייתי אוסף שקל עוד שקל, אף אחד לא ידע. כשהייתי הולך לחנות, הוא היה אומר לי לדוגמה לבזבז שלושה "ביר", זה הרבה, הייתי מחביא ביר אחד בשביל מתנה להורים. כשהיה לי כסף קניתי לאימא מעין שרשרת לבנה, עם חוט ובאמצע יש כסף. קניתי לה גם "מקנט" – לבוש אתיופי.

אחרי שהלכנו יומיים, אמרו לנו שהדרך סגורה ואין מעבר, אז עצרנו שם, חלק חזרו. אבא שלי רצה לחזור אבל אני אמרתי לו שאני לא חוזר, אני אשאר פה כמה שצריך. המלווה לקח אותנו לחמותו, היה לה בית שם באזור, בארמהצ'ו. התקלחנו שם בים, אכלנו והם אירחו אותנו. הם היו עשירים, הייתה להם הרבה חיטה. הם שאלו אותנו אם אנחנו רוצים להישאר שבעה חודשים ואז, כשהדרך תיפתח, נמשיך. נתנו לנו בית ושם היינו, אבא שלי אמר שכדאי לנו לחזור, אבל אני לא רציתי. אבא שלי אמר "אם אתה נשאר גם אני נשאר". כל האחים שלי היו שם, אשתי, שכנים. היינו שם תשעה חודשים, עבדנו שם. הייתי מכין את ה"מציד", כלי שעובדים אתו את העשבים, יש לו שיניים כמו של סכין. הייתי מכין עשרים כאלה ביום, חמישה הוא היה נותן לי, במקום כסף, ואותם הייתי מוכר בשבת ולוקח את הכסף אליי. לא הייתה ברירה אלא לעבוד בשבת, אמרו לי ללכת למכור והיה שם שוק רק בשבת. הייתי מרוויח אולי חמישים שקלים ובכסף הזה הייתי קונה חיטה, כבש, אוכל.

אחרי תשעה חודשים, כשהדרך נפתחה, המשכנו. במקום ללכת עד סודן, היה שם מפקד של הצבא שקיצר לנו את הדרך, הוא נתן לנו אישור שנלך חמש שעות לאיזה בסיס, שם נשארנו. קיבלנו דירה, כמו בצבא, קיבלנו קמח. חיכינו שם שבועיים, ואחר כך עלינו על משאית, שהייתה בה חיטה, ואנחנו היינו יושבים על החיטה. זה עשה לנו בחילות, הייתי מקיא, גם אחי. אימא שלי הקיאה על הבגדים שלה עד שכשפתחה את הבגדים הכל נשפך מהם. ישבנו שם עשר שעות בערך, לילה אחד. הנהג ראה שהקאנו והביא לנו דבש ומים, זה עזר לנו. אחרי שבועיים נוספים הגענו לגבול סודן. ארבעה ימים חיכינו שם, גם שם היינו צריכים אישור כדי לעבור את הגבול. יש אנשים שעושים את הסיבוב של סודן ומחכים שלושה שבועות ללא אישור, היו כאלה שפחדו להוציא אישור כי אולי יפגעו בהם או יאנסו אותם. אני הלכתי עם עוד כמה אנשים והוצאתי אישור שמקצר לנו את הדרך. אם לא היה האישור היינו הולכים בערך חודש. אמרו לנו להישאר לישון שם, אמרו לנו שאין ממה לפחד, ושחיילים מגיעים להגיד שאלו הנשים שלנו ולא יגעו בהם. הסברתי לכולם הכל, עשינו סדר – אף אחד לא הגיע לא התקרב לשם. בבוקר אכלנו ושתינו, ואחר כך לקחו אותנו באוטובוס ישר לסודן, לתוך העיר. לנו היה מזל, היה לנו אישור, יש אנשים שהלכו שבועיים ברגל. אפילו היו אנשים שאני לא מכיר ועזרתי להם להביא להם אישורים, אני ועוד ארבעה אנשים הלכנו הליכה של שעתיים להביא את האישורים האלה. הם לא היו שואלים יותר מדי, ואם היו שואלים היינו אומרים שהולכים לסודן לעבוד, משלמים מה שצריך ומקבלים. לא אומרים שהולכים לישראל, אם הם היו שואלים מי אנחנו היינו אומרים שאנחנו נוצרים שבאנו לעבוד כי הבית שלנו נשרף. אם היו יודעים שאנחנו יהודים היו מכניסים אותנו לכלא, היו שם חמישים אנשים שתפסו והיו בכלא עשרים שנה. לפעמים היו תופסים מישהו ומרביצים לו ואז מגלים מגלה שהוא יהודי, הם יכלו לזהות לפי השם שאנחנו יהודים. אבל שמות היינו מחליפים – לדוגמה לאבא שלי קראו אלעזר, אז היינו משנים לו את השם כי זה שם יהודי.

כשהגענו לסודן אמרו לנו ללכת לקבל אוהל, שוב עלינו לאוטובוס ונסענו מרחק כמו מקריית גת לאשקלון. כל היהודים היו שם, קיבלנו אוכל ואוהל. בבוקר גילינו שכל המזוודה עם הבגדים נעלמה. אבא שלי התעצבן, חשב שגנבו לנו את זה, היו שם בגדים לבנים של אבא, דברים חדשים שקנינו, תחתונים חדשים. אמרתי לאבא שיהיה רגוע, שבטח שכחנו את זה במשאית, ואמרתי שאלך לבדוק. אבא שאל "איך תדע איך הנהג נראה?", אבל אני הייתי זוכר פרצופים טוב. הלכתי עד לשם, הליכה רחוקה, בערך כמו מקריית גת עד לחמי יואב. הגעתי למקום שבו היו האוטובוסים, היו שם המון אוטובוסים בשורה ואני מחפש אחד אחד, ואז ראיתי את הנהג שלנו. עליתי לאוטובוס והוא צעק עליי בסודנית, ניסיתי לדבר אתו, אמרתי לו באמהרית "בגדים, בגדים", הצבעתי על האוטובוס, נכנסתי אמרתי לו "זה שלי, בגדים בגדים", הוא אמר לי לפתוח את המזוודה, בדק מה יש שם, ואז אמר לי להמשיך. בדרך חזרה פגשתי סודני מהמשטרה, הוא שאל מה יש לי בתיק, אמרתי לו "בגדים", הוא לקח אותי לתחנת המשטרה, בדק הכול ואז שחרר אותי. לא פחדתי, למה שאפחד? לא היה לי כלום. חזרתי וכולם היו מופתעים איך הלכתי וחזרתי, אבא שלי שמח וחיבק אותי.

לפני המסע הייתה מחלת המלריה – כאבי ראש, כאבי בטן. אני הייתי מכין כדורים לדרך, כדורים שהיו מפסיקים את הכאבים. קניתי קופסאות של כדורים, תרופות, קניתי גם חולצות בשבילי, נעליים לאשתי שיהיה לה לדרך, שמיכה גדולה, פנס – כי בלילה היה חשוך. אני ואבא שלי התקדמנו בדרך, גם כדי לבדוק את הדרך וגם לקחנו את האוכל והקמח אל דוד שלנו, והשארנו את זה שם שיהיה לנו למסע. גם אבא שלי נשאר אצל הדוד, ואני חזרתי להביא את שאר המשפחה שלי שנשארה שם. אבא שלי אמר לי להגיע בזמן, לחזור לפני שיחשיך, הוא אמר לי להיזהר כי יש שודדים בדרך, ובדרך באמת עצרו אותנו שודדים. הם היו שניים והיה להם נשק. אחד מהם אמר לי לגשת אליו, שאל לאן אני הולך, אמרתי לו שאני בדרך אל דודים שלי, הוא לא האמין, הוא אמר שאנחנו יהודים שבורחים. הוא אמר לי להוציא את הכסף שלי, אמרתי לו שאין לי, הוא רצה לבדוק אותי אבל הוא פחד להתקרב, כי היה לי את הבקבוק של אחיין שלי בתוך הכיס. הוא שאל מה יש לי שם, כי זה היה בולט, אז זרקתי את זה לכיוון שלהם להבהיל אותם, והם נבהלו. הם לקחו לי כל מה שהיה על הסוס, פנס, שמיכה, כדורים. אחרי זה בהמשך הדרך, כשכבר כמעט הגענו, שוב הם עצרו אותנו, וראיתי שהוא שם עליו את השמיכה שלי. שאלתי אותו "מה אתה רוצה, מקודם בדקת אותנו, אין לי כלום. למה שוב אתה בודק אותנו?". לא פחדתי לענות להם! הוא התעצבן, שאל מאיפה אני מכיר אותו, איפה ראיתי אותו, אמרתי לו שהשמיכה שלי עליו. הוא כיוון עליי את הנשק שלו ואמר "היום אני הורג אותך!", ואני אמרתי לו "תהרוג אותי". גיסי התערב והתחנן שיפסיק, ואמר לי גם להפסיק לדבר. חבר שלו בא, לקח לו את הנשק והזיז אותו. החבר שלו בא לבדוק אותי, רצה לקחת כסף. היו לי 600 ביר שהחבאתי בתוך המכנסיים אבל הוא לא מצא. אמרתי לעצמי בלב – שיתפוצץ הוא לא ימצא את זה.

הייתה פעם הייתי צריך ללכת לאחותי, כדי להודיע לה שאימא שלנו לא נפטרה, כי היא שמעה שהיא נפטרה. בדרך רציתי לשרוף לאתיופי הנוצרי שעצר אותנו את הבית, ידעתי איפה הוא גר, ביררתי את זה. אבל בדרך נהיתי חולה, הסתחררתי, כאב לי הראש, הרגשתי חלש, אז המשכתי ללכת לאחותי. היה לי מלריה. גיסי לקח אותי לבית החולים, הייתי גוסס. שבועיים הייתי בבית החולים, דוד שלי היה איתי. קיבלתי זריקות, מצבי השתפר, ואחרי חודש חזרתי אל המשפחה שלי. אחר כך שוב קניתי הכול מחדש – תרופות, פנס, סוכריות, כל מה שנגנב. המלווה אמר לנו להיות בשקט, שאף אחד לא ידבר, ישתעל, אפילו אם תינוק משתעל לתפוס לו את הפה, לשים לו בד על הפה או משהו. אימא שלי השתעלה, ואני מהר הוצאתי סוכרייה ודחפתי לה לפה. בארץ היא תמיד זכרה את זה ושאלה איך חשבתי על זה, איך ידעתי. גם כדורים היו לי למי שהיה חולה, למי שהיה כאב ראש, כאב בטן, שלשולים. זה היה עוזר להם, קניתי הרבה אחרי שנגנב. זה החזיק לנו להרבה זמן, כמעט שנה.

בהתחלה התחתנתי עם מישהי אחרת. לא ראיתי אותה, כי אסור לראות את הכלה לפני החתונה. אבא שלי דיבר עם אבא שלה, ואני ראיתי אותה רק בחתונה. היא לא מצאה חן בעיניי, אז אחרי שנה התגרשתי ממנה והיא ילדה את אלי. הבן שלנו. אמרתי לאבא שלי שלא יחפש לי יותר נשים, כי הוא לא יודע לבחור, חשוב לו רק שהיא ממשפחה טובה. דוד שלי הכיר את המשפחה של אשתי השנייה, כי דודה שלי הייתה נשואה לדוד שלה. הוא אמר לי "בוא תראה את אשתך לעתיד", אז החלטתי ללכת אתו. אני חיכיתי בחוץ והוא ישב בפנים ושתה "בונה", הוא שלח אותה החוצה להביא איזשהו תיק למישהו, זה היה מתוכנן כדי שאני אראה אותה. הוא שם את התיק בחוץ ואמר לה לכי תתני לדוד שלנו את התיק, ואני ישבתי וראיתי אותה יוצאת. זה היה הסימן ביני לבין הדוד שלי. אחר כך הוא שאל אם ראיתי אותה, אם אני מרוצה, ואני בטח התלהבתי. היא הייתה יפה, חמודה, שמנה, היו לה עיניים גדולות. הוא שאל אם אני מסכים, אם אני רגוע עכשיו, ואני – בטח שהסכמתי. אפילו היו עשרה גברים שהגיעו ורצו אותה לחתונה אבל ההורים שלה אף פעם לא הסכימו, או כי הם היו מהמשפחה, או כי המשפחה שלהם לא הייתה טובה.

יש אדם שהוא כמו מלווה, למשל האבא של הגבר בא לבקש את היד של האישה מההורים שלה. מרוב שהיא הייתה חמודה כולם היו באים אל ההורים שלה, אני זכיתי. דוד שלי הלך לאבא שלי, אמר לו שהיא בחורה יפה והכול, וביקש ממנו שידבר עם ההורים שלה. ביקשתי ממנו שלא יספר לאבא שלי שראיתי אותה, אבא היה מרביץ לי אם היה יודע. אבא שלי הלך להורים שלה, אמר שהוא רוצה שהיא ואני נתחתן. הוא סיפר להם שאני גרוש עם ילד, והם הסכימו, לא הייתה להם בעיה כי המשפחות שלנו כבר הכירו. אבא שלי הביא להם כסף, זה סוג של הסכמה. אני הבאתי לאבא שלי כסף, שיביא להם. באותו יום סגרו שבעוד חודשיים נתחתן. בדרך כלל נפגשים אחר כך, שתיים שלוש פגישות. אחרי זה כבר סוגרים מתי מתאים, סופרים בעל פה וקובעים תאריך. החתונה שלנו הייתה ביום שני, את התאריך אני כבר לא זוכר.

שמחתי על המסע לירושלים, כל מה שדוד שלי סיפר לי שכתוב בתורה – היה נכון. אחרי כל מה שעברנו, קיבלנו בית. אוכל, דוד שלי אמר שנמצא הכול, והוא צדק. אני עד היום זוכר מה שדוד שלי אמר – שכאן הכול שונה, לא כמו שם, יש גירושים, מפונקים… יש אנשים שכשהגיעו לארץ ששכחו מאיפה באו, שכחו מה סבלו, מה עברו והשאירו מאחור. אני לא שכחתי בחיים מאיפה באתי, עד שאני אכנס מתחת לאדמה אני לא אשכח, כי דוד שלי אמר שצריך רק סבלנות, בסוף כולם יגיעו לישראל, כשיגיע הזמן – כל היהודים יגיעו לירושלים. כל מה שהוא אמר קרה, מי שהייתה לו סבלנות הרוויח.

מי שהיה בסודן הגיע לאדיס אבבה במטוס, היה איסור להגיע לארץ אז היינו בורחים בלילה. אחרי שהיה אישור – כולם באו לארץ. יום אחד בשנת 1992 הביאו במכה אחת את כל היהודים. אני זוכר שאני והמשפחה שלי באנו לסודן וקיבלנו אוהל, וכשמגיעים לשם יש רשימה של מי עולה לארץ, כל פעם שלוש משפחות, מתוך עשר משפחות שהיו שם. ברשימה אנחנו היינו משפחת פרדה, ואמרו לנו "אתם עולים בשבוע הבא". פתאום הם אמרו שזה התבטל ואנחנו לא עולים, ומי שעלה במקומנו הייתה המשפחה של הסדרן, עשה איזה קומבינה… אבא שלי התעצבן ושאל למה הם עושים את זה דווקא בתור שלנו, אמרו לו "אל תדאג, בשבוע שאחרי אתם תעלו". אני, אשתי, גיסתי ושתי הילדים שלה כולנו התארגנו בארבע לפנות בוקר לקראת המסע, והיינו אמורים לעלות לטיסה. לפני שהעלו אותנו על המשאית עם החיטה, הסדרן שאל כמה אנחנו ואמר לי "אתה ואשתך תחזרו, והם באים אתנו". אני לא הסכמתי ומרוב עצבים אמרתי שאני אגלה מה קורה ואלך למשטרה של סודן, כבר נשארתי בנגלה הקודמת לפני שבועיים ואני לא מתכוון להישאר שוב. הם הרגיעו אותי: "אשתך וגיסתך ילכו ואתה תישאר", אני הסכמתי. בבוקר אמרו לי שהן הולכות, ליוויתי אותן, המשאית נסעה ואני עומד מאחוריה. אחרי שהתחילה לנסוע רצתי ועליתי על המשאית מאחור, מטוקו סמאיי, זיכרונו לברכה היה הסדרן השני, הוא שאל "מי זה?", אמרתי להם להיות בשקט ולא לדבר איתי. גם הסדרן בעצמו רצה לברוח, אותו סדרן שסידר למשפחה שלו לעלות – הוא היה שכן שלנו פה בארץ, נפטר לפני שנה. במשאית כולם שתקו. הגענו לאמרקובה בסודן. הבטיחו לי שהם יעזרו לנשים לרדת מהמשאית ושאין לי מה לדאוג, אבל כשהגענו לעיר ראיתי שאף אחד לא עוזר להן, כל אחד דואג למשפחה שלו, והן עומדות לבד. אז אני עזרתי להן והכנסתי אותן לתוך טנדר. שאלו אותי איך באתי, איך הגעת לשם? היו כמה מחסומים, וכדי שלא ייתפסו אותנו שלחנו את הנשים קודם לבתים שהם כמו שכירות, בערך 15 בתים שיש מישהו שאחראי עליהם, הוא משכיר לפי הרשימות שיש לו. התקשרו אליו ואמרו לו שיש מישהו שבא בכוח. הוא שאל אותי למה עשיתי את זה, ועניתי לו שאף אחד לא עזר לאשתי ולגיסתי והשאירו אותן לבד, הבטיחו לי את זה וזה לא קרה, באתי כי דאגתי. הן כמעט הלכו לאיבוד כי המשאית עמדה לנסוע איתן. הוא שאל את הסדרנים למה לא עזרו, הם אמרו שהם לא שמו לב איפה הנשים היו… המשאית לא שמה לב מי יורד ומי לא. אז הוא אמר להם לחזור לאן שהם היו, ושישימו לב מה הם עושים, ולי הוא אמר להישאר שם. היו שם עוד אנשים, ואחרי ארבעה חודשיים הם עלו לארץ. גם מטוקו. ארבעה צעירים שברחו כמוני החזירו אותם, אותי לא החזירו כי הייתה לי סיבה טובה, גיסתי גם הייתה עם שני ילדים, הן היו צריכות עזרה. גם לעלות למשאית זה לא היה פשוט, זה היה גבוה. הייתי צריך לעזור להן לרדת ולעלות.

לקחו אותנו, במרחק כמו מתל אביב לחיפה, המשאית הייתה סגורה, כמו אוהל, אין מזגן אין אוויר, אנשים כמעט מתו. עשו את זה כדי שאנשים לא יראו אותנו, המשטרה או הסודנים, אם היו רואים אותנו כולנו היינו הולכים לכלא. אם תינוק היה בוכה היינו סותמים לו את הפה עם הידיים, או נותנים לו מוצץ. אסור שישמעו אותנו. הבגדים שלי היו ספוגי זעה, היה לי מעין סכין גילוח אז קרעתי חלק מהמשאית, ואוויר נכנס דרך החורים. אחר כך העברתי את הסכין לאחרים וכל אחד עשה חור לידו. אם לא הייתי עושה את החורים האחיינית שלי הייתה כמעט מתה מהחום הזה. בלילה הביא אותנו מטוס לארץ, ילדה אחת נשארה שם, ההורים מרוב התרגשות שכחו אותה. הם רצו, הסדרנים סרקו את השטח בפעם האחרונה לבדוק שאנשים לא שכחו כלום, ואז ראו את הילדה הקטנה שנשארה שם. החזירו אותה לאוהל בחזרה, ובסוף היא נפטרה בתוך המשאית, מהחום. היא ועוד ארבע נשים…

בסודן ידענו מראש שיקבלו אותנו ויעזרו לנו, הם יודעים שבאים קבוצה ומתארגנים לזה. היה קשר בין אתיופיה לישראל, הם ידעו כמה מגיעים במשאית מסודן, היו שולחים מהארץ כסף לסודן, שיהיה לנו מה לאכול. הישראלים היו מחכים לנו שם, כולם היו יורדים מהמשאית, היינו מחכים והם היו נותנים לנו כסף, והיינו נמצאים בתוך בתים. הם היו באים בלילה, בסודיות. כשהיו מביאים אנשים מנקודה אחת בסודן לנקודה אחרת בסודן, הם היו מדברים ביניהם – כמה יש? איפה? – וככה מפזרים את כולם לדירות ומתארגנים. חמישים אנשים היו מקבלים דירות. היה מישהו אחד שהיו לפחות חמישים שמות – כדי שלא יזהו מי משכיר לנו את הבתים האלו, הוא היה משנה כל פעם את השם שלו, כמו שגם אבא שלי החליף את השם כדי שלא ידעו שהוא יהודי. שרשראות היינו מסתירים, גם היה את ה"קמיס", בגד שהיינו מחביאים כי גם לפיו הם היו מזהים, אז היינו מתלבשים כמוהם, כמו הסודנים.

היינו בארמצ'הו תשעה חודשים. הדרך הייתה סגורה, לא רצינו לחזור לאתיופיה, ואז הגענו לסודן, שם היינו שבעה חודשים ואז עלינו לארץ. כשהגעתי לסודן החזירו כמעט 170 אנשים בחזרה לאתיופיה. הם לא הספיקו להגיע, מישהו הלשין והחזירו את כולם. הגעתי לארץ והמשפחה שלי חזרה לאתיופיה, ההורים שלי נשארו שם. אחרי חודש שלחו לי מכתב לארץ. לאחי היה שכן של שכל הזמן היה טס לאתיופיה וחוזר. כל המשפחה שבארץ אספנו 900 דולר, סיפרנו לו מה קרה וביקשנו שיביא להם את הכסף. אחר כך אבא שלי אמר לאחותי הגדולה למכור הכל, "עולים לארץ". בכסף ששלחנו הם הגיעו לאדיס אבבה, היה שם משרד "אמבסי" שעוזר לעולים לעלות לארץ. בתקופה הזו כבר לא הייתה בעיה לעלות, הדרך הייתה פתוחה. מכרו בתים, באו באוטובוסים, כולם עלו חופשי. אני הגעתי למשרד בתל אביב סידרתי שם הכול, שאלו בן כמה אבא, מאיפה… אחרי שבעה חודשים הם הגיעו לארץ.

ההסתגלות לחיים בארץ

כשהגענו לאשקלון שאלו אותי מאיזו משפחה אני? מי הגיע לפניי? איך התחתנתי? באיזה גיל? מי חיתן? אם שמרנו שבת? סיפרתי הכול שהיינו שומרים שבת, לא עובדים, לובשים לבן. באתיופיה מסבירים לנו על ה"נצ'ים", אז הייתי מחייך… אבל לראות אותם זה היה מוזר, איך הגיוני שאנחנו שחורים והם לבנים? דוד שלי הסביר לנו שזה לא משנה ושיש גם יהודים לבנים. הוא היה אומר לנו שמלכת שבא הלכה לירושלים לטיפול כי כאב לה משהו, ושם היא פגשה את שלמה המלך, ומהם אנחנו יצאנו. לא התאכזבתי, היה צריך להתמודד. אנחנו יהודים, צריכים להיות חזקים. אז היינו מתמודדים, אין מה לעשות. זה מה שתמיד היה לי בראש.

היינו שלושה ימים בבית מלון באשקלון, ובמוצאי שבת הגענו לקריית גת. נתנו לנו 600 שקל בחודש, כדי להתקיים. היינו הולכים לחנויות ומדברים באמהרית. למדנו עברית שנה, ולאט לאט הסתדרנו. הילדים נולדו בארץ אז היינו צריכים להתמודד עם גן, זאת לא היה בעיה. אני זוכר שבפעם הראשונה היה מתרגם שהסביר לנו הכל, והיה קפה ועוגיות על השולחן, אז אמרתי ללקש שתאכל ותשתה, והיא לא רצתה לגעת. היא חשבה שזה שלהם אז לא אכלה. גם המתרגם אמר לא להתרגש, לא לפחד, אבל אני לא התרגשתי, הייתי שמח. קמתי בבוקר קמתי והכנתי לה קפה, היא לא האמינה שאנחנו פה. אני הייתי קולט הכול, לא הייתה לי בעיה. ישר קלטנו, קולטים מהר. האנשים המבוגרים, בני שישים בערך לא היו קולטים מהר. כשהייתי במרכז קליטה, הייתי עוזר להם, למבוגרים.

אני רוצה שהדור הצעיר יתחבר עם הישראלים, לא צריך להסתכסך אחד עם השני. דברים שלך לשמור, לא לספר לכל אחד כל דבר, אנשים מעבירים הכול. פעם היו שומרים. לא לסמוך על כל אחד, צריך להיזהר במה שאומרים. דברים ששמעת לא חייב לספר ולפגוע באחר, זה אסור. לספר דברים טובים, לא רעים, את הדברים הרעים להשאיר לאנשים אחרים. הצעירים לא יצליחו להתחבר למה שעברנו, אבל כן יצליחו להתחבר למשהו אחר, כמו שאנחנו התחברנו לשכנים, לאנשים אחרים, להיות כמו משפחה. להיות טובים, לא לפגוע אחד בשני. חוץ מזה, להתמודד עם הישראלים, עם הגזענות, להתמודד, לספוג. נולדתם פה, צריך להיות חזקים, לא להתעצבן, להתקדם להתחבר, לאט לאט יעבור. גם באמריקה הייתה גזענות. זאת המדינה שלנו, אין לנו מדינה אחרת.

מה שהיה זה חלום, איך שהגענו מאתיופיה לישראל. הייתי בדרך מפחד שאולי יהרגו אותנו שודדים, אולי יעצרו אותנו בדרך, אולי יחקרו ילד אחד ויגלו אותנו, אולי ייגמר הכסף, אולי המלווה יברח, אולי מישהו ילך לאיבוד. אם הייתי לי מצלמה הייתי מצלם את סודן, שטח, אנשים, איך אנשים חלו בדרך, את כל מה שעשיתי בדרך כדי שלא יעצרו אותנו. הייתי מצלם את כל מה שעבר, אין דבר אחד. אבל לא הייתה מצלמה…

זה כמו חלום איך שבאנו. עכשיו אני מרגיש טוב, זה טוב שאתם קוראים את זה, זה טוב גם בשבילי וגם בשביל הילדים, הם צריכים לשמור את זה לנכדים שלהם. הרגשה עצובה ושמחה, לאט לאט שומעים את הסיפור שלנו וזו הרגשה טובה, אבל הרבה אנשים לא שואלים, מה שעברו – כאילו כלום. קשה לספר, לא כולם עושים את זה, צריך מישהו שבאמת ישב ויתעניין.

הזוית האישית

הסטודנטית מלכה פרדה ממכללת ספיר מספרת על תיעוד הסיפור: "החוויה של התיעוד הייתה משמעותית עבורי, לא הכרתי את סיפורו של אבי לעומק. שמחתי להתרגש, לצחוק ולבכות איתו. זו הייתה חוויה מעצימה, מחזקת ומלמדת. ראיתי באבי הרבה צדדים שלא חשף בפניי, כאשר הוא מתאר את סיפורו רואים איך הוא מתרגש, חוזר ממש אחורה בזמן ומחייך כמו נער. התיעוד הראה לי עד כמה הם היו חזקים ולא איבדו אמונה כלל. ללא חשש ופחד, אלא רק תקווה והתקדמות במטרה!

הסיפור תועד במסגרת מיזם כנפי יונה

כנפי יונה – מיזם לשימור, תיעוד והפצת מורשת יהדות אתיופיה שכן סיפורי העלייה המרתקים אותם חוו רבבות מבני הקהילה האתיופית אינם מוכרים לציבור הרחב בישראל בישראל, שלרוב לא מודע ואיננו מכיר בקשיים והאתגרים שניצבו בדרכם של ביתא-ישראל (יהודי אתיופיה) לא"י.

הסיפורים תועדו ע"י סטודנטים יוצאי אתיופיה שלומדים במכללה האקדמית ספיר, בשיתוף היחידה למעורבות חברתית במשרד הדיקן.  הסטודנטים היוו גשר בין דורי וקיימו שיח זהותי עם הדור הוותיק, מפגש זה מרגש כפליים מפני שהתיעודים נעשו מפי ההורים, הסבים וקרובי המשפחה של הסטודנטים. מתוך המפגשים הללו נרקמו יחסים מיוחדים וחמים וסיפוריהם של המבוגרים תועדו ומוצגים לפניכם.