מאגר סיפורי מורשת

שמי גיל דגן, השנה בתכנית הקשר הרב דורי יחד עם סבי, דניאל דגן העלנו את תיעוד סיפור עלייתו לארץ מתוניסיה.

סבא דניאל מספר לנכדתו גיל

אני דגן דניאל בנם של הורי, אבי – כמוס למשפחת בקובזה ואמי – גליה משפחת מימון. נולדתי בתוניסיה, בעיירה קטנה בשם סבטלה.

אבא כמוס נפטר בשנת 1947, לאחר פציעה מהפצצה גרמנית שלא טופלה כראוי. בהפצצה זו נהרג גם חברו הטוב, בעלה של אחותו מסעודה. אבא התפרנס מכמה עיסוקים: כסוחר בחילאף צמח ששימש מילוי למזרונים ועבודה בתחנת דלק – esso. אמי גליה נשארה בבית, עם שלושה ילדים קטנים אני, דניאל, אחותי – רימונדה לה קראנו רינה ומשה.  למרות שאמי  הייתה בבית וטיפלה בנו הילדים היא עבדה ועזרה בפרנסת המשפחה, היא עבדה כתופרת לנשות העיירה – מכונתת התפירה המשובחת שלה מדגם חברת זינגר, קיימת ועובדת עד היום. את מכונת הפירה היקרה הזו היא רכשה, ממכירת הפרה שהייתה ברשותה.

רעיון העלייה לישראל ומימושו

אימא עבדה וגידלה אותנו בעזרתה של דודה, רשולה, לה קראנו שולה. דודה שולה, נשלחה על ידי סבא אפרים מימון לעזור לאימא. אימא גליה הייתה אישה עצמאית וציונית נלהבת. הרעיון לעלות לישראל, התחיל לכרסם בליבה, הרצון הציוני שלה לעלות לארץ ישראל לא נתן לה מנוח. סבא, מימון ואנשים אחרים לא הצליחו לשכנע אותה לשכוח מהרעיון ולמנוע את רצונה לעלות לארץ ישראל.

בכדי להקל על אימא ושלושת ילדיה. החליט סבא אפרים לצרף לאימא את אחיה הצעיר, שנקרא מצליח מימון וכך יצא שאימא גליה בוקובזה, עשתה עלייה לישראל עם שלושת ילדיה ועם דוד מצליח מימון.

מהעיירה סבטלה שבתוניס יצאנו לכמה ימי חופשה אצל דודה עישה דמרי, אחות של אימא, משם בהפלגה חצינו את ים התיכון והגענו למרסי שבצרפת. הועברנו למחנה מעבר לעולים מצפון אפריקה וממזרח אירופה בשם גראנד ארנאס, שוכנו במבנים עגולים של מחנה צבאי לשעבר. התנאים היו קשים גרנו 3,4,5 משפחות בחדר אחד, מבלי להכיר אחד את השני ומבלי להבין אחד את השני, את כל השירותים קיבלנו מהסוכנות היהודית, המחנה שימש גם לבדיקות רפואיות של העולים וכך יצא שנשארנו כשלושה חודשים נוספים לריפוי מחלת עיניים של ריימונד {רינה}. ממחנה גרנאד ארנאס עלינו לארץ באונייה בשם קדמה, עלינו על האונייה בערב חג חנוכה.

על הסיפון הדלקנו נרות חנוכה, וכל הילדים קיבלו בננות מרב החובל של האונייה. משך השיט ערך כ- 5 ימים בערך, אך אני אינני זוכר במדויק את מהלך השיט, כשהאונייה התקרבה לנמל חיפה, כל העולים עלו לסיפון האונייה בצפיה לראות את ארץ ישראל תוך שירת התקווה.

בהגיענו לנמל חיפה, קיבלו את פנינו בסופגניות מתוקות ומשם נלקחנו למחנה מעבר לעולים דרומית לחיפה בשם "שער העליה". בעת הכניסה לארץ ישראל בזמן הרישום אימא גליה בוקובזה ושלושת ילדיה הפכו בהנף קולמוס של פקיד העלייה למשפחת מימון, בהתאם לשם משפחתו של דוד מצליח, טעות זו נמשכה שנים רבות, בין החברים ובתי הספר קראו לנו בוקובזה, אך במקומות ציבוריים ורשמיים נקראנו מימון, בצבא קראו לי דניאל מימון. עד לנישואי לציפי רייז (ציפורה) הפכנו לציפי ודני דגן. (בוקובזה= לחם, ורייז = גם ללחם)

שער העלייה

מחנה מעבר לעולים אשר הגיעו דרך הים מנמל חיפה. שער עליה ממוקם דרומית לחיפה שמש כמחנה צבאי בריטי בשם סנט-לוקס שער העלייה שימש כשער כניסה לעולים ובו אמורים לשהות כ- 4-5 ימים בימים אלו בוצעו בדיקות רפואיות, חיסונים שונים, קבלת תעודת זהות, פנקס קופת חולים ותעודת עולה.

משם פוזרו למקומות שונים בארץ, מעברות, מושבים, קיבוצים ועירות. התנאים במקום היו קשים מאוד, הגענו בחודש דצמבר ינואר היה קר וגשום גרנו באוהל עם עוד משפחה מבלי אפשרות תקשורת ודיבור. המקלחות, השירותים, הברזים למים זורמים, היו כולם משותפים. בהתחלה רצו להעביר אותנו למעברה ליד רחובות. אימא התעקשה לעבור לאגרובנק. אשר ליד העיר חדרה בה התגוררה אחותה דודה אליזה ומוריס בעלה. את המצרכים הבסיסים והשרותים קבלנו מהממשלה. מיטות סוכנות זו מיטה עם מסגרת ברזל עם רצועות ברזל מחוברות בקפיץ חזק ועליה מיזרון ממולא חילפה.

האוכל סופק על ידי הרשות, אני זוכר את הלחם השחור פרוס גס, ועליו מרחנו קצת מרגרינה וריבת שזיפים או תות אשר דוללה במים.

וכך יום אחד בתאריך 7-8 ינואר 1952 העמיסו אותנו על משאית את עם כל המטלטלים אשר קיבלנו והדברים אשר הבנו מתוניס. הגענו למעברת אגרובנק אשר ממוקמת בין חדרה העיר, לשכונת גבעת אולגה ליד חוף הים. קיבלנו בדון. זה התקדמות, דודה עליזה ובעלה מוריס אשר הגיעו כמה חודשים לפנינו גרו באוהל, יצא לנו להיות באותו רחוב שביל. אשר התחיל בכמה אוהלים והמשיך בבדונים. הבדון: היה מבנה הבנוי מקורות עץ אשר פרוסים עליהם מבחוץ ירעיות ברזנט עמיד למים הגנה מפנה הגשם עם ריצפת בטון בגודל 3-4 מטר. בצד אחד דלת וממול חלון בלי רשתות, בלי תריסים. הבדון שימש כמטבח, פינת אוכל, סלון וחדר שינה. בצד אחד במיטה גדולה ישנו בצפיפות אימא, משה רינה ואני, ובצד אחר ישן דוד מצליח, באחד הפינות עמד שולחן קטן ועליו פתיליה איתה בישלו את האוכל. בערב שבת כמעט כל שבוע נשרף צריף – בדון כתוצאה מבישול של חמין בשבת.

בארץ הייתה אז תקופת הצנע, לא היה מספיק אוכל להאכיל את כל העולים אשר הגיעו בהמוניהם לארץ ישראל. הממשלה נאלצה לחלק את המזון בהקצבה – מדיניות התיקצוב – כל משפחה קיבלה תלושים לקבלת מזון בהתאם לגודלה. בעזרת התלושים יכולתה לקבל מצרכים שונים לדוגמה: תלוש מספר 1 קיבל ביצה, תלוש מספר 2 – קיבל חצי לחם, תלוש מספר 3 – קיבל חבילת מרגרינה, וכך הלאה. לא ניתן היה לקנות או לקבל מזון ללא תלושים.

בכל זאת למרות המחסור והקשיים, אנשים התקיימו. חלקם שתלו צמחים מסביב לצריף, שתלו ירקות שניתן לאכול, השקו אותם בעזרת דליי מים. הקימו בתי כנסת, מועדונים קטנים, אילתרו מגרש כדורגל, פתחו בתי קפה למשחקי דמקה ושש בש ולשתייה קלה תה או קפה. אנו הילדים רצנו והתרוצצנו שיחקנו בחוץ בין האוהלים והצריפים בחולות אשר לפעמים יצאנו לשפת הים ולפעמים לעיר חדרה לקולנוע.

תמונה מהבר מצווה שלי (אני באמצע) עם דוד מצליח אימא רינה ומשה

כדי ליפות את הבדונים, חילקו לתושבים בדים אשר בהם ניתן היה לצפות או לכסות את החלק הפנימי של הצריף. אנשים גלו שהבדים מורכבים משתי שכבות של בד: אחת לבנה ואחת כחולה. הם פרמו את הבדים והפרידו בין הלבן לכחול, חלק שימש לכיסוי הפנימי והחלק השני לתפירת בגדים, כל אחד לפי רצונו. אנו השתמשנו לכיסוי פנימי בבד הכחול, והבד הלבן שימש לתפירת בגדים ווילונות.

לימודים

למדתי בבית ספר במעברה קרובה נווה חיים מקום יותר מבוסס עם מבנים מבטון.

אני ילד בן 10, הכניסו אותי לכיתה ג', לקרוא ידעתי, למדנו לקרוא בתנך ובסידורי תפילה בבית הכנסת, אך לא הבנתי את הנקרא. לא ידעתי לדבר עברית היה קשה ולא נעים, גמגמתי קצת והילדים צחקו ולעגו, לעזרתי באה מורת הכיתה בשם תמר, מורה גבוהה עם קוקו גבוה על הראש.

עבודה

לא היתה עבודה. הגברים והנשים פנו כל יום ללשכת העבודה, לקבל סידור עבודה למחר או לכמה ימים. ניסו לחלק ימי עבודה מעטים להרבה אנשים רוב האנשים עבדו בפרדסים, בבנייה, בנטיעות לאורך הכבישים. דוד מצליח עבד יום יומים בשבוע בפרדס. אימא ואנו עזרנו, כיבסנו חיתולים למעונות יום. קיבלנו את החיתולים השרנו אותם במים, מורתחים, בגיגית על אש שהדלקנו מעצים, אשר אספנו במשך היום. מים הבאנו בדלים מברזיה מרכזית. את החיתולים תלינו ליבוש, קיפלנו אותם בצורה מיוחדת והחזרנו למעון, הכסף שקיבלנו מעבודה זו שימש למחיה בקושי.

כך התנהלו חיינו במעברה במשך כמה חודשים טובים, בחורף ירד גשם והיה קר, רוחות חזקות העיפו את הבדונים, הצריפים והאוהלים. בקיץ חום אימים, יתושים וזבובים בכל מקום.

מחוסר תעסוקה יצירתית היו רבים כל היום וכל יום. אנשים לא ידעו לדבר עברית, לא הבינו אחד את השני.

לקראת חג הפסח ארגזי המטען אשר שלחה אימא מתוניס לכתובת של דודה עליזה אחותה היגיעו. דוד מוריס, בעלה פירק את ארגזי המטען ואנו הילדים, אימא גליה ודוד מצליח התבוננו לראות מה יש בפנים?. בארגזים היו מצרכי מזון: קמח, סוכר, מקרונים, תבלינים, בגדים, סדינים, שמיכות קיץ, שמיכות חורף עשויות צמר כבשים כבדים וצבעוניים, סירי בישול וצלחות וסכו"ם לאכילה.

בתוך הארגזים היו מלא עכברים גדולים ועכברים קטנים ורודים, דוד מוריס תפס את העכברים וזרק לתוך דלי או על ריצפת האוהל, הייתה עוגמת נפש ענקית קיווינו, חיכינו למצרכי המזון, למרות הכל המצרכים לא נזרקו, אספנו את אשר ניתן לאסוף ניקינו הפרדנו ואכלנו, אלו היו מצרכים מבוקשים מאוד.

בנוסף למצרכי הבית והאוכל היו גם שני מכשירי רדיו: מכשיר רדיו רגיל מכשיר נורות ולקח לו כמה דקות להתחמם ולקלוט שידורי רדיו. והשני היה מכשיר גדול עם טפ ריקורדר רדיו + מכשיר להשמעת תקליטים. מכשירים כאלה כמעט ולא היו בארץ אימא מכרה את המכשיר הגדול ובכסף אשר קיבלה קנתה את הבית בשיכון בגודל של 40 מטר מרובע בגבעת אולגה.

משפחתי – עם אמי, אחיי ואחיותיי

גבעת אולגה

על שם אשתו של גואל אדמות חדרה יהושע חנקין. השיכון השכונה שלנו הוקמו צפונית לאולגה א' ונקראה אולגה ב'. השיכונים היו מבנים של 4 דירות, 2 צמודות קרקע ושתיים מעליהם כל המבנים היו זהים ולא ניתן היה להבדיל ביניהם. הדירה שלנו הייתה שיכון מספר 272. כדי לזהות את הבית שלנו הייתי סופר מהתחלת הרחוב עד למספר 7 גרנו בקומה השנייה בבית מימין. מבנה בלוקים לשם שינוי, יציב ונקי שני חדרים מטבחון פינת אוכל שירותים ומקלחת מים זורמים. מרפסת הפונה לרחוב הראשי. סוף סוף לאחר כמה שנים אנו גרים בבית בלוקים עם שירותים, מים זורמים, מקלחת ללא שותפים. אימא אני אחי ישנו בחדר אחד ודוד מצליח ישן בחדר השני. בחדרים לא היו דלתות. בין החדרים בהמשך הותקן חשמל.

האווירה הייתה נעימה. הכרנו חברים חדשים. התרוצצנו כל היום ברחובות, או בחוף הים.

מדי פעם לפעם היינו הולכים ברגל לחדרה לראות סרט מערבון או טרזן בקולנוע גן זוהר, דוד מצליח התחיל לעבוד ביציקת אבני מדרך, בו בזמן החל לחפש אישה וכעבור זמן התחתן עם מרגו מחצור.

אימא התחילה לעבוד בתפירה, היא תפרה בגדים, שמלות לשכנות וחברות, היא תפרה וילונות לחנויות של וילונות בחדרה. בהמשך הזמן עבדה כטבחית בבית ההבראה לחיילים בגבעת אולגה. במשמרת ערב/לילה אני הייתי מכין אוכל לאחי: שעועית לבנה ברוטב עגבניות עם הרבה שום והרבה כמון, אשר נקטשו במכתש ועלי והועברו משם לסיר הבישול, הבישול היה על פתיליה על בסיס נפט, במקרה הטוב וחגיגי חילקנו בין שלושתנו כנף עוף אחת והיינו שמחים בחלקנו.

המעבר לנווה הדסה

למרות העבודה של אימא ושל דוד מצליח, המצב הכלכלי היה קשה, לכן נשלחתי ע"י עליית הנוער בקיץ 1954 כשהייתי בן 13 בערך לפנימיה של הנוער הציוני, נווה הדסה  – ליד קיבוץ תל יצחק קרוב לאבן יהודה. עברו איתי 13 ילדים ממעברת חדרה לנווה הדסה. עברנו בחופשת הקיץ, כדי שנוכל להתאקלם, לפני בואם של הילדים האחרים מחופשת הקיץ. כל אחד קיבל מיטה שמיכות סדינים ובגדים. היינו שלושה – ארבעה ילדים בחדר, היה לנו מוזר לישון לבד במיטה. היו מקרים בימים הראשונים שילדים לא הצליחו להרדם לבד ועברו לישון שנים במיטה, אבל זה נגמר תוך מספר ימים. למחרת בואנו לנווה הדסה לקחו אותנו לאבן יהודה לעשות לנו קרחת, הייתה אימרה שכל הילדים מהמעברות חייבים לעשות קרחת כדי למנוע כינים וכך היה הסתובבנו, 13 ילדים עם קרחת כל אחד זיהו אותנו לפי הקרחת כילדי המעברה.

נווה הדסה

פנימיה אשר הוקמה בשנת 1949 ליד קיבוץ תל יצחק אשר בשרון. שמשה כפנימיה לילדי עולים מצפון אפריקה, אירופה ומאוחר יותר לילדים מדרום אמריקה.

בפנימיה למדנו כ45 עבודה 3-4 שעות אני עבדתי בגינות הנוי, ומאז אני ממשיך לעבוד כגנן. האחראי על הגינון היה אדם מבוגר יליד גרמניה. קפדן, מקצוען, אשר דרש עבודה יפה ונקיה, בכדי לדרבן אותנו לעבודה היה מחלק לנו ביום שישי בולים, לכל אחד בהתאם לטיב העבודה. החיים בפנימיה היו מסודרים, האוכל היה טוב פעילות ספורט וטיולים גרנו 4-3 ילדים בחדר, תוך תחרות ניקיון וסדר בחדרים ואנו התאמצנו לנצח.

כעבור 2-3 שנים התקבלו לפנימיה, רינה אחותי, לאחר מכן גם משה. בשלב מסוים אימא עבדה כטבחת בפנימיה. כעבור ארבע שנים של לימודים וסיום כיתה ט', עברתי לפנימיה בניצנים בדרום, להמשך לימודים. רינה ומשה עברו להמשך לימודים לפנימית מוסנזון במגדיאל.

בתום שנת לימודים ראשונה, סיום כיתה י', חזרתי הביתה לחדרה. ניסיתי להתקבל לקורס לגננות, בבית ספר בפתח תקווה. הקורס היה ללא תשלום. לאחר בדיקת תעודת גמר כיתה י', והציונים שהיו לי, המלצת המנהלת רבקה תוך הבטחה לפתור את  בעיית התשלום וכך היה.

למדתי שם בכיתה י"א, שם הכרתי את ציפי רייז, התלמידה, בכיתה י"ב הינו כבר חברים. ציפי הייתה האחראית על מעבדת הבוטניקה ואני אחראי למעבדת הכימיה, וכך נוצרה הכימיה בינינו, והיא ממשיכה עד היום. אחרי 58 שנות נישואים ו4-5 שנים של הכרויות.

סבא דניאל דגן

הזוית האישית

גורל או הסבר אחר

סבא דניאל: אני יליד תוניסיה הכרתי ונישאתי לילדה, נערה, ציפי רייז. ציפי, צברית ילידת הארץ, שהוריה עלו מאוקראינה – פולין. יחד בנינו בית ומשפחה בישראל וכך נולדו: רותם, תומר ואביטל. תומר התחתן עם דגנית לזר ונולדו להם: רז, שי, שחר וגיל – נכדתי עמה אני משתתף בתכנית הקשר הרב דורי והיא ששומעת את סיפור עליית משפחתי לארץ ישראל.