מאגר סיפורי מורשת

גורלו של ניצול שואה

שמי חיה שער,  נולדתי בפולין בעיר לואדז' בתאריך 3.4.1945 בת יחידה להורי פולה ומשה באומן ז"ל. עליתי לישראל עם הוריי בגיל 11 בשנת 1957.

את סיפורי אני אקדיש לאבי משה באומן (באום) ז"ל ולבנו שיחייה אברהם באומן.

1939 ערב פרוץ מלחמת עולם השנייה

בפלישתם של הגרמנים לפולין אבי נאלץ להשאיר את משפחתו שכללה הורים 4 אחים ו-2 אחיות, אישה ושני ילדים וברח לרוסייה. התגייס לצבא הפולני כדי שיוכל לשרוד את המלחמה. ללא שום ידע על גורל משפחתו, כעבור שנה התאפשר לו לחזור לפולין, כדי לוודא על גורלם, לדאבונו הרב, נודע לו כי אשתו ושני ילדיו נהרגו, אביו נלקח למחנה עבודה בלודז' אחותו עם משפחתה נכנסו לבונקר שנבנה על ידם כחצי שנה לפני כניסתם של הגרמנים לפולין שם הם הסתתרו.

אבי החליט לקחת את שני אחיו הצעירים יותר לרוסייה כי נשקפה סכנה בפולין לגורלם מאחר ולקחו אנשים למחנות עבודה, כך הציל אותם ממוות. בבריחה מפולין לרוסייה עם אחיו הכיר בחורה יהודייה והם חברו יחדיו ונישאו ונולד להם בן. באותה תקופה אבי שירת בצבא הפולני שנלחמו ליד הרוסיים נגד הגרמניים .כשבנו הגיע לגיל שלושה חודשים, אבי בא לבקרו, זו הייתה הפעם הראשונה שראה אותו ולמעשה האחרונה.

אשתו נפטרה כאשר הילד היה בן 9 חודשיים ונמסר לבית יתומים על ידי בעלי הדירה שהם גרו בה. בשנת 1944 כמעט לקראת סוף המלחמה אבי הוצב בעיר שאמי נולדה בה וחזרה לאחר אישור השלטונות לאותו מקום כי הגרמניים עזבו את האזור שם.

אבי משה  הכיר את אימי ונשא אותה לאשה והם חזרו יחדיו לפולין בשנת 1944.  אז נולדתי בפולין בעיר לודז' ולפי סיפורם של הוריי הייתי הילדה הראשונה שנולדה לאחר המלחמה באותה עיר וכול הניצולים המעטים ששרדו הגיעו לביתנו לראות אותי כי הם שכחו איך נראה תינוק.

גורלו של אחי

אחי נולד בשנת 1943 בעיר בקו בקוקז לאחר שנמסר לבית יתומים באותה העיר האנשים הטובים, בעלי הבית, ביקרו אותו בערך פעם בחודש עד גיל 4. אחרי כן, הועברו הילדים לבית יתומים אחר רחוק מהעיר, הביקורים פסקו כמובן ולא היה ידוע על מקומם. עם  חזרתו של אבי משה לפולין בשנת 1945 ניסה לחפש את בנו דרך הצינורות המקובלים (דרך המוסדות המקובלים), אך לשווא.

בשנת 1947 בהיותי בגיל שנתיים הורי החליטו לחזור לרוסייה לחפש את הבן אבי נאלץ לעשות דרכון רוסי כדי שיוכל להיכנס לגבולות ברית המועצות אימי פולה היא ילידת ברית המועצות בדרך לברה"מ אנשי משמר הגבול הורידו אותו מהרכבת ששהה בו.

בגלל שבאותה תקופה היה מצב כלכלי קשה מאוד בברה"מ ומי  שחזר לברה"מ היתה לו מטרה מסויימת ובגלל זה חשבו שהוא מרגל אמריקאי  לי ולאימי אפשרו להיכנס לברה"מ והגענו לאוקראינה לסבתא שלי מאז נותק הקשר מאבי ורק כעבור כ-4 שנים קיבלנו מברק ממנו לכתובת של סבתי איחולים ליום הולדת של אמי ליום הולדתה וכך נוצר הקשר מחדש.

אחרי ששהה 10 שנים מחייו בבית סוהר בסיביר בעיר מגדן. בשנת 1955 אמי ואני הגענו לסיביר לאבי ובשנת 1956 לאחר שחרורו של אבי מבית הסוהר חזרנו לסבתי באוקרינאה ואבי החליט לפני עזיבתינו לישראל למצוא את בנו וכך התחיל החיפוש. אבי פנה לבית שבו השאיר את בנו ואשתו ובעלת הבית מסרה לו את שם בית היתומים הראשון שנמסר אליו בנו וסיפרה שעד גיל 4 היא הייתה מבקרת אותו פעם בחודש, עד שבית היתומים הועבר למקום אחר שהיא לא יכלה להגיע אליו.

בהגיעו לבית היתומים חיפש בארכיון לאן נשלחו הילדים ואז גילה שהוא הועבר ממקום למקום במקום האחרון שהיה בגבול טורקיה וברה"מ. אבי פנה למנהל בית היתומים ושאל על בנו. המנהל ענה לו שהוא לא יכול להכיר את כולם כי יש לו כשבעת אלפים ילדים בפנימייה, שיגש לאחד הילדים כשיראה, שישאל אותו אם הוא מכיר את שם ושם המשפחה של אחי והילד שיכיר אותו יקח אותו אליו וכך היה.

כשאבי פגש את אחי הוא ראה מיד שהוא דומה לאמו מאוד ושזה אכן זה בנו ואחרי שיחה ארוכה בין שניהם בנו שאל איפה הוא היה 14 שנים ואכן אבי סיפר לו מה קרה. את סיפור על חייו של אבי מרגע שהחליט לחזור לרוסייה לחפשו ויחד חזרו לאוקריינה.

כולנו עלינו לישראל בשנת 1957.

הזוית האישית

חיה: זו הייתה הפעם הראשונה שנתקלתי בתכנית הקשר הרב דורי. ההתרשמות הייתה נסערת רגשית ומעניינת להכיר את הילדים המעורבים, כל אחד עם מספרי הסיפורים ועל כך אני מודה למקסים המקסים שליווה אותי. על רצינות והאכפתיות בהעברת הסיפור ואני מאחלת לו הצלחה רבה מאוד בחיים עם הישגיים נעלים והרבה הצלחה בכול תחומי החיים.

מקסים: הקשר הרב דורי הייתה תכנית מעניינת ביותר בה למדתי את הסיפור המעניין והמרגש של חיה ולמדתי על ההיסטוריה ובעיקר הכרתי את חיה. יחד עברנו חוויה שמסתיימת עכשיו. אני מאחל לחיה שהיו לה חיים באושר ועושר עם משפחתה, לאורך כל חייה ושתוכל לשתף את סיפורה עוד וכך ידעו על סיפורה המרגש.