מאגר סיפורי מורשת

שמי קטיה, קראו לי על שם של סבתא שלי, אימא של אבא שלי. נולדתי בזמן מלחמת העולם השנייה, כשפינו את משפחתי מאוקראינה לאחת המדינות של ברית המועצות, שנקראת קירגיזיה, בעיר הבירה פרונזא, בתאריך 4.9.1944.

במשך ארבעה שנים מאז שנולדתי, אני, משפחתי ואנשים שפונו מאוקראינה, גרנו ביחד בבקתא בפרונזא. בתקופה זו הייתי ילדה קטנה ואני לא זוכרת משם כלום, אני יודעת רק מהסיפורים של אימא. בשנת 1948, כמה שנים אחרי סוף המלחמה, חזרנו לאוקראינה, לעיר דונצק, שם סבא שלי, סבא ניסן, בנה בית פרטי עם ארבעה חדרים וגרנו בו שמונה אנשים סך הכל.

השכונה שבה גרנו הייתה עצמאית, בה אנשים בנו לעצמם בתים. היא הייתה קרובה למפעל פלדה גדול שרוב התושבים בשכונה עבדו שם. ביתנו היה גדול, חזק, נוח, והיה צבוע בלבן. מחוץ לבית הייתה לנו גינה גדולה, צבעונית ויפהפיה. גידלנו שם הרבה צמחים והיו הרבה עצים וירק מסביב. היו ריחות נעימים של פריחות. באיזור היה בית כנסת ולפעמים היינו מבקרים שם.

היינו משפחה רחבה, עם הרבה דודים ודודות אבל הייתי בת יחידה. אמי חוניה הייתה רופאה, ובעת מלחמת העולם השנייה היא עבדה בבית חולים צבאי ועזרה למאות אנשים. היא הייתה אישה טובת לב, אכפתית והיא מאוד דאגה לפציינטים שלה, היא הייתה מאוד צנועה והיא לא השתמשה באיפור כי היא הייתה מאוד יפה, שיער שטני עם עיניים ירוקות. אבי איבן היה יתום והוא עסק באומנות. נראינו כמו שתי טיפות מים. הוא היה אבא מאוד דואג, נחמד, והוא אהב לפרנס אותנו. אבי גם היה איש מאוד מוזיקלי ובזמנו הפנוי הוא ניגן באקורדיון.

אחרי המלחמה, המצב בעולם היה מאוד קשה. לקח זמן לחזור לשגרה רגילה. האוכל היה מאוד כפרי ופשוט, ואכלנו בעיקר מהאוכל שגידלנו בגינה, היינו אוכלים תפוחי אדמה, מרקים, דייסות ופנקייקים לארוחות בוקר. בשכונה היו מספר מכולות וחנויות קטנות בהם מכרו אוכל ומוצרי חלב והיינו קונים שם.

חבריי הקרובים היו אלה שגרו בשכונה. בבתים פרטים ליד, כשהתחלתי ללכת לבית ספר הכרתי חברים מהכיתה. בילדותי כל המשחקים היו בחוץ, היינו משחקים בתופסת, קפיצה בחבל, אבן נייר ומספריים, כדורסל ועוד… היו הרבה חוגים ובבית הספר הייתה לנו נבחרת כדורעף, הייתי חלק ממנה. בזמננו הפנוי היינו בעיקר קוראים ספרים, רוכבים על אופניים ומשחקים ביחד בחוץ.

באותה תקופה בברית המועצות לא היו שמות לבתי הספר, היו רק מספרים, בית הספר שלי היה מספר 25. למדנו המון מקצועות שביניהם היו ספרות, רוסית ואוקראינית, מתמטיקה, אומנות, היסטוריה, גיאוגרפיה, שירה, תיאטרון, מחול, כימיה, ביולוגיה, וחינוך גופני. אהבתי בעיקר ללמוד ספרות ומוזיקה. הייתה לנו תלבושת אחידה. הבנות לבשו שמלות חומות, עם סינר שחור/לבן והבנים לבשו חולצה לבנה עם חליפה כחולה/לבנה. הייתה לנו משמעת מאוד קשוחה וחינכו אותנו בצניעות. העונשים היו גם מאוד קשוחים למשל: על הפרעות התנהגות היו משהים מבית ספר, ובמקרים קיצוניים היו מעבירים את התלמיד בית ספר. גם בבית היינו בסדר מסויים. הייתי מנקה את הבית, שוטפת כלים עוזרת להורים. הולכת לישון בשעה קבועה ומכינה אוכל.

היינו עושים מסיבות רבות. במסיבות היו תחפושות, קריוקי ורחבות ריקודים. גם בחגים היינו מציינים בחגיגות שונות. הייתה לי מחנכת למשך שמונה  שנים והיא הייתה המורה האהובה עליי. קראו לה ולנטינה והיא הייתה מורה לרוסית וספרות. היא הייתה מאוד נחמדה ואכפתית. היא עזרה לנו ללמוד גם אחרי בית ספר. יוצאת איתנו לטיולים ומארגנת הצגות. היה לנו חדר אוכל בבית ספר, שכל מחצית היינו קונים מנוי אליה והיינו מקבלים כל יום ארוחות צהריים חמות. המאכלים האהוביים עליי היו של אימא שלי. היא הייתה מכינה מאפים עם כל מיני מילואים. כמו עם בשר, פירות וממרחים וגם כיסונים סלטים ודגים. הקינוחים והממתקים שהיו לנו היו פשוטים מאוד: גלידות, שוקולדים ושתיות מוגזות ממכונות.

בעבר לא היו לנו טלפונים אז המוזיקה שהיינו מקשיבים לה הייתה בעיקר ברדיו, מוזיקה משנות ה-60, מוזיקה עממית, היא הייתה בעיקר ברוסית או אוקראינית. בבית הספר היה חוג ריקוד וילדים מהכיתה היו רוקדים ריקודי עם, היינו רוקדים בסגנון ואלס, טנגו, ובאותה תקופה החלו לרקוד גם מודרני כמו טוויסט ופאקסטרוט. הזמרים הפופולריים באותו הזמן שהכרתי היו מארק ברנס, קלאודיה אלגינקה ולאוניד אוטוסוב ועוד, חלקם היו יהודים ואפילו היו להם כמה שירים ביידיש. הלהקה הפופולרית האהובה עליי הייתה בירוסקה, היו עוד מקהלות שירה ששרו שירים שהיו אהובים באותה עת ברוסית, אוקראינית ועוד שפות שונות. השירים האהובים עליי היו בעיקר שירים עממיים כמו קלינקה מלינקה, קטיושה – שם השיר הוא כמו השם שלי. בזמן מלחמת העולם השנייה כתבו זמרים רבים בברית המועצות שנגעו בליבם של אנשים ועד היום אנשים זוכרים את השירים הללו בישראל לאחר שתרגמו אותם לעברית. בחוגי ריקוד שהיו בתקופה שלי היו ריקודים בזוגות ולפעמים הם הפיעו על במות.

בזמננו הפנוי היינו מבדרים את עצמנו בכך שהלכנו למקומות כיפיים ומעניינים למשל, היינו הולכים לתיאטרון שהיו בהם הופעות ריקוד פופולריות שונות. היינו הולכים לתחרויות ספורט בכדורגל, כדורסל וכדורעף. בתקופה שלי, כמו שאמרתי, לא היו מכשירים סולולריים ואינטרנט אז היינו מבקרים בבתים שלנו אחד את השני כל יום ומשחקים בחוץ. כשהיינו רוצים לתקשר עם אחרים מהבתים היינו שולחים מכתבים או מתקשרים מטלפון הבית.

בעבר הזוגות הכירו בדרך כלל במקומות עבודה שלהם, בתי ספר, הצגות ועוד.. הגברים יזמו את הדייטים, הדייטים היו במקומות ציבוריים כמו בקולנוע, בעיר או לארוחת ערב. הגברים היו שואלים את האישה האם ניתן להכיר ומזמינים אותה לסרט, רצוי בצורה אלגנטית, ומכירים יותר אחרי זה. היו צוחקים על כך שזוגות מחזיקים ידיים והיו קוראים להם מאורסים. הנשיקה הראשונה שלי הייתה בגיל 18 עם שחקן כדורגל מבוגר ממני בשנתיים-שלוש, הלכנו לסרט כדייט ואחרי הסרט הוא נישק אותי אחרי שלושה שבועות שהכרנו.

התחלתי לעבוד בכיתה ח' כעוזרת בבית חולים (איפה שההורים שלי עבדו כרופאים). הייתי עובדת עד הצהריים ולמדתי מהצהריים עד 12 בלילה, אז הייתי בקושי רואה את המשפחה שלי. היחסים בין ההורים שלי היו בסדר אבל היינו בקושי מדברים. הדבר היחיד שהיינו עושים ביחד כמשפחה היה לאכול ארוחות משפחתיות ביחד, כי אחרי שאימא התחתנה פעם שנייה, בעלה היה רופא ראשי בבית חולים ולכן הם היו כל הזמן עוסקים בעבודה.

לאחר סיום האוניברסיטה הקמתי את המשפחה. בברית המועצות היה נהוג לשים את הסטונדטים המסיימים לעבוד בעיר אחרת כצבירת ניסיון במקצוע שלמדו במשך שנתיים. עבדתי כאדרכלית, יום אחד עבדתי וגבר נאה ראה אותי מהחלון. התאהב בי, והלך לעבוד באותה עבודה כמוני כדי להכיר אותי. אחרי חצי שנה של היכרות אנחנו התחתנו והיום יש לי שני ילדים וארבעה נכדים.

הזוית האישית

סבתא קטיה: נהניתי מאוד לדבר עם הנכדה שלי ולספר לה על ילדותי, זה עורר בי זכרונות.

הנכדה המתעדת סופי: מאוד התחברתי לסבתא שלי במהלך הראיונות והיה לי מאוד כיף לדבר ולבלות זמן איכות איתה. אני מאוד מודה לסבתא שלי היקרה ששיתפה אותי בסיפור שלה.