מאגר סיפורי מורשת

שמי חוה פרקש נולדתי בתאריך 16.9.1954 בנתניה, ישראל. שמות הוריי – אריה ופרידה מרקוביץ, ארצות מוצאם צ'כוסלובקיה והונגריה. הוריי ניצולי שואה.

אבי, אריה מרקוביץ, נולד ב- Velka Ida שבצ'כוסלובקיה בשנת 1919 למרדכי ושרה. לפני פרוץ המלחמה גר בסלובקיה שבצ'כוסלובקיה. בזמן המלחמה העבירו אותו למחנה עבודה בהונגריה. הוא שוחרר בתאריך 4.5.1945.

אמי, פרידה מרקוביץ, נולדה בשנת 1918, לפני פרוץ המלחמה גרה בהונגריה. בזמן המלחמה הייתה במחנה עבודה ותפרה מדים לנאצים. היא שוחררה בשנת 1945.

ערב אחד בזמן ארוחת הערב ישב אבי וכל בני משפחתו לארוחת הערב, הנאצים פלשו לעיר והגיעו לרחוב. בערב נשמעו הרכבים והמון יריות ונביחות של כלבים. לפתע נפרצה הדלת, אבי נלקח מיד במכות וחבלות. לא ידע מה עלה בגורל משפחתו. העלו אותו למשאית ואחר כך לרכבת, פרקו אותו לאחר מספר ימים במחנה עבודה. הוא זוכר את הרעב הקשה והקור העז. בלילה בו ירד מהרכבת נלקח למקום בו עבר בדיקות על ידי רופא. הרופא קבע שהוא יעבוד בבניין. כבר לפנות בוקר קיבל מדים והחל לעבוד. הוא עבד בבניין וזוכר את הידיים המדממות שכאבו מאוד מהקור והעבודה הקשה. בלילה היו שמים את הידיים בין הרגלים כדי לחמם ולרכך את הפצעים. הנעליים נהרסו לגמרי, היה חורף וירד שלג. הוא מצא ליד עץ גופה, הוא הוריד לה את הנעליים אבל הן היו קטנות מדי, אז הוא פתח אותן מקדימה כדי שהאצבעות יצאו החוצה.

יום אחד החליטו להעביר אותו למחנה השמדה בו הוא היה צריך לפנות גופות במריצה לאחר השהייה בתאי המוות. בהתחלה הוא פחד מאוד והיה רועד המון, הוא פחד שבגלל הרזון שלו יכניסו אותו לתאי הגזים. אבא זוכר שכל הזמן חיפש בין הגופות פנים מוכרות. הוא עבד שם מספר חודשים, המצב נהיה מאוד קשה הרעב הכריע אותו, אבא חלה מאוד. הוא קיבל כל יום חתיכת לחם יבש, שלוש כפות מים חמים וקליפה אחת של תפוח אדמה.

יום אחד שמעו הרבה הפצצות, נאמר להם שהצבא האדום הגיע. בלילה נכנסו למחנה חיילים ואמרו להם לעזוב את המחנה, שהם חופשיים. אבי הסתובב ברחוב רועד כולו, הוא זוכר שחילקו אוכל ברחובות אבל הוא פחד לאכול. הוא זוכר שאנשים התנפלו על האוכל ומיד אחרי צווחו מכאבים עזים, חלקם התמוטטו על הרצפה. אבי אומר שלא לקח אוכל כי פחד שימות, מרוב הרעב הקיבה לא יכלה לשאת מזון.

מאותו רגע, אבא לא זוכר כלום. הוא התעורר בבית חולים במיטה חמה. האח שטיפל בו אמר לו שהוא איבד הכרה ברחוב וחייל של הצבא האדום הביא אותו. הוא היה מאושפז מספר חודשים. לאחר השחרור קיבל כסף כדי לחזור לעיר הולדתו. כשהגיע לביתו, הבית היה ריק לגמרי וכל הבניין היה נטוש. הוא פגש שם מישהו שאמר לו שירו בחלק מהאנשים וחלקם נלקחו במשאיות. לאורך שנים הוא חיפש ללא הצלחה ולא מצא איש מבני משפחתו. לאחר שנים גילה ששני אחיו מתו באשוויץ.

לאחר המלחמה הכיר את אמי. הם נסעו יחד לרומניה והתחתנו שם, נולד להם ילד. לאחר שנה ברומניה עלו לארץ ישראל.

אמי פרידה מרקוביץ נולדה בשנת 1918 להורים חוה ודויד מרקוביץ (על שמם אני ואחי קרואים). אמי נולדה בכפר קטן בהונגריה לאב שהוא איש דת ואימא שהיא אשת בית. עם פרוץ המלחמה, נלקחה אמי לעבוד בתור תופרת, היא שהתה במחנה עבודה 1 לאורך כל הדרך, תפרה מדים, מעילים ודרגות לנאצים. הוריה נספו וחלק מאחיה. היא מעולם לא הסכימה לדבר על תקופת השואה, על משפחתה. היה אסור להזכיר את השואה בבית. אמי לא הסכימה לקבל טיפול נפשי וחייה חיים קשים מאוד. היא הייתה אדם מאוד סגור, מופנם, ללא כל שמחת חיים. יום השואה היה יום מאוד כבד בביתנו. לרוב הרגיש שכל יום הוא יום השואה בביתנו, אמי חיה בחרדות קשות ובדאגה מתמדת. היא לא זכתה להיות מאושרת.

אימא התחתנה ברומניה בשידוך. מישהו פנה לאחיה של אמי ואמר לו: "יש לי בחור שאיבד את כל משפחתו ורכושו. הוא בחור טוב, רוצה להתחתן לא רוצה להשאר לבד, אולי תשדך לו את פרידה" אחיה של אמי בא אליה וסיפר לו עליו. הם נפגשו מספר פעמים והחליטו להתחתן. כאמור, נולד להם בן ראשון ברומניה שקרוי על שם אביה, דוד. לאחר שנה וסידור המסמכים הם עלו לארץ ישראל. כאן אני נולדתי ,שמי חוה של שם סבתי. כשהוריי ואחי הגיעו לארץ ושיכנו אותם במעברות באיזור טיבעון. הם לא הצליחו לעבוד שם ועברו לכפר יעבץ. גם שם היה מאוד קשה, אבא לא הצליח בעבודה חקלאית. הם עברו שוב, הפעם לנתניה. אבי התגייס לצבא ולימים התגייס להג"א.

ילדותי

גרנו ברחוב ספיר במעין מעברה. חלקנו מבנה לעשר משפחות, לכל משפחה חדר ומטבח אחד משותף לכולם, שירותים משותפים היו בחוץ. בחוץ הייתה באר והיינו עושים שם כביסה.

יום אחד חיממנו את הדוד עם פתיליה, הפתיליה התפוצצה בתוך הדוד ואבי נשרף כולו. הוא היה במצב קשה, לקחו אותו לבלינסון, שם כל גופו היה מלא תחבושות ושקיות. הוא שכב שם חמישה חודשים. כשהתאושש, חזר הביתה. הוא עבד בבניין ואמי תפרה.

כשהייתי בגיל 4 חליתי בדלקת פרקים שפגעה בלב. אמי עזבה את העבודה וטיפלה בי, באותה תקופה עדיין לא היה פנצילין לכן מצבי היה קשה. המצב הכלכלי היה מאוד קשה. לאחר שהתאוששתי, אימא שלי עבדה בכל עבודה מזדמנת: משק בית, תפירה עד הצהרים, עד שאני חזרתי הביתה. כשהייתי בת 6 עברנו לשכונת עמידת לדירת חדר עם מטבח והול.

אני זוכרת שכל היום שיחקנו ברחובות עם חברים: תופסת, מחבואים, טיפוס על עצים, סכין תוקע, קלאס, גומי וחבל. לפעמים כשהיה לאמי קצת כסף, היא הייתה קונה לי בובה. אימא שלי הייתה רצה אחריי כל היום לא נותנת לי להתרחק, בחורף היא לא נתנה לי לצאת ומאוד חששה לחיי.

גדלתי באיזור בו כל שכני וחבריי היו מעדות המזרח, להם היו משפחות ענקיות. לנו לא הייתה לנו משפחה נרחבת. מאוד קינאתי בחבריי שהיו נוסעים לדודים או שדודים היו באים אליהם. בימי שישי הם היו אוכלים ארוחת ערב בארוחות של משתתפים רבים, תמיד הייתי שומעת צחוקים. אצלנו היה מאוד שקט, איש לא ביקר אותנו. לכל החברים היו הרבה אחים ובני דודים, כולם היו סביב המשפחה, ולי לא ממש היה. תמיד בחגים הייתי בודדה. בקיץ כולם היו מבקרים במשך כמה ימים משפחות ורק אני הייתי נשארת בבית. אבא עבד מהבוקר עד הערב, לא היה כסף למותרות. לימים הצלחנו לקנות בית יותר גדול. המצב התחיל להשתפר אבל אז קרה אסון: אבא שלי נפל מפיגום באמצע העבודה, שבר את האגן, היה בשיקום ארוך ויותר לא חזר לעבודה.

אני למדתי בבית הספר אוסישקין. אח"כ בבר אילן. למדתי בבית ספר אוסישקין, היה מאוד כיף שם, כולנו היינו חברים. היינו משחקים בהפסקות כולם יחד. שיחקנו בגומי, חבל, קלאס, סבתא סורגת. אימא שלי הייתה תופרת ואני הייתי מביאה גומי לכולם. בבית הספר הייתה לנו מסעדה, שם אכלנו צהריים אני הייתי מגניבה אוכל לשתי חברות שלא היו רשומות למסעדה. הכי אהבתי בבית הספר את תורנות המסעדה במסגרתה הילדים היו עוזרים בהכנת האוכל במסעדה. אהבתי לעזור במטבח, הייתי קולפת תפוחי אדמה, היה ממש מצחיק. היינו רבים מי ישטוף את הכלים – המים היו קפואים ואף אחד לא רצה לשטוף את הכלים. עוד אהבתי לעזור בהכנת עוגות.

הזכרון הכי כייפי שלי מבית הספר הוא הטיולים השנתיים שלנו. היינו נוסעים במשאיות פתוחות עם ספסלים ורבים מי ישב הכי קרוב לפתח. בזמן הנסיעה היינו שרים וכולם היו נופלים אחד על השני. בערב היינו עושים מדורה והיינו מכינים תפוחי אדמה .בלילה ישנו כולם יחד על מזרונים, היינו קמים בלילה ומפחידים ילדים כחלק מהחוויה.

הזוית האישית

סבתא חוה: היה לי מאוד כיף ומרגש לשתף את נכדתי בעברי.

הנכדה המתעדת הילי: התרגשתי מאוד לחוות עם סבתי את רגעי ילדותה.