מאגר סיפורי מורשת

שמי ארנון גינצברג. גדלתי בעיר רמת גן, ולמדתי בבית ספר שילה בכיתה א'. מכתה ב' עד ח' עברתי לבית ספר "ניצנים" שהיה בית ספר חדש שאך זה נפתח, עליו אספר כאן, ועל מהלך חיי.

היה מדובר בבית ספר חדש עם שני צריפים, לאט לאט בית הספר גדל והוסיפו מבנים. הצריפים היו בלי חשמל. בימי הורים, בערבים, היה צריך חשמל אז עזרתי להם לחבר נורות חשמל. מאוד אהבתי שיעורי חקלאות, לעבוד ולטפל בערוגות בית הספר.

כשאני הייתי ילד לא היו חוגים כמו היום, אבל הייתה ספריה עירונית ויכולנו להחליף ספרים. הייתי גם בתנועת הנוער הצופים. כאשר היינו מסיימים להכין שיעורי בית היינו יוצאים לשחק בחוץ בשדות. היו לנו משחקי כדור רבים: סטנגה, כדורגל ברחוב, מחניים. היה משחק שנקרא חמור חדש, במסגרתו קופצים אחד מעל השני. בעיקר בילינו בחוץ – לא רק הילדים, ההורים היו יושבים בחוץ ומדברים ביחד עד ארוחת הערב. החברים שלמדו איתי וגרו איתי באותה שכונה הם החברים שלי עד היום, אנחנו שומרים על קשר ואנחנו חברים מאוד קרובים.

כשהתגייסתי לצבא הייתי מדריך למקצועות החשמל בפנימיה הטכנית של חיל החימוש ואף נשארתי שנה בשירות קבע. במלחמת ששת הימים הייתי בכוננות להקפצה למילואים, אך המלחמה הייתה קצרה ולכן לא השתתפתי בה.

במלחמת יום הכיפורים, שירתי בפלוגת שריון בסיני, ביצענו משימות שונות. היינו צריכים לטהר את המעבר של גשר הגלילים, גשר שדרכו חצו את התעלה. רק טנק אחד מהפלוגה מתוך 13 חזר מהקרב הזה. איבדתי המון חברים. הגדוד התפרק בגלל הרבה אבידות והתפזרנו ליחידות אחרות. לאחר תקופה התאחדנו מחדש כגדוד בעבר המערבי של הצד המצרי, תיחזקנו את הקו עם המצרים במשך חצי שנה עד שהסתיימה המלחמה. בתקופה הזו נולד קובי, הבן הבכור שלנו. אחרי המלחמה עשינו תקופות מילואים ארוכות, הכל בסיני עד שהגיעו הסכמי השלום. השתתפתי גם במלחמת לבנון, של"ג. כוחות המילואים היוו תיגבורת, היינו ברמת הגולן אבל לא השתתפנו בקרבות.

אני רוצה להגיד לדור הצעיר שאחדות בעם היא דבר חשוב, היא נוצרת כאשר לכולנו יש מטרה משותפת, כולם מגוייסים למטרה שמצעידה את כולנו ביחד. התפקיד של המנהיגים הוא לחבר את העם סביב המטרות האלה, להציב אותם ולעזור לכולנו להסתכל קדימה.

חפץ מיוחד שעובר במשפחה – המנורה שהכין סבא

יונתן הנכד מתאר: כחפץ מיוחד למפגש תכנית הקשר הרב דורי, בחרתי להביא גוף תאורה שסבא ארנון הכין בעצמו. גוף התאורה נעשה על ידי סבא ארנון כשהיה בכיתה ה' בשיעור נגרות בבית הספר. החפץ עשוי רובו מעץ וקצת ברזל, גובהו בערך 30 ס"מ וצורתו מוארכת. סבא "פיסל" בעץ עד שיצר את המבנה הסופי. סבא מאוד אהב כל מה שקשור בעבודת יד והצטיין בזה.

כשנודע לי שסבא בנה את החפץ בגיל כל כך צעיר, זה הפתיע וריגש אותי. הייתי רוצה ללמוד ממנו כול מה שקשור בעבודת ידיים. עד היום סבא נחשב כמישהו מאוד מוכשר שאין דבר שלא יוכל לתקן. כשגילינו אימא ואני את החפץ בבית של סבא, מאוד התרגשנו שהוא נעשה במו ידיו והחלטנו לקחת אותו אלינו הביתה, להשמיש אותו ולמצוא לו מקום מיוחד בבית כדי שכולם יוכלו להנות ממנו.

גוף התאורה שהכין סבא

הזוית האישית

יונתן הנכד המתעד: לפי דעתי הסיפור הזה מעורר השראה בגלל שסבא איבד חברים מהצבא והוא התגבר על זה והמשיך הלאה, למרות הקשיים. בנוסף לכך, חשוב שהדור שלנו יבין מה היה לפני שנולדנו ולדעת מה סבא שלי ועוד שאר הוותיקים עשו בשביל שאנחנו נעמוד פה, בארץ ישראל.