מאגר סיפורי מורשת

הנכדה רחלי זוננפלד מתעדת את סיפורו של סבא יעקב סטמבלר.

סבי יעקב נולד בח' כסלו ה'תש"ח להוריו דבורה ומאיר צבי. קודם לכן, בסוף מלחמת העולם השנייה הגיעו הוריו לטשקנט.

מוראות המלחמה פגעו קשות בשתי המשפחות, אבל בהיותם מלאים אמונה, חסידות לוהטת ונחישות יהודית, קמו ובנו את ביתם מחדש. היה זה בימי שלטונו של סטאלין ימ"ש.

שלושה בנים ושלוש בנות נולדו להם בטשקנט. סבא שלי, הגדול שבבנים. הוריו עשו הכול כדי להימנע מלשלוח אותו לבית הספר הרוסי. הם הצליחו עד גיל תשע. באותה שנת לימודים מלאו לאחיו זלמן שבע שנים.

גילוי שמו של אחיו ברשומות, היסב את תשומת הלב 'שלהם' לעובדה, שאחיו הגדול, יעקב, לא ביקר אף יום אחד בבית הספר.

להצפין שני ילדים בגיל חינוך חובה היה כבר מסוכן. פעם אף הגיעה הביתה מנהלת בית הספר מלווה בנציג המשטרה. 'אנחנו יודעים שהילדים בבית ועלינו לאסור אתכם' איימו.

כך, שני האחים, בן התשע ובן השבע צעדו יחד לכיתה א'. אביהם כאב מאוד את העובדה, שהילדים נאלצים ללמוד למודי חול מלאי כפירה ולשמוע הבלים, שהצוות החינוכי מרעיף באוזניהם. תמיד היה משנן באוזני ילדיו 'תזכרו שכל מה שאתם שומעים בבית הספר אינו נכון'.

הקושי המרכזי היה שמירת שבת. פעם הם לא הלכו כי כואבת הבטן, ופעם הם הלכו ולא כתבו כי היד כואבת. אך הילדים שומרי הדת משכו תשומת לב, ולא פעם ביקרו בביתם אנשי המשטרה החשאית, או שהזמינו את האב לחקירות ואזהרות במשרדי המשטרה. אירועים שרק בנס הסתיימו בשלום, בדרך כלל בגלל שוחד נדיב.

עם כל הרדיפות והאיומים, בבית התנהלו חיים יהודים תוססים. שבת הייתה שבת, החגים היו חגים. ואפילו למדו תורה עם מלמד חסידי.

במשך הזמן נוצר קשר עם שוטר מקומי, שהודיע לאביו של סבי שהטבעת סביבו הולכת ומתהדקת. יום אחד הוא דיווח כי השלטונות נתנו עינם במאפיית המצות, ושלחו מישהו ממוסקבה לחקור את הנושא. השוטר המליץ להפסיק את כל הפעילויות מידית.

כעבור יום יומיים בשעה 2:00 לפנות בוקר נשמעו דפיקות חזקות על הדלת. בעוד אמו פותחת את הדלת, אביו קפץ מהחלון לבוש למחצה ונמלט. סבי התעורר מיד וראה את המחזה המפחיד. השוטרים נכנסו פנימה ודרשו בתוקף לערוך חיפש למצוא את אביו. כמובן שלא האמינו לטענותיהם, שהם אינם יודעים היכן הוא נמצא.

בתוך כל המהומה סבי לא התבלבל, הוא שם לב שטביעות רגליו של אביו נראות על השלג, שנערם מאחורי הבית באותו לילה חורפי, וחשש שעוד רגע 'הם' יבחינו בכך ויגלו שאביו ברח ויעלו על עקבותיו. הוא מיהר להתייצב במקום בצורה, שלא יישאר סיכוי שהעקבות ייראו.

כעבור מספר ימים התדפק על ביתם גוי אוזבקי זר. אמו, דבורה, פתחה וכשביקש להיכנס פנימה, סירבה ואמרה שהיא מעדיפה לשמוע מה בפיו בחוץ. סבי, יעקב, התקרב כדי להיות לצד אמו ולסייע במידת הצורך. אבל הגוי ביקש מאמו להרחיק אותו. אמו הורתה לו להישאר, באמרה ש'הוא נער, אבל בוגר ואחראי ואפשר לדבר אתו על כל נושא.'

ואז סיפר הגוי האוזבקי: "מאז שבעלך ברח הוא התחבא בביתי. הוא עושה רושם של אדם הגון, אך יש לי בעיה אתו, הפצרתי שוב ושוב שיאכל משהו והוא לא אוכל. לבסוף 'נשבר', וגילה לי היכן ביתו, באמרו שאביא לו מזון מביתו ורק אז יסכים לאכול.

בגיל  14 או 15 עזב סבי את בית הספר כשאביו הצליח לסדר לו עבודה רשמית שתמנע ממנו לעבוד בשבת, ובמוצאי השבת הוא היה משלים את העבודות שהיה עליו להכין ביום השבת. זאת הייתה עבודה בבית מלאכה שייצר צירים לדלתות.

מחוץ לבית הספר והעבודה, סבי גדל בבית יהודי חסידי והקפיד על קלה כבחמורה. אך ניהול החיים הללו היה כרוך בקשיים עצומים. וסבי, בתור הבן הגדול עמד לצדו של אביו בכל צעד ושעל.

כשסבי בגר וגיל הגיוס לצבא הלך והתקרב, הוחלט שייצא מהבית בטשקנט וישהה בסמרקנד. יציאה מהבית אף פעם לא חוויה מלבבת אך הייתה תועלת נוספת מעבר לניסיון להימלט מין הגיוס.

בסמרקנד הייתה חבורה חסידית גדולה ומאורגנת יותר מזו שבטשקנט, ובמקום אף התקיימה מסגרת לימודית, שהייתה המשך לישיבת "תומכי תמימים,. כך הייתה לו הזדמנות לספוג עוד מנה גדושה של חינוך חסידי ללא פשרות.

היה זה בתקופה ששהה בסמרקנד. לילה אחד בי"ט כסלו או הזדמנות אחרת נאספה כל החבורה החסידית להתוועדות רעים חסידית. לפתע התקבלה הודעה: הק. ג. ב. בדרך! כולם נמלטו החוצה באחת. וסבי היה בין אלה שברחו לחורשת עצים סמוכה. אנשי הק. ג. ב. הגיעו למקום מיד וגילו שכולם ברחו. מיד פתחו במרדף בניסיון להשיג לפחות חלק מהבחורים, אבל הבחורים הצעירים המשיכו במנוסתם. בשלב מסוים סבי החליק בבוץ והיה ברור שאילו מנסה לקום, יתפסו אותו. בתושייתו החליט להישאר על המקום מכוסה בענפי העצים וכך עשה. הרודפים התקרבו, הוא ראה אותם ואף שמע איך תוך כדי ריצה מסננים קללות על היהודונים. אבל הם לא ראו ולא הבחינו בו…

כשנתיים עשה סבי בסמרקנד עד שבחסדי ה' המשפחה יצאה מרוסיה בתחילת שנת תשכ"ז בזכות ברכתו של הרבי.

הזוית האישית

הנכדה רחלי: מסיפור חייו של סבא יעקב למדתי מהי מסירות נפש אמיתית ללימוד תורה וקיום מצוות.