מאגר סיפורי מורשת

שמי סהר, אני משתתפת השנה בתכנית הקשר הרב דורי במסגרת מעורבות חברתית, במסגרתה אני מתעדת את סיפור חייה של סבתי, סבתא גילה מאיר (פרדל פרוכטר לשעבר), אמה של אמי אביטל. יחד אנו משמרות את סיפורה במאגר המורשת של התכנית.

סיפורה של סבתא גילה שלי יכול לפרנס סופרים רבים: כיצד איכרה ממחוז אנטרה ריוס בארגנטינה מצטרפת להכשרת "הנוער הציוני" ועולה לארץ כחלוצת קיבוץ ניצנים ב'.

סבתא גילה נולדה ברומניה בשנת 1929, באותה שנה, כאשר מלאו לה 4 חודשים, היגרה עם משפחתה לארגנטינה בעקבות גלי אנטישמיות מתגברים. נחמן פרוכטר, אביה של סבתי, שירת במשך שבע שנים בצבא רומניה, מתוכם ארבע שנות חובה ושלוש שנים במלחמת העולם הראשונה. הוא היה נשוי ואב לשני ילדים, כאשר הקוזאקים תקפו את דודתו ובניסיון להצילה, נזרק לתעלה ונפצע פצעים אנושים. סבתי מספרת כי הצלקות מאותו אירוע נותרו על גופו לשארית חייו וכן, שבנס מצאוהו והצילו את חייו.

הוא התאלמן מאשתו והתחתן עם אמה של סבתי, קטלינה, אשר בעלה נרצח מדקירות הקוזאקים. לקטלינה היו שלוש בנות אשר נפטרו כתוצאה ממחלת השנית. נחמן וקטלינה נישאו וילדו שבעה ילדים, סבתי היא השישית מביניהם. נחמן רצה מאוד להגר מרומניה ואילו קטלינה הביעה התנגדות. לבסוף, התגברות האנטישמיות והעוני הביאו להגירה. ארגון IKA במימונו של הברון הירש עודד להעביר יהודים מרומניה ורוסיה לארגנטינה וליישב אותם בקרקעות חקלאיים אשר הוקצו להם במרחבי ארגנטינה. על קרקעות אלו הוצבו בתים דלים והמהגרים קיבלו הלוואות לצורך מימון לימודי חקלאות והכשרה, אותן היה צריך להחזיר באמצעות הפרשה מרווחי הבקר והחקלאות.

סבתא גילה גדלה כחקלאית לכל דבר ועניין: בגיל 8 כבר רכבה על סוסים אותם רתמה לעגלה, עיבדה את האדמה ואף הובילה חלב ותוצרת לעיירה הסמוכה, רכובה על עגלה רתומה לסוס… לעיירה הסמוכה קראו UBAYAY (אובחאי) ולמחוז -ENTRERIOS (אנטרריוס משמעו: בין נהרות). היהודים חיו שם בין "גויים" (לא יהודיים) רבים שנקראו גאוצ'וס (בוקרים) וילידים אינדיאנים. החיים היו קשים. חיי דלות ועוני. בית הספר היחיד היה במרחק של כ- 40 ק"מ מהבית ולשם הגיעו רכובים על סוסים או בהליכה רגלית, בדרכים בוציות, נעולים במגפי בוקרים.

נחמן נפטר בגיל 69 בעת שנסע להוביל את תוצרת החלב לעיירה. הסוס היה פראי והשליך אותו מהעגלה. הוא נחבל קשות ונפטר מפצעיו. סמוך למותו, כל אחיה של סבתי התחתנו ועזבו את בית המשפחה ואת החקלאות. המשפחה מכרה את הקרקעות ועברה לבונוס איירס (עיר הבירה של ארגנטינה). שם סבתי "גילתה" את הציונות בעת מפגש עם זוג אשר הגיע מישראל בשליחות הדרכה מטעם "הנוער הציוני". היא נפגשה עימם יחד עם אחותה קלרה ובעלה. סבתי החלה ללמוד עברית ומיד נשבתה בקסמי רעיונות הציונות. היא גילתה התלהבות כה רבה, עד שקשה היה לה להמתין בין פגישה לפגישה בתנועת הנוער (קן "הנוער הציוני"). בפגישות היו מדברים בעיקר על רעיונות ההגשמה הציונית, העלייה לארץ ישראל כחלוצים והקמת הקיבוצים. היו גם טיולים מהנים ברחבי ארגנטינה ופעילויות חברתיות. במשך הזמן התארגנה קבוצה אשר היוותה "גרעין" של אנשים שהיו מעוניינים לעלות לארץ וסבתי בראשם.

באחת מהפגישות הללו, הכירה סבתי את סבי, נורברטו זיגמונד מאייר MAYER, אשר משפחתו היגרה מגרמניה לארגנטינה כשהיה בן ארבע והוא נכלל בחלק התנועה של ה"ייקים" (ילידי גרמניה) מבונוס איירס. לבסוף, התארגנה קבוצת עלייה בת 11 חברים אשר הייתה הקבוצה השלישית במספר שעלתה בפועל באותה מסגרת. הקבוצה עברה הכשרה לקראת העלייה לארץ. הפעילים ארגנו מגבית מקרב יהודי בונוס איירס ואף קיבלו מענקים  מהסוכנות היהודית והחברה' הצעירים הצליחו לארגן אף טיול באירופה שארך חודש שלם, בדרך לארץ ישראל. זה היה טיול בלתי נשכח ומהנה עד מאוד לדבריה של סבתי. לאחר מכן, הם הפליגו באונייה לנמל חיפה ומשם הוסעו לקיבוץ ניצנים, שם החבר'ה הוותיקים יותר קיבלו את פניהם. שמותיהם עוברתו ונאסר עליהם לדבר ספרדית וגרמנית אלא רק עברית.

השנה הייתה שנת 1955. ניצנים 1 היה קיבוץ שנחרב במלחמת העצמאות בשנת 1948 והועתק לשטחים אשר שכנו למולו. הקיבוץ הוקם מחדש סמוך להגעתם של סבא וסבתא והם (כל גרעין ההשלמה של 11 האנשים שעלו יחד) יחד עם קומץ אנשים שנותר מהקיבוץ הקודם – המשיכו בהקמתו, טיפוחו וביסוסו. סבתי עבדה בבית הילדים, במטבח, במתפרה  ובחדר האוכל ואילו סבי בעיקר חרש שדות בטרקטור והקים את מבני המגורים ובית הספר של הקיבוץ. בשנת 1956, במבצע קדש, סייעו סבי וסבתי בהובלת תחמושת וכוח אדם ליעדי המלחמה, השתתפו בשמירה ותרמו ככל יכולתם.

באותה שנה נישאו סבי וסבתי בקיבוץ ונולדו להם שני ילדים: דודי איתן ודודתי נגה – אחיה של אמי, אביטל. הם שהו בבית הילדים יחד עם כל ילדי הקיבוץ מיום לידתם ולסבתי ההתמודדות עם כך הייתה לא פשוטה. חשוב לציין כי, ממשפחותיהם של סבתי וסבי, הם היחידים שעלו לארץ. הם עזבו את כל משפחתם בגולה שבארגנטינה וחדורים ברוח הציונות, עלו לארץ ועזבו את כל משפחתם ועברם מאחור. (מספר שנים לאחר שאמי נולדה, הגיעה סבתא רבתא שלי – אמה מאייר – לישראל. הסבתא התגוררה סמוך למשפחתה של אמי ונהגה, לדבריה של אמי, להגיע לביקור בדיוק מופתי – בכל יום ששי באותה השעה, מצויידת בשלוש חפיסות שוקולד קרוקאנט לכל אחד מהנכדים ובעוגה ייקית טיפוסית, ישבה בסלון ומילאה תשבצים מתוך חוברות שהיו נשלחות אליה מגרמניה. ביתה היה מסודר ברמות בלתי סבירות, ואם הייתה מוצאת פירור כלשהו על הרצפה, הייתה גוחנת להרימו. היא נפטרה כשלאמי מלאו 15 ואני כמובן לא זכיתי להכירה.)

על המשאית בדרך לקיבוץ

בשלב מסוים, רבים מחברי הקיבוץ שהיוו את גרעין ההקמה עזבו, כל אחד מסיבותיו הוא. סבי וסבתי המשיכו להיות חברי קיבוץ זמן מה לאחר מכן. אמי אביטל כבר נולדה מחוץ לקיבוץ לאחר שסבי מצא עבודה במפעלי ים המלח, והמשפחה עברה לגור בדרום הארץ. סבי וסבתי סיפרו תמיד כי קשה היה לעזוב את הקיבוץ מחוסרי כל, שהרי המעט שהביאו עימם מארגנטינה, חולק בין חברי הקבוץ בהתאם לעקרונות הסוציאליסטים. הם יצאו פעם נוספת לקראת הלא נודע וכעת בדאגה לשני ילדיהם… יחד עם זאת, הם גאים מאוד בתרומתם להקמת הקיבוץ וביסוסו, ותמיד דיברו בנוסטלגיה על השנים שחיו בו. עד לא מזמן נמצאו בקשרים חמים עם חברי הקיבוץ המעטים שנותרו מתקופתם וגם עם אלו שעזבו ופזורים ברחבי הארץ. כיום לאחר מותו של סבי, סבתי שומרת על קשרי חברות עם חברם מהגרעין, בין הבודדים שנותר בחיים מכל הקבוצה. אמי כילדה זוכרת ביקורים תכופים בקיבוץ וקשרי ידידות אמיצים וכן פעמים רבות שנותרה בקיבוץ עם ילדי חבריהם בחופשות. בסופו של דבר וחרף הקשיים, הצליחו סבי וסבתי בחריצות ותושייה רבה, לגדל ולטפח משפחה לתפארת מחוץ לקיבוץ אך הזיכרונות מימי העלייה לארץ, ביסוס הקיבוץ הצעיר והחיים בו, מילאו אותם תמיד בגאווה.

עוד על סבתא

לסבתי ימלאו באפריל השנה (2023) 94 שנים. מאז שאני זוכרת את עצמי, היא אישה חרוצה ביותר, טובת לב, מלאת אהבה למשפחתה, מלאת תושיה ומרץ, חזקה ועצמאית. גם היום היא נושאת באותן תכונות. עד לפטירתו של בעלה, סבי, היא היתה מלאת אנרגיות וחדורת מוטיבציה. לאחר פטירתו, מעט פחות, וגם הגיל עושה את שלו, אם כי אנשים מתקשים להאמין שבגילה היא נראית כפי שנראית והיא מגלה חיוניות וצלילות מחשבה.

חלק הארי מהאירועים המסופרים אירעו לפני כ- 65 שנה ולכן לעתים היא מתקשה להיזכר בשמות ובתאריכים, אך אישה הזוכרת את תעודות הזהות שלה, של בעלה ז"ל ושל ילדיה ואת שמות ששת ניניה – חייבת להיות בעלת זיכרון טוב, גם אם לא מושלם. כאשר אינה זוכרת משהו היא בדרך כלל מרגישה בעצמה שהתבלבלה ומתקנת את עצמה. חשוב לציין שדווקא לאחר מותו של סבי, היא עוסקת יותר בזיכרונות ומאתגרת את עצמה להיזכר עוד ועוד ואף מנדבת סיפורים ומשתפת בחוויות. היות וכל חייה הייתה אשה חרוצה כאמור ועסוקה, לא נהגה לעשות זאת קודם לכן. משפט פה, משפט שם.

על העלייה לארץ וחיי הקיבוץ 

הייתה פעילות די ענפה של פעילי ה"נוער הציוני" בארגנטינה אך עיקר הפעילות הייתה בבואנוס איירס והרבה פחות ברחבי ארגנטינה (שהינה רחבת ידיים). בין היתר, נשלחו שליחים מהארץ אשר גוייסו על מנת להסביר ולשכנע אזרחים ארגנטינאים יהודים לעלות לארץ.

לפני העלייה לארץ הייתה תקופת הכשרה ארוכה לכל העולים הפוטנציאלים. בהכשרה למדו בעיקר אודות המדינה, וכן חקלאות ועברית. הרגשות הציוניים של סבי וסבתי היו חזקים מאוד, דבר שהביא אותם לעזוב משפחה שלמה ולעלות לבד ארצה (בנוסף, סבי הפסיק לימודי ראיית חשבון וכלכלה באוניברסיטת בונוס איירס והפך עם עלייתו לארץ לטרקטוריסט חרוץ).

קיים קשר שבין נטייה פוליטית לבין התנועה הציונית לה משתייכים. יוצא מכך, שאם באזור מסויים בעולם פעלה תנועה ציונית עם זיקה פוליטית מסויימת, הרי שלעולים קשה היה להתנתק ממנה גם לאחר שחיו שנים רבות בארץ. בהקשר זה הבנתי ש"הנוער הציוני" לא הייתה תנועה פוליטית אך בפירוש לא תמכה במפא"י – הוא השמאל דאז שהיה בשלטון באותה עת, וגם שנים רבות לאחר מכן, עד המהפך בשנת 1977, עם עלייתו של מנחם בגין לשלטון בראשות הליכוד. סבי תמיד סיפר על הקשיים שהיו בעת עזיבת הקיבוץ כיוון שלא היה לו "פנקס אדום" של ההסתדרות. היה קשה מאוד למצוא פרנסה מכיוון שהמשרות ניתנו בעדיפות מובהקת לתומכי השמאל, שהנהיג כאמור את השלטון באותה העת. סבתי חידדה זאת בהסבריה ולדבריה, לצאת בחוסר כל מהקיבוץ עם שני ילדים קטנים היה כרוך בתעוזה משמעותית. כמובן שהדבר גורם לה עד היום להיות מוטית בדעותיה לגבי המדינה, השלטון והעבר באופן כללי.

"בית הילדים" היה דרך לביסוס שותפות ושיוויון (למרות שקיבוצים שהוקמו על ידי הנוער הציוני לא היו סוציאליסטים או חלילה קומוניסטים), אלא שלצידו היו קשיים רבים בשל מטפלות מפלות, ילדים בוכים והחמצת ההורים חלק ניכר מגידול הילדים מגילאים רכים (וזאת לפני שדנים בהרגשת הילדים עצמם וטראומות ילדות). לאימהות מסורות ומלאות ברגשי אימהות הדבר היה לא פשוט. לרבות לסבתי. גם כך הייתה תחרות משמעותית בין ההורים לגבי הילדים: מי יותר מוצלח, מי מקדים לדבר וללכת, מי חכם יותר ומי "ילד טוב".. (סבתי סיפרה שאחיה של אמי, בכורה, איתן, היה זריז מכולם ואכן עד היום הוא ספורטאי בכל רמ"ח אבריו ואף היה אלוף ישראל בהתעמלות מכשירים בגיל 15, מאידך, היה חולני ובכיין ובשל כך הייתה צריכה "להתנצל" כל הזמן בפני המטפלות האחרות).

מימין: סבא שלישי מימין בשורה העליונה וסבתא מימינו, בחתונה של חברי הקבוצה בשורה. משמאל: סבא ראשון מימין יושב, חברי תנועת הנוער בקבוצה של סבא, בתלבושת התנועה והעניבות האופייניות

סבתי מסבירה שההתנסות בקיבוץ הייתה חיונית לבניית הארץ אך היא מרגישה שהתרומה מצידה הייתה גם לאחר מכן ובאה לביטוי ביישוב הנגב, גידול ילדים "צברים" ובניית משפחה במדינת ישראל (יש לה כעת ששה נינים). היא גאה מאוד בארץ ומתרשמת מהתפתחותה על בסיס יומי. משפט שגור אצלה הוא: "איך הארץ מתפתחת…". מצד שני, ישנה חרדה לשלום הבנים שכולם שירתו ביחידות קרביות – החל מדודי איתן ששירת ב"סיירת שקד", דרך בניו: עידו שהיה מ"פ בפלס"ר צנחנים ואיתמר ב"עורב" צנחנים וכלה באחי סלע חופ"ל (חובש פלוגתי) קרבי בצנחנים (עכשיו בדיוק במילואים) ואחי ים סמ"פ ב"אגוז" שמשתחרר ביולי הקרוב. וכן, היא אינה מרוצה מהרבה התפתחויות בארץ בסגנון "הדור הולך ופוחת", העניינים הפוליטיים וכאוס כלשהו שנוצר לדבריה. אך היא עדיין מאוד פטריוטית.  לדבריה, כמעט כל משפחתה שנותרה בארגנטינה התבוללה וכך גם משפחתו של סבי (חלקה חזרה לגרמניה וחלקה היגרה לארה"ב) והיא שמחה שמשפחתה בארץ שומרת באופן כלשהו על המסורת היהודית.

התובנה הכי מהותית שהעלתה סבתי היא, שעל סמך ניסיונם שלה ושל סבי ז"ל, לא היה שיוויון אמיתי בקיבוץ. למעשה, סבי, לדבריה, מכיוון שהיה בעל מוסר עבודה בלתי רגיל, מצא את עצמו עובד במלוא המרץ ללא הפסקה בעוד שאחרים נהגו להתחמק מעבודה מפרכת. לעומת זאת, היות וסבי היה אדם גדול מימדים, עם תיאבון בריא וכבן יחיד בארגנטינה, היה "מפונק" ונהג לקבל את ארוחותיו בדקדקנות ייקית – לא פעם היו רינונים על כושר האכילה שלו (בחדר האוכל). זוהי רק דוגמה משעשעת אך בפועל היא טוענת שלא היה קיים שיוויון מלא וכן שלדעתה, שיוויון מלא הוא בגדר תיאוריה יפה הקשה ליישום. כך יצא שהם נתנו את כל שהיה להם לקיבוץ, אך יצאו כאמור בחוסר כל.

לסיום, למדתי שאני מאוד גאה בסבי ז"ל וסבתי (תיבדל לימים ארוכים) ותמיד אזכור שאני אמורה להמשיך את המפעל הציוני שהם התחילו עבור משפחתנו (וגם משפחתו של אבי, עוד לפני קום המדינה…), גם אם עקרונות ליבראליים (ואינדיווידואליזם) לעתים מקשים עליי לא להחליט בעצמי, היכן לחיות את חיי.

לקובץ הסיפור המקורי: 

הזוית האישית

סהר הנכדה המתעדת: אין ספק כי שמיעת עדות זו של סבתי היא  מרתקת וחשובה לאין שיעור. זו זווית ראיה שלא הייתה יכולה להתקבל מקריאת מקורות ומדובר בחוויה אישית עוצמתית אשר חקוקה בזיכרונה של סבתי. קריאת העובדות ה"יבשות" מהמקורות הביביליוגרפיים, הרבה פחות מרגשת והרבה פחות נצרבת בזיכרון ואינה כוללת תיאור של הרגשות, כפי שמתארת סבתי, למשל, בעת שכנועה להצטרף לתנועה על ידי הזוג שהגיע מהארץ בשליחותה, בעת הצטרפותה בפועל לפעולות, בעת הצטרפותה להכשרה, לימוד העברית, הטיול עם הקבוצה בדרך לארץ, קבלת הפנים בקיבוץ, העבודה בקיבוץ, היחסים עם חברי הקיבוץ, השיוויון שצלח בעיקר בתיאוריה ופחות בפועל (תרום ככל יכולתך וקבל מה שתצטרך…), גידול הילדים בבית הילדים, העבודה הקשה של סבא והבעייתיות כאשר בפועל תרם יותר מאחרים וקיבל לעתים פחות, היציאה מהקיבוץ וקשיי הפרנסה מחוצה לו בהיעדר פנקס אדום של ההסתדרות בשנים הרבות בשליטת מפא"י ועוד ועוד. אלו חוויות ממחישות שלא יכולתי למצוא במקורות כתובים באופן זה.

אבל הכי חשוב – באמצעות תיעוד הסיפור קיבלתי זמן איכות עם סבתא, שלא יסולא בפז. זו הייתה חוויה מעצימה וחד פעמית. זכיתי להרבה שעות איכות עם סבתי היקרה. שתחיה עד מאה ועשרים. אני אוהבת אותה מאוד מאוד.