מאגר סיפורי מורשת

שמי יפה, נולדתי בשנת 1946 בעיר מרקש, מרוקו. עד גיל 9 הייתה לי ילדות נפלאה ומכאן הסיפור שלי מתחיל…

אבי היה ציוני והחלום הגדול שלו היה לעלות לארץ ישראל, לעומת אמי שסירבה בתוקף לעזוב את מרוקו. אבי הבין שעל מנת לעלות לארץ הוא חייב לעשות מעשה קשה ולשלוח את שני ילדיו הגדולים לישראל בעליית נוער בלתי לגאלית (לא חוקית), מה שלא יותיר ברירה לאמי והיא תעלה לארץ בעקבות ילדיה הקטנים.

אני הבת השנייה אחרי בן בכור, כשבבית היינו שבעה אחים, מה שאומר שאני ואחי הגדול דודו ללא הודעה מוקדמת או הכנה, התחלנו מסע ארוך וקשה.

הגענו בשעת לילה מאוחרת לרציף, שם המתינה לנו ספינת דייגים. אבי נפרד מאתנו, איחל דרך צלחה והבטיח שנפגש בקרוב. כשעלינו לספינה בקשו שנתקבץ וכיסו אותנו בברזנטים. היינו במים שבועות ארוכים, עם מס' עגינות קצרות: מרוקו-מיצר ג'יברלטר-ספרד-צרפת.

בצרפת, קורה הגרוע מכל, ואחי מבשר לי שמפרידים אותנו ומשאירים אותו בצרפת, ומכאן אני ממשיכה את העלייה לישראל לגמרי לבד, ילדה בת 9, בין מדינות, בשפה לא מוכרת וללא אפשרות לתקשר עם הוריי. אני אוספת כוחות ומבינה שעל מנת לפגוש שוב את משפחתי, אני חייבת להשלים את המסע ולהגיע לארץ.

מצרפת, התחנה הבאה הייתה לבסוף ישראל. בארץ, שובצתי באולפנה "נווה שרה", פנימייה חרדית, בלב בני ברק. הכל היה שונה ממה שהכרתי השפה, המנטליות, המאכלים והחום של הבית שהיה חסר.

לאחר שנה, ההורים שלי, ואחיי עלו ארצה, המפגש היה מרגש וכל מה שרציתי באותו רגע, היה לחזור לגור בבית הוריי, כמו פעם. אך הם התעקשו שאשאר להתחנך בבני ברק, בטענה ששם ההשכלה הגבוהה חשובה לי ולמרות תחנוניי נשארתי בבני ברק כחמש שנים נוספות.

יחד עם ההורים שהשתכנו בבאר שבע, עלו לארץ הדודים האהובים, עליזה וניסים ז"ל שהשתכנו וייסדו את מושב שדה דוד. הם נהגו לבקר אותי הרבה בפנימייה ואני הייתי נוסעת אליהם בחופשות. בנם, בן דודי עמרם ז"ל, הכיר לי את ארץ ישראל היפה, המרחבים והשדות של המושב, גידולי הבקר. ואני אחרי שנים של כאב עמוק חזרתי לחייך.

בחופשה האחרונה במושב עמרם ואני התאהבנו, החלטתי שאני לא חוזרת לפנימייה. התחתנו, הקמנו משפחה מדהימה ומאז זה הבית שלי. המקום שאני אוהבת, נאהבת ומאושרת.

בעלי עמרם ז"ל נפטר לפני כשלוש שנים, אך הזיכרונות והמורשת שבנינו נצורים אתי לעד. יהי זכרו ברוך.

הזוית האישית

ליאם: לא היה לי ספק שממי, סבתא שלי, היא הבחירה שלי לתוכנית הקשר הרב דורי. הקשר שלנו חזק מאד ואנחנו תמיד מדברים על הכל. אבל הפעם זה היה שונה, שמעתי סיפורים מרתקים וכואבים. דרך סיפור העלייה הקשה הבנתי כמה היא אמיצה וחזקה. אני אוהב אותה וגאה בה.