מאגר סיפורי מורשת

קוראים לי רותי צבי, אני לא יודעת איפה נולדתי, אבל אני בהחלט יודעת איפה גדלתי.

כשהייתי בת עשר פרצה מלחמת ששת הימים, היה מצב מאוד מלחיץ, רעש של מטוסים, הפצצות, פחד, אפלה. כל יום אגרנו ואספנו שקי חול והנחנו אותם על החלונות כדי שלא יכנסו טילים. באותה תקופה היה רעב ולכן כל הזמן אגרנו אוכל ובעיקר מצות ועוגיות כדי שלא נגווע ברעב. אספנו את האוכל וירדנו למקלטים, היינו במקלט במשך ארבעה ימים. במקלטים היה צד של גברים וצד של נשים וילדים. בסיום המלחמה, כשהחיילים כבשו את ירושלים, בסיום הכיבוש הם הרסו חנויות של ערבים ולקחו משם את כל הציוד ונסעו אל רחובות ירושלים. כולם חיכו לחיילים ברחוב וכשהחיילים הגיעו כולם מחאו להם כפיים והחיילים פיזרו בכביש  את כל החפצים שאספו מהחנויות של הערבים וכל אחד לקח מה שהוא רצה מהשלל.

בסך הכל הייתה לי ילדות נפלאה בירושלים, גדלתי כבת יחידה להורים מקסימים ומבוגרים, קיבלתי את כל תשומת הלב של ההורים שלי. מדי פעם היו מגיעות לאוזני הצעירות אמירות שלא כל כך התייחסתי אליהן, כמו למשל שהמוכר במכולת היה אומר לי: "תמסרי דרישת שלום לדודים שלך", במקום ל'הורים שלך', או חברות של אמי היו יכולות לשאול: "היא יודעת?" ולא הייתי שואלת – מה אני יודעת. הייתי שואלת את אמי איך זה שאני כל כך כהה ואתם ממש בהירים, והיא הייתה עונה: "את דומה לאחותי שנספתה בשואה".

למדתי בבית ספר "בית ישראל" בשכונת גאולה, הייתי ילדה חברותית ועליזה מאוד. יום אחד בגיל 16, הלכתי לחברה טובה שלי אחרי בית הספר, והיא החליטה לספר לי את "הסוד", והיא אומרת לי כך: "יש סוד שכולם יודעים עליו חוץ ממך ונראה לי הגיע הזמן שגם את תדעי אותו". הייתי סקרנית מאוד. היא זרקה לחלל החדר: "את מאומצת, ההורים שלך הם לא ההורים האמתיים שלך".

שתקתי לרגע, אפילו שלא אופייני לי לשתוק. ואז אמרתי לה: "את בטוחה?" והיא אמרה: "כן". לא הייתי מסוגלת להישאר אצל החברה ולא הייתי מסוגלת ללכת הביתה, הלכתי לבית השני שלי, לכותל, ושם פרקתי את כולי, את כל ההלם ואת כל סימני השאלה – שהיו לי הרבה מאוד מהם. אני זוכרת שאמרתי לקדוש ברוך הוא: "אני לא יודעת מי ההורים שלי, אבל אני יודעת שאתה אבא שלי לתמיד".

חזרתי הביתה ולא סיפרתי מילה להורים שלי, הרגשתי שזה יצער אותם מאוד ולא רציתי לצער, רציתי רק לשמח אותם. אבל אימא הרגישה עליי משהו, הרגישה את השקט שלי, והיא רק אמרה: "את יודעת, מישהו סיפר לך..". אמרתי לה: "אתם תמיד תהיו ההורים שלי. אני לא רוצה הורים אחרים", והמשכנו את החיים כאילו לא קרה דבר.

לימים גדלתי והתחתנתי, ואחת מאחיותיי מצאה אותי ובהשפעתה פתחתי את תיק האימוץ והלכתי לפגוש רק פעם אחת את הוריי האמיתיים. גם להם אמרתי: "יש לי רק משפחה אחת ותודה לכם שמסרתם אותי לידיהם, יש לי חיים מאושרים".

כיום אני אימא גאה לשבעה עשר (17) ילדים מקסימים וסבתא מאושרת להרבה מאוד נכדים ואפילו נינים. את החסר בכך שלא היו לי אחים השלמתי במשפחה גדולה ושמחה, כמו בחלומות שלי.

הזוית האישית

יעל הנכדה המתעדת: היה מאוד מעניין במסגרת התכנית. אני רוצה לאחל לך, סבתא, שתמיד תהיי מוקפת משפחה.

סבתא רות: אני רוצה לאחל לך, נכדה שלי, שלא תעברי כזה ניסיון בחיים, ושתמשיכי לאהוב ולעריך את ההורים שלך.