מאגר סיפורי מורשת

קוראים לי תמר (תמי) אראל פרוידנברג.

נולדתי ב- 16.11.1959, בערב בין ט"ו ל-ט"ז בחשוון (ט"ו בחשוון הוא גם יום ההולדת של אמי ובתי), בבית חולים העמק בעפולה להורי רות ויואל. גם בילדותי וגם בבגרותי וגם עכשיו אני גרה בנהלל.

שנת הבר מצווה

בנהלל, כמו בהרבה מושבים, היו שלוש עשרה משימות בשנת המצווה. למשל:

לקפוץ מהמקפצה הגבוהה בבריכה, יום לבד בשדה, לירות ברובה, לרכוב על סוס, יום עבודה במשק. הייתה גם נסיעה לירושלים, אבל לא היה משהו קשור ליהדות (למעט זה שהבנים בנהלל עלו לתורה). אבא שלי היה היחיד מבני המחזור שלו במושב נהלל, שלא עלה לתורה בבר המצווה שלו, ובמקום זה קיבל לבקשתו "ספר בר מצווה" של הקרן הקיימת, כתרומה לקק"ל.

בנהלל לכל כיתה "שכבת גיל" היתה משמעות. עד היום שמדברים על מישהו אומרים הוא שנתיים מעלי וכד'. אז להיות בשנת מצווה היה מאד משמעותי. וגם לעמוד במשימות מול המדריכים שלך והחברים שלך. היו גם דברים שאני עשיתי פעם ראשונה בחיי, כמו לרכב על סוס או להחזיק רובה. גם חוויה להיות "יום אחד "  לבד בשדה ולהסתדר.

מצד שני היו דברים שכבר עשיתי, ואז זאת היתה הזדמנות להראות לאחרים, שטרם עשו, "כמה אני אמיצה"  או כמו לקפוץ מהמקפצה. וגם היה דבר "מוזר". אחת המשימות היתה לעזור יום שלם בעבודת המשק. זה משהו שאצלנו במשפחה היה יומיומי, ואז הבנתי שלא אצל כולם זה ככה.

באופן כללי אפשר לומר שהחוויה נתנה הרגשה טובה של התבגרות, וגם יכולת להשוות אותי לקבוצת הגיל שלי.

במשפחתי חגגנו רק בת מצווה, כי אנחנו חמש אחיות. חוץ מאחת מאחיותיי הקטנות (בגלל חתונה של אחותי הגדולה, שהתקיימה באותה השנה ולא היה מספיק כסף בשביל שני האירועים), כולן חגגו בת מצווה.

המנהגים שלנו במשפחה היו ארוחה ומסיבה בשבת בנהלל, כמו יום הולדת מיוחד, ומה שעוד עשינו היה: כיוון שבזמן מלחמת השחרור אבא שלי היה בנגב, כל בת מצווה אבא שלי לקח את חוגגת הבת מצווה לטיול באילת ובסביבה. הנסיעה הייתה דרך הנגב, ושם פגשו את חבריו של אבי מהצבא. כשאני נסעתי עם אבי לאילת, בדרך פגשנו את משפחתו של אחד החברים הכי טובים של אבי, וביחד עם ילדיו כולנו שטנו בסירת זכוכית באי בסיני, ושחינו חזרה לחוף.

כשביתי הגדולה ג'ינג' (רעות) הגיעה לגיל מצוות, אמרתי לה שהיא יכולה לחגוג בת מצווה, או יום הולדת שתיים עשרה "רגיל", ובשביל לחגוג בת מצווה צריך לעשות משהו משמעותי. בעקבות חברים שהכירו לנו את הקהילה הקונסרבטיבית בכרמיאל, היא עשתה בת מצווה בבית הכנסת הקונסרבטיבי בכרמיאל, בית כנסת שוויוני שבו גם בנות עולות לתורה, ונקשרנו לקהילה. גם שני הבנים שלי, ידיד ועמית עלו לתורה שם. בני הצעיר עמית עשה בר מצווה קונסרבטיבית גם בכותל המערבי. אחרי העלייה לתורה אכלנו ארוחה משפחתית עם ברכות. בנוסף לזה נסעתי עם הילדים שלי לטיול בחו"ל בכל בר/בת מצווה, ולכל אחד זה היה הטיול הראשון שלו מחוץ לארץ.

אני עליתי לתורה רק בגיל חמישים.

המסר שלי ושל אבי לחיים הוא:

המסר שלי – היהדות היא עולם מדהים שהרבה חילונים בארץ לא מכירים ,וטועים לחשוב שהיהדות היא מה שחושבים החרדים והציונים הדתיים, אבל היא גם תרבות. הרבה אנשים לא יודעים שתפילה היא לא הכל, שכלל גדול בתורה הוא "ואהבת לרעך כמוך" ושיש בתורה הרבה דברים יפים שהיהודים הנחילו לעולם. למשל שכשאתה נח בשבת המנוחה היא לכולם. יש בה אלמנטים של שוויון, וצורך לכבד את כל האנשים. בר ובת מצווה הוא לא רק טקס המעבר היהודי, אלא הזדמנות לשמור על משהו ביהדות שלנו, ואם נאבד את התרבותיות היהודית שלנו, נאבד את הקשר שלנו לאדמה הזאת, ואת הצורך שלנו לחיות דווקא פה. בקיצור – להיות בני אדם, לזכור תמיד שצריך לדאוג לאלו שאינם שווי זכויות לנו, לשמור על היהדות ולדעת שהיהדות לא שייכת רק למגזרים קיצוניים.

המסר של יואל, אבי – סבלנות וסובלנות.

הזווית האישית

עודד: נהניתי מאוד לשמוע איך חגגו בת/בר מצווה במשפחה שלי.