מאגר סיפורי מורשת

שמי בתיה משה, נולדתי בירושלים בבית חולים "הדסה הקטנה – הדסה זיו" בשנת 1954. הוריי עלו לארץ מעיראק מהעיר זאכו בשנת 1951 במבצע עליית עזרא ונחמיה. הם עלו עם שבעת אחיי הגדולים. אחותי נעימה הייתה כבר נשואה ועלתה עם בעלה. כך גם אחי שמואל שהיה נשוי. הם שוכנו קודם כל במחנה המעפילים בעתלית לזמן קצר, אבל התעקשו להגיע לירושלים, משאת חייהם. לכן העבירו אותם למעברת תלפיות ושם גרו בצריפים גדולים, כולם בחדר אחד. שם גרו 4-5 שנים. בחוץ הייתה חצר גדולה עם ברז מים שכולם השתמשו בו. כשהייתי בערך בת שנה עברנו לשיכונים בשכונת קטמון.

לימודים

למדנו בגני הילדים בשכונה, אח"כ למדנו בבי"ס קושט יסודי בקטמונים במשך שמונה שנים (עכשיו קוראים לו בי"ס קשת). בתיכון למדתי בבית צעירות מזרחי – בית ספר דתי, משום שרציתי לכבד את אבא שהיה דתי.

הוריה של בתיה 

שירות צבאי

בצבא הייתי פקידה במחסן אפסנאות ואחר כך פקידת מבצעים ביו"ש בנפת רמאללה בבית אל. למדתי המון דברים מהצבא – להיות עצמאית והכרתי המון אנשים. אהבתי מאוד את השירות הצבאי ואת המדים, התיק והנעליים הצבאיות. השתחררתי בת 20 כבר לאחר שהכרתי את בעלי משה מרדכי שהיה חייל אתי. נישאתי לו בשנת 1975 וילדתי ארבעה ילדים מקסימים: עופר, איילה, אלי ורן. הראל נכדי, שאתו אני משתתפת בתכנית, הוא בנה של בתי איילה.

עבודה

עבדתי באוניברסיטה העברית 45 שנים כמזכירת המכון למדעי כדור הארץ בגבעת רם, כל השנים באותו תפקיד. מאוד אהבתי את העבודה שם. הרגשתי ברומו של עולם כי הייתי שותפה להחלטות, כמו לגבי ים המלח – תעלת הימים שלא יצאה לפועל, ועוד מחקרים שעברו במכון שלנו. הרגשתי שאני ממש כמו אימא של המרצים והסטודנטים, דוקטורנטים, חיבקתי את כולם, פינקתי אותם במאכלים כורדים, והיינו בידידות מאוד טובה.

קורונה

הקורונה הפכה אותנו לעצובים, לא נפגשים עם הנכדים, לא נפגשים עם חברות, אחיות ודודים, כל משפחה יושבת בביתה – ממש כמו הסגר הראשון שהיה לפני שנתיים, מתרחקים מהבית רק 100 מטר, יש פחד להידבקות ולהדבקה. אני מבשלת, וראו את צלחת מרק הקובה האדום – שאם היה יום רגיל אז כל הילדים והנכדים היו באים לאכול. אני סבתא מאוכזבת מכך.

ט"ו בשבט

בט"ו בשבט אבא תמיד היה דואג שיהיו פירות משבעת המינים בבית וכל פעם גם פרי חדש. היינו הולכים לגבעה בקרבת הבית, וכל אחד היה מקבל שתיל שהיה שותל אותו. היינו אוכלים פירות יבשים ומברכים. ט"ו בשבט זה חג כיפי כי כל אחד יכול לעשות מה שהוא רוצה.

פסח

החלפנו את כל כלי הבית בכלים של חג הפסח. אימא הייתה מבשלת. בשר כבש הוא האוכל העיקרי הכי קרוב לעדה שלנו. היו מכינים חרוסת מסילאן של תמרים עם אגוזים ושומשום. הייתה להם צלחת פסח מיוחדת עם מקום למרור, ביצה וכו'. היינו יושבים כולנו ביחד סביב השולחן ועושים את הקידוש על המצה השמורה. אבא היה עושה קידוש והיינו קוראים את ההגדה. בקריאת "הא לחמא עניא" היינו מסתובבים סביב השולחן וכולם היו דוחפים אחד את השני. כל אחד היה קורא בתורו את ההגדה. אבא החביא את האפיקומן וכל הילדים היו מחפשים אותו. קראנו את כל ההגדה ושתינו סוגים שונים של יין.

בתיה הראתה לנו את ההגדה שעוברת מדור לדור ובתיה סיפרה שאהבה את ליל הסדר, את ההגדה שאבא שלה היה קורא מדור לדור שמרה עד עכשיו. את החרוסת של פסח אהבה מכל, לאכול עם החסה. החלק האהוב על בתיה בליל הסדר הוא כששרים "חד גדיא", מכיוון שזה מאחד ויש בזה כוח. בתיה מספרת: "היינו הולכים לכותל בשלושת הרגלים והיינו עולים לרגל, ובפסח היינו עושים טיולים ברמת הגולן ומצפון לדרום."

זיכרון תמונה

אני עם אימא שלי, אנחנו יושבות ליד מכשיר מאבן שקוראים לו מגרסה. הוא נמצא בערך 50 שנה בארץ. זה התחיל בזה שבפסח היו צריכים לעשות קובה מאורז והיו טוחנים בזה את האורז כי אורז זה לא חמץ. זה היה בירושלים בשכונת קטמונים, היה רק מכשיר אחד בשכונה והוא עבר מבית לבית. התמונה מצולמת בבית של אימא שלי שנמצא בקטמונים. את האורז היה לוקח לטחון 3-4 שעות וזה היה קשה. היה צריך אורז רטוב בשביל להכין את הקובה והיו מרטיבים אותו כדי שיהיה יותר קל לטחון אותו. זה היה מספיק לכל המשפחה וגם לשכנים היו מחלקים. הם הרגישו סיפוק והנאה שנבעה מהידיעה שכולם אוכלים את הקובה. אהבתי את הקובה המיוחד של פסח.

המגרסה לטחינת האורז

משחקי ילדות

כלי המשחק הם חמש אבנים. אפשר לשחק כמה משתתפים שרוצים. חוקי המשחק הם: מרימים אבן אחת, אחר כך שתי אבנים, אחר כך שלוש אבנים ואחר כך ארבע אבנים – זורקים למעלה ותופסים, את חמש האבנים הופכים על כף היד. נהגו  לשחק על הרצפה בבית. אני ממליצה על המשחק חמש אבנים כי הוא כיף ומאתגר.

בתיה מלמדת אותנו לשחק בחמש אבנים

שיחקנו גם סבתא סורגת: לקחים רצועת גומי  וקושרים את שני הקצוות. מותחים את הגומי בין שתי כפות הידיים ויוצרים דוגמה. הילד הבא בתור צריך לפרק עם אצבעות שתי הידיים שלו את הדוגמה ולהעביר את הגומיה עם דוגמה אחרת לידיו. כך מסירים את הקשרים ויוצרים אחרים.

אנו משחקים עם בתיה בסבתא סורגת

שיחקנו גם בחישוקים: לוקחים חישוק ומסובבים סביב האגן.

חפץ יקר לליבי

"וואן"- מכתש ועלי בעברית. היינו טוחנים בו הכל ממש כמו מיקסר של היום. בתיה מספרת שאימא שלה הייתה יושבת על הרצפה וטוחנת בוואן את הירקות למרק, כמו כן הייתה טוחנת בו את מרכיבי החרוסת לפסח. בתיה שמרה את הוואן והוא מזכיר לה את אימא ובית אימא.

כיום

אני גמלאית של האוניברסיטה העברית, כבר שלוש שנים. מנסה ליהנות מהחיים, הרבה בבית, מבשלת, פוגשת את הילדים והנכדים, אבל גם לומדת באוניברסיטה למבוגרים ב"בית העם" עם המרצה אבשלום קפאח בקורס "היסטוריה כאקטואליה" וגם מטיילת עם המרצה הזה פעם בחודש בכל הארץ בחוג המשוטטים שלו. מאוד אוהבת את הפעילויות האלה.

בתיה עם שילת המורה המובילה והראל נכדה במפגש הסיום

הזוית האישית

בתיה: מאוד התרגשתי שהתלמידים השתתפו מאוד יפה והתעניינו בנו. שילת המורה העבירה את המפגשים בצורה מאוד מעניינת ובמסירות. זו חוויה מאוד חיובית וטובה להשתתף בתכנית קשר הרב דורי.