מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

בשליחות המדינה

רוני וסבא מאיר ביום הולדת 11
משפחת פז בקיבוץ
סיפורה של משפחתו של סבא מאיר פז

שמי מאיר פז, סבא של רוני אקלר.

שם המשפחה פז, שונה לשם עברי ("עוברת"). שם המשפחה הקודם היה שיינגולד והוא שונה מפני שההורים שלי יצאו לשליחות מטעם המדינה לברית המועצות והוחלף בשנת 1964 לקראת יציאתם לחו"ל. בן גוריון, ראש הממשלה, ביקש שכל מי שיוצא מטעם המדינה לשליחות יחליף את שם המשפחה שלו לשם עברי, לא שם לועזי ולא שם ביידיש. פז זה זהב, מילה מהתנ"ך. מילה נרדפת לזהב טהור. שיינגולד ביידיש זה זהב נוצץ או זהב יפה לכן הוחלף לפז.

בשנות מלחמת העולם השנייה, אבא שלי שירת בצבא הפולני. אבי נפצע במלחמת העולם השנייה. הוא היה חייל בצבא הפולני ונפצע במלחמה. כשהנאצים התקרבו לפולין הוא ברח לרוסיה. אימא שלי הייתה בגטו לודז' עם אימא שלה והן ברחו והגיעו עד רוסיה. ההורים שלי נולדו שניהם בפולין ונפגשו ברוסיה.

הם הגיעו להרי אוראל לעיר שנקראת ניז'ני טגיל שם גם נולד אחי. בשנת 1945 הם חזרו לפולין ואחרי מספר שנים עלו ארצה. משפחתי כללה הורים ואח שהוא יותר מבוגר ממני והייתה לי סבתא, אימא של אמי. את שאר הסבים והסבתות שלי לא הכרתי.

כשההורים שלי עלו לישראל עם סבתא שלי בשנת 1949 הם התיישבו במשמר השרון. ושם הם חיו את מרבית חייהם או חלק גדול מחייהם. ראשית כל, החלום שלהם היה לעלות לישראל ובמיוחד אבא שלי שהיה מגיל מאוד מאוד צעיר בתנועת נוער שנקראת גורדוניה, ששאפה להגיע לישראל. א.ד גורדון היה המייסד והאידיולוג של התנועה. א.ד. גורדון דגל כי היהודים צריכים לעסוק בעבודת האדמה. החלום של הוריי היה להגיע לישראל ולחיות כמובן בקיבוץ. סבתא שלי, שרה, אני חושב שהיא עסקה בתפירה, זה מה שזכור לי כילד. אבא שלי במקצועו היה חרט. מקצוע של עבודה עם מתכת. אחר כך עסק בכל מיני תפקידי ציבור ואימא שלי הייתה גננת וגם מטפלת. יותר מאוחר נסעו הורי לשליחות בברית המועצות. שניהם שירת בשליחות פעילה.

מימין לשמאל אחי, אבא, אמא ואני (סבא) – בקיבוץ

תמונה 1

אני נולדתי בקיבוץ. מקום שבו יש חיים משותפים וכמעט אין רכוש פרטי לאנשים. כולם עבדו בכל מיני מקצועות בקיבוץ: בחקלאות ובמאפייה שהייתה גדולה מאוד, אבל אף אחד לא קיבל משכורת. כל חברי הקיבוץ אכלו את ארוחותיהם בחדר אוכל משותף. חיו חיים משותפים וכמעט ללא רכוש פרטי. אנחנו הילדים, היינו ישנים במה שנקרא 'לינה משותפת' בבית ילדים. הלינה המשותפת, משמעותה שלא היינו ישנים אצל ההורים בכלל. היינו רואים את ההורים מעט מאוד זמן ביום. ההורים היו משכיבים אותנו לישון. כל הילדים יחד של שכבת הגיל שלי היינו ישנים בבית ילדים. ההורים היו באים, אומרים לנו לילה טוב. למחרת אנחנו קמים לא עם ההורים. היו מטפלות שהיו מעירות אותנו, שולחות אותנו לגן או לבית ספר ולא היינו רואים את ההורים רק מסביבות השעה 16:00 או 17:00 אחר הצהריים. כשההורים חזרו מהעבודה היינו הולכים לחדר של ההורים ונמצאים שם עד שעת ההשכבה.

מכיוון שההורים שלי נסעו לברית-המועצות בשליחות המדינה, החלטנו במשפחה שאני לא אהיה בברית המועצות אלא אבוא לביקור בברית המועצות מדי פעם. ברית המועצות הייתה מדינה מאוד ענקית. היא הייתה נוקשה מאוד ולא מדינה דמוקרטית ואף מסוכנת לפעמים, לכן נסעתי לארצות הברית לדודים שלי ושם הייתי בכיתה ח' וחלק מכיתה ט'. בסך הכל הייתי שנתיים בחוץ לארץ. חלק מהזמן שהיתי בארצות הברית, למדתי בבית ספר רגיל בחטיבת ביניים וחלק מהזמן הייתי בברית המועצות. ברית המועצות זו מדינה ששלטה על המון מדינות אחרות והייתה מורכבת ממדינות שהיום הן מדינות נפרדות כמו אוקראינה, ליטא, לטביה ועוד. כאשר המדינה החזקה ביותר בברית המועצות הייתה רוסיה, והיא למעשה שלטה על כולם. ברית המועצות הייתה מדינה שלא הייתה בדיוק בשלום עם ישראל. ישראל והיא היו אויבות, לכאורה.

ההורים שלי נפגשו שם ביהודים וניסו לאתר את כל היהודים ברחבי ברית המועצות. מטרת השליחות של הוריי הייתה למצוא את היהודים בכל המדינות שנכללו בברית המועצות. לדוגמה רוסיה, אוקראינה, ליטא, לטביה, אוזבקיסטן, קזחסטן, גאורגיה. כל המדינות שנכללו בברית המועצות אז, כיום הן מדינות נפרדות. שליטי ברית המועצות לא אהבו את מה שההורים שלי עושים שם והם התנכלו לנו. בכל מקום אליו היינו הולכים, היו עוקבים אחרינו לראות מה אנחנו עושים והאם מסרנו חפץ כלשהו ליהודים, האם דיברנו עם היהודים.

היהודים היו שם במצב מאוד קשה באותה תקופה. הם מאד רצו לעלות לישראל, אבל  השלטונות לא נתנו להם לעלות לישראל באותה תקופה.

תייר ישראלי לא יכול היה לבקר באותה עת בברית המועצות, רק העובדים של השגרירות כמו ההורים שלי וכמוני כמובן. מבחינת ברית המועצות או הסובייטים ששלטו במדינה הזאת, ההורים שלי וגם אני נחשבנו מרגלים, כי פעלנו נגד רצונם. הם לא רצו שהיהודים יקבלו מידע על ארצות אחרות ואז ירצו להגר ולהגיע לישראל. אנחנו, מנקודת מבטם של הסובייטים, עשינו עבודה שהם לא רצו שתיעשה, לכן נחשבנו כמו מרגלים.

יהודי ברית המועצות לא ידעו מה קורה מעבר למדינה שלהם מפני שהשלטונות לא נתנו לראות טלוויזיה זרה ולא ניתן היה לקרוא עיתונות זרה. אנשים בכלל לא יכלו לבקר במדינות אחרות. הם לא ידעו מה קורה מעבר לברית המועצות הגדולה. זה נקרא אז מסך הברזל. היהודים לא הכירו כלל את ישראל. לדוגמא, באמצע שנות החמישים להקת כרמון, שהייתה להקת ריקודי עם ישראלית, הצליחה לבוא לביקור ולרקוד בברית המועצות. נדמה לי שההופעה הייתה במוסקבה וכמו כל להקת ריקודי עם ישראלית, הם רקדו יחפים. לאחר המופע, הצופים היהודים החליטו לערוך מגבית ולאסוף כסף לרקדנים שאין להם נעליים. הם חשבו שבישראל כולם עניים ולכן רוקדים יחפים. עד כדי כך הם לא הבינו מה קורה בישראל ושיש לנו מדינה אמיתית עם צבא וממשלה.

עיתון איזבסטיה ברוסית שמשפחת פז מתוארת כמפיצת תעמולה

תמונה 2

ההורים שלי יצרו עם היהודים קשרים והיינו מחלקים להם כל מיני מזכרות וחפצים בסתר. מגיני דוד וכל מיני ספרונים וחוברות על ישראל. השלטון של ברית המועצות אסר על היהודים לקבל את הדברים הללו. מבחינת ישראל אנחנו עשינו פעילות ציונית חשובה, מבחינתה של ברית המועצות ביצענו פעילויות אסורות. הם עקבו אחרינו וראו שאנחנו נותנים כל מיני מתנות ליהודים ויודעים שנפגשנו עם יהודים. הם רצו לגרש את ההורים שלי ואותי לישראל. אני ביקרתי את הוריי בחופשה. רצו לזרוק אותנו מהמדינה. לבסוף הם החליטו לוותר ואנחנו נשארנו שם עד מלחמת ששת הימים.

עיתון דבר שמתאר את הכתבות שפורסמו בברית המועצות אודות משפחת פז

תמונה 3

לאחר מלחמת ששת הימים, ברית המועצות שתמכה אז במדינות הערביות החליטה לגרש את כל עובדי השגרירות הישראלים בחזרה לישראל ולפרק את השגרירות, ולא לאפשר לישראלים להיות שם.

החזרה לישראל

בשנת 1967, אחרי מלחמת ששת הימים, חזרנו לישראל ושבנו לקיבוץ ולאחר שנתיים עברנו לגור בתל אביב שם סיימתי את הלימודים שלי את התיכון והלכתי לצבא.

פעילויות מיוחדות שלי

בשנים האחרונות התחלתי לרוץ ואני משתתף במרוצים עממיים. רץ חמישה קילומטר. אני ממשיך להתאמן בספורט כל הזמן. במשך שנים רבות עבדתי ברשות השידור וגם באקו"ם שזו האגודה לזכויות יוצרים.

בשנים האחרונות במקביל, אני גם מתנדב בעמותה שנקראת "בדרך להחלמה" שבה אנחנו מסיעים ילדים פלסטינים חולים ממעברי הגבול של הגדה המערבית ועזה לבתי חולים בישראל. הם מקבלים טיפול שהם לא יכולים לקבל אצלם. מסיעים אותם לבתי חולים, אם זה שיבא בתל השומר, איכילוב ושאר בתי חולים בארץ. אוספים אותם מהמחסומים/מהמעברים לבתי החולים או מחזירים אותם מבית החולים אחרי שהם קיבלו את הטיפול שהיו זקוקים לו. בדרך כלל טיפולים מצילי חיים. אלו ילדים שחולים במחלות קשות מאוד.

סרטון של סבא מאיר פז בו הוא מספר לרוני את הסיפור על שליחות הוריו בברית המועצות בשנת 1966

הזוית האישית

רוני: היה לי מאוד כיף לשמוע את הסיפורים של סבא וכמה שמשפחה תרמה למדינה.

סבא מאיר: אני חושב שזו תוכנית מאוד חשובה ומאוד נהניתי לשבת עם רוני ולספר לה את קורות המשפחה.

מילון

מסך הברזל
"מסך הברזל" (באנגלית: Iron Curtain) הוא כינוי לקו הגבול האידאולוגי אשר חילק את אירופה לשני גושים: הגוש המזרחי שנשלט על ידי ברית המועצות, והגוש המערבי בהנהגת ארצות הברית. המושג זכה לתפוצה רחבה בעקבות השתלטות ברית המועצות על מדינות מזרח אירופה שהתבטאה בהקמת משטרים קומוניסטיים שכונו "דמוקרטיות עממיות", והוא ביטא את הקרע בין שני הגושים ואת תחילתה של המלחמה הקרה.

ציטוטים

”אין כמו בבית“

הקשר הרב דורי