מאגר סיפורי מורשת

שמי אסתר גונן, נולדתי בישראל בתאריך 15/12/1955, בבית החולים רמב"ם שבחיפה. הדבר המדהים שקרה קשור לתאריך הלידה. בדיוק באותו תאריך ביום ההולדת שלי בשנת 1983 ילדתי את הבן האמצעי שלי ערן ועבורי זאת הייתה מתנת חיים ענקית שזכיתי לה. אני הילדה השנייה במשפחה, יש לי שלושה אחים: יוסי הבן הבכור, שמעון וקר. לדאבוני לפני שבע שנים נפטרה אחותי חוה שהייתה צעירה ממני בשנתיים.

כנהוג בקרב יהודי מרוקו ניתן לי השם אסתר על שם סבתי מצד אבי אליהו לוי. לא הכרתי אותה, היא נפטרה כאשר אבי היה ילד צעיר. שם זה ניתן גם לבנות הדודים והדודות שלי וכך אנו מקיימים את שרשרת המשפחה לאורך דורות.

הוריי עלו לארץ בגיל צעיר מאד, אמי פאני הייתה בת 16 ואבי אליהו היה בן 23. הם עברו דרך ארוכה מאד עד להגעתם לישראל בשנת 1948. הם ברחו ממרוקו באישון לילה לאחר שקזבלנקה ספגה הפצצות והדי המלחמה הגיעו למרוקו. הם נסעו ברכבת למקום בשם "אורו" שבאלג'יר ונאלצו להתגורר בחדר מדרגות במשך שלושה שבועות.

משם אנשי הקהילה היהודית העבירו אותם בספינת דייג למרסיי והם כמעט טבעו בדרך. אח"כ המשיכו בספינה "לוסיאנו מנרה" לפריז והקהילה דאגה לשכן אותם בבית מלון. כאשר הגיע הזמן לעלות לישראל החזירו אותם בטיסה למרסיי למחנה פליטים קונדרס, ואחרי ארבעה ימים העלו אותם לספינה "כנרת" בדרך לישראל. כאשר היו סמוכים לחוף שמן, הבריטים ארבו להם והחלו לירות לעברם. באותה תקופה נאסר על יהודים לעלות לישראל. הבריטים תפסו את כל העולים והחזירו אותם בספינה לאיטליה למחנה ריכוז למשך שלושה חודשים.

באותה תקופה החלה ההתנגדות נמרצת כנגד השלטון הבריטי וחיילים רבים מתוכם נאסרו, וכך התאפשר בסופו של דבר להוריי להגשים את חלומם ולעלות לארץ ישראל, אחרי סבל רב שהם חוו בדרכם. עם הגעתם לישראל, הם שוכנו במעברה שער העלייה בתוך צריפי עץ ובצריף גרו ארבע משפחות. אבי התגייס לצבא ובהמשך עבר למשמר הגבול ואח"כ למשטרת ישראל.

הוא היה ציוני מאוד שאוהב ומוקיר את מדינת ישראל מדינת היהודים וכך הוא חינך אותנו לאהוב ולשרת את המדינה באהבה ובמסירות לב. אבי היה איש ספר משכיל שהקפיד מאוד על הנחלת השפה העברית לנו ילדיו, ואני משערת שזאת אחת הסיבות שבחרתי בהוראה כמורה לספרות וכמחנכת בחטיבה עליונה. והדבר המיוחד והמרגש  שנכדתי שני  אוהבת וקוראת ספרים רבים.

בעקבות תפקידיו השונים של אבי שהיה קצין במשטרה, נאלצנו לעבור מעיר לעיר בעקבות אבי. בתחילה גרנו בתוך המבנה של משטרת כרכור, משם כל ילדי השוטרים יצאו למערכת החינוך בקיבוץ ברקאי. שם למדתי בגן ובכיתה א. עברנו לעפולה עלית לאחר שאבי עבר ממשמר הגבול למשטרה הרגילה, למדתי בית ספר עלומות. מאד אהבתי את הבית שהיה לנו בעפולה. לראשונה היה לנו בית פרטי ואבי טיפח גינה ודשא בחזית הבית. מאד אהבתי לראות אותו עובד בגינה הפורחת והמסודרת.

אך שוב נאלצנו לעבור והפעם הגענו לדרום לערד משתי סיבות – האחת התפקיד החדש של אבי כמפקד תחנת המשטרה בערד, והשנייה מצבו הבריאותי של אחי שמעון שהיה חולה אסטמה.

אחד הזיכרונות שנחרטו בי היה בשנת 1967 מלחמת ששת הימים, מטוס שלנו טס מעל הבתים והזנב שלו בער. הסתבר שחשבו שהוא מטוס אויב ופגעו בו. כאשר הוא חלף מעל הבינין בו גרנו – הפטיו, ניסינו לרדת למקלטים אך אחד השכנים נכנס לחרדה ולא הצליח להזיז את רגליו, הוא קפא במקום וכולם צעקו עליו שיזוז. הייתה בהלה גדולה. זיכרון נוסף היה קשור למכשיר טלוויזיה הראשון שהגיע לשכונה שלנו ואותה משפחה הייתה מוציאה את הטלוויזיה לכניסה וכל הילדים היו מצטופפים לידה כדי לראות סרטים.

אחרי המלחמה עברנו לבאר שבע לשכונה ג' בה התגוררו הרבה אנשי קבע ומשטרה אפשר לומר שסוף סוף תקענו יתד קבוע והנדודים פסקו.

תקופת הבגרות

כמו כל תלמיד – לימודים ובגרויות, חברים, בילוי בים ובבריכה. אני בוחרת לספר לך על חוויה מעצבת הקשורה להצטרפותי לתנועת הנוער העובד.

היה לנו מדריך מדהים בשם קובי שסחף אותנו ברוח החלוצית שלו. יצאנו פעמים רבות לקטיף בפרדסים ובשדות, להדברה מפני עכברי שדה, טיולים ברחבי באר שבע והדרום והרבה שיחות מרתקות בתוך הקן. אי אפשר לתאר במילים את ההשפעה של החוויות המדהימות שהיו לנו. היום אני רואה אותך שני בתנועת הצופים, מטיילת בשבילי הארץ, יוצרת חברויות יפות, מספרת על החוויות שלך בפעילות או בטיולים ובמחנות, וזה בהחלט מחזיר אותי לתקופה מדהימה ואני שמחה לחוות איתך תקופה מקסימה.

הגיע הרגע המרגש בחיי כל נער ונערה וזה הגיוס לצה"ל. אין לך מושג, שני, עד כמה הייתי גאה במדים הצה"ליים, בצה"ל ובמדינה שלי. הרגשתי הזדהות גדולה עם הדרך אותה אבי סלל עבורנו, וידעתי עד כמה הוא גאה למרות שפחד מאוד כאשר התגייסתי שנה לאחר מלחמת ששת הימים בשנת 1974. בחרתי לשרת במקום רחוק בסיני במחנה שנקרא "טסה", המחנה הראשון לפני גבול מצריים. לצידי הדרך אפשר לראות עוד את כלי הרכב המצריים והצהליים שנפגעו במהלך המלחמה שרופים.

החיילת סבתא אתי

מדי יום ראינו את החיילים המצרים בבוטקה שלהם מכינים קפה. החטיבה שלי 401 הייתה חטיבת שריון עליה פיקד אהוד ברק. זאת אחת התקופות היפות בחיים בה הרגשתי שאני הופכת לנערה יותר עצמאית, היודעת להתמודד עם תנאי מחיה קשים. החדרים שלנו היו כמו איגלו השקוע עד החלונות בחול, סבלנו מסופות חול קשות מאד, המים שזרמו בצינורות היו רותחים וחלודים, היו הפסקות רבות של מים, נאלצנו בכל יום שלישי בשבוע לשתות כדור קמוקין כדי למנוע מחלות מהמים הזורמים בצינורות. אני יודעת בוודאות שלא קיטרנו, היינו כמשפחה אחת והיציאות מהבסיס היו אחת לשלושה שבועות.

שירתי שנתיים מלאות והיו לי חוויות רבות כמו טיולים במדבר סיני שהיינו עושים יחד עם סגל הקצונה והמח"ט אהוד ברק. יש לי חוויות רבות במהלך שנות השירות הצבאי, הקפצות שתרגלנו כניסה למקלטים, תרגולי התקפות אב"כ, סיום תרגילים גדודיים ונסיעה על טנק בשדרה, קיום טקסים צבאיים ביום הזיכרון וביום העצמאות, עמידת דום במשך שעה שלמה ליד דגל ישראל והנר הדולק. יציאה של חברים לפעילות מבצעית והחשש עד שהם חזרו. זאת תקופת חיים מאד מאד מעצבת. רגש אותי לחשוב שלא רחוק היום ואת הנכדה שלי תתגייסי ותצברי חוויות רבות ומעצבות משלך.

בנעוריי חלמתי להיות אחות בבית החולים, אך בסיום התואר הראשון בחינוך ובספרות באוניברסיטת בן גוריון, בחרתי בהוראת הספרות. שובצתי כבר בשנה הראשונה בחטיבה עליונה כמורה לספרות מגישה לבגרויות וכמחנכת. לימדתי בכיתות יא-יב, בכיתות צפופות מאוד וכל כיתה כללה כ-45 תלמידים. לא היה פשוט אך מאד מאתגר ומלא סיפוק.

אני מאוד אוהבת את ההוראה החינוך והאתגרים הכרוכים באינטראקציה ובתהליך הלמידה והחינוך של התלמידים. אין ספק שזאת שליחות אמיתית להיות המדריך והתומך לתלמידים בגיל התבגרותם. האתגר הגדול היה להיות מורה משמעותית עבור התלמידים בתחום המקצועי ובעיקר בתחום הרגשי האישיותי. לכל אורך הדרך שלי במערכת החינוך השתדלתי ופעלתי להשיג מטרה זו. זאת זכות גדולה לחנך ולהיות חלק ממעצבי הזהות של בני הנוער. עד היום אני מלווה את תלמידי במסגרות השונות – צבא, לימודים באוניברסיטה, נישואים, ילדים וגם במסגרת מד"א.

בשנת 2006 סיימתי קורס חובשים נהגי אמבולנס ופגשתי במהלך המשמרות תלמידים שלי שסיימו קורס מער"ים. יצאנו יחד לפינוי חולים או נפגעים. אני כל כך גאה בהם ובבחירה לתרום בדרך זו לחברה. המשכתי לקורס חובשים בכירים ובנוסף בקורס מדריכים לרפואת חירום. ההכשרה שלי במד"א הגשימה לי את החלום בצעירותי לעסוק ברפואה. בכל משמרת אני נתקלת בסיפורים אישיים ובמצבים מורכבים.

לא פעם האירועים חושפים את צוות החובשים לסכנת חיים כמו שמקרים שמכוונים אלינו נשק ודורשים לפנות פצועים מחמולה כזאת או אחרת. או כפי שקרה לי כאשר הוזעקתי למחסום מיתר, בו ערבים מהשטחים השתוללו כי עיכבו אותם במחסום לצורך בדיקת אשרות המעבר. נתבקשתי לפנות שתי נשים ערביות שטענו כי החיילים פגעו בהם, אך מה שאני ראיתי היה שונה. אותן נשים ירקו וזרקו נעליים לעבר החיילים והם לא הגיבו. המתנתי להוראה מהמוקד ובאותו הרגע הרגשתי שמישהו אוחז בחוזקה וצועק עלי לפנות את הנשים שטענו כי נפצעו. זה היה בחור ערבי מאוד מאיים. בחרתי לנשום עמוק ולדרוש ממנו להתרחק מהאמבולנס כי אני לא מפנה והוא לא קובע.

הוא השתולל, מסביב היו חיילים ושוטרים עם נשקים שלופים, הרבה ערבים שהגיעו למקום והתפרעו, וגם שוטרים רכובים על סוסים. זה היה מראה כמעט כמו בסרטים אך אמיתי. שוטרים הגיעו אלי עם הנשים הערביות וביקשו שאפנה, קיבלתי את האישור מהמוקד ויצאתי לדרך. לא אומר שהלב שלי לא הלם בחוזקה, אך בחרתי לא לפחד ולהרחיק את הערבי שאחז בזרועי ולמלא את תפקידי עפ"י התנאים בשטח

כיום

בחודש דצמבר האחרון פרשתי לגמלאות ממערכת החינוך, במקביל לפרישה התחלתי בעיסוק חדש ואני מפקחת על שישה בתי ספר בתכנית העתודה אקדמית המיועדת לתלמידים מצטיינים. הדבר החשוב לי ביותר בחיים הם ששת הנכדים המקסימים שלי שעכשיו אני יכולה להתפנות יותר לבלות איתם. יש לי שלושה ילדים הבכורה עינב נשואה עם שלושה ילדים ועוסקת כמטפלת באומנות.

הבן האמצעי שלי ערן נשוי עם שלושה ילדים והוא מנהל בחברת סמסונג. הבן הצעיר עדי עדיין לא נשוי והחל את לימודיו באוניברסיטה בן גוריון בנגב. הנכדה הבכורה שלי שני בת 12 והיא עתידה לסיים את כיתה ו' ולעלות לחטיבה. הנכדה השנייה תמר בת 9 שמגלה כישרון גדול כפסנתרנית. שני נכדים שנולדו בהפרש של שבוע יואב והילל והם חברים טובים מאוד. נכד נוסף שלי אימרי בן 3 והנכדה הקטנה מבין כולם היא ליבי.

אני מרגישה מאוד מאושרת וגאה בתכונות והערכים הטובים שלהם ובקשר המיוחד שיש לי איתם.

מאאוד מרגש אותי כשהם משתפים אותי בחוויות שלהם ובבית הספר בתנועת הצופים ובגן משתוקקת לעוד הרבה נכדים גם מהבן הצעיר שלי שעדיין לא נשוי.

הזוית האישית

סבתא אתי: "אני מאוד התרגשתי להשתתף בתכנית עם הנכדה שלי ולספר לה את הסיפור שלי ושל המשפחה שלי. הרגשתי חובה לתת לנכדה שלי מבט אל העבר על הקשיים שההורים שלי חוו בזמן העלייה ולהעביר מסר חשוב מבחינתי כי מדינת ישראל היא דבר מופלא שנוצר בעבודה קשה וחלום גדול של אנשים."

הנכדה שני: "למדתי מסבתא שלי על העלייה הקשה של ההורים שלה ועל התקופה של קום המדינה. למדתי על נחישות והתמדה. היה לי כיף הזמן שביליתי עם סבתא שלי כשהיא סיפרה לי את סיפורים."