מאגר סיפורי מורשת

שמי אפרים שמילוביץ'.

נולדתי כבן יחיד למשפחה מאושרת, מה שהיה הספיק לנו. אבי ז"ל עבד בתור מלצר ואמי ז"ל הייתה תופרת חזיות ומחוכים. חיינו ביחד עד 1937. סטודנטים רומנים שבאו מהאוניברסיטאות היו מתנפלים על חנויות של יהודים. הם היו מודרכים מתוך מעגלים אנטישמים לאורך הזמן עד שגרמניה פתחה במלחמה נגד המסובבים אותה: צרפתים, בלגים, אנגליה ורוסיה.

אך, כדי להגיע לרוסיה היו צריכים דלק אז הם ניסו לכבוש את המדינות שיש בהן דלק. לכן ניסו לכבוש את צפון אפריקה עד אלגיריה וברומניה לא הייתה ממש מלחמה, אף אחד לא התנגד ולכן הרומנים "הצטרפו" אליהם. היה גיוס כללי ביניהם היה אבי. הגיוס היה כדי לסלול כבישי גישה לצורך רוסיה. צריך לקחת בחשבון שפסי הרכבת ברוסיה הם יותר רחבים מ- 15 ס"מ ולכן שום רכבת בעולם לא יכולה לעלות על המסילות. לא היו כבישי גישה במשך 5 ק"מ מהגבול ולכן היו צריכים לסלול.

הם גיוסו גם נשים בניהן אמי. אמי ואני נשלחנו לואפניארקה (מקום עבודה, 28 ק"מ מאוקראינה-שם היו המשרפות) אנו הילדים היינו בצריף ארוך (80 מ) שהיו בו 3 שומרות. לא יצאנו משם בכלל ושיחקנו יחד כל מיני משחקים. עבדו שם בקריית עצים. יום אחד אמי חזרה בלילה והיו צריכים למלא משהו במים. אמי מצאה שם שני ראשי דג. אחד אכלנו ואת השני שמרנו ליום למחרת. אוכל היה בבוקר ממליגה. בערב היה אותו הדבר. בצהריים היה מרק. אמי לא  אהבה את המקום. ככה נשארנו עד שהחזית הרוסית התקדמה.

באותו יום שלקחו את הילדים למשרפה שתי אמהות פרצו את הדלת ויצאו החוצה ואז השומרים האוקראיני מעל המגדלים עצרו אותם. כאשר שמענו את כלי הירי, קמנו. ככל שהצבא התקרב היו בנו יותר תקוות שנשתחרר אז זה לא היה כך. יום אחד הם באו ואמרו לנו לכו הביתה וכך הלכנו עד לנהר פרוט שחוצה בין רומניה לבין סרביה. כל הדרך אכלנו את מה שהיה בשדה: סלק לבן, אגוזים, פירות כמו תפוחים והמון דבש.

הגענו לנהר ושטפנו את עצמנו מהלכלוך וחיפשנו תחנת רכבת כדי לעלות ולהגיע הביתה. עלינו לרכבת ובא הקונדוקטור ואמר שאנחנו נביא מחלה אז פינו עבורנו קרון אחורי. כשהגענו לעיר שלי החזיק אותנו בתלתלית* וכל מה שהיה לנו, שרפו כדי למנוע מחלות. כל מי שהייתה לו משפחה, התקשרו אליו שיבואו בגדים. במחנה שהיינו בו אמי השמינה ובגדיה כבר לא היו טובים אז סבתי לקחה שני שקי סוכר ועשתה לה גלביה. זה היה הסוף של המלחמה. נכה מלחמה רומני אמר שהוא רוצה את ביתנו- סבתי אפילו לא פינתה את הבית ופשוט נתנה לו אותו. ברגע שהגענו לסבתי הרגשנו בבית. אבי בצבא הרומני שלחמו נגד הרוסים עד לדון שם הם הפכו את הנשק והצטרפו לרוסים נגד הגרמנים.

בצבא הרומני לא נתנו להם נשק- רק מדים. אבי היה לבוש במדים של הצבא הרומני אך לא היה נשק אז הם עשו עבודות רס"ר והוא במקרה טיפל בסוס של אחד הקצינים. הרוסים תפסו את אבי ואת כל החיילים הרומנים בתור שבויים ושלחו אותם לעבוד במכרות פחם ברוסיה. שם הוא היה 11 חודשים ובא הביתה (הוא עבר את אותו סינון שעברנו) חתכו שני שקים והלבישו אותו ואז הוא הגיע הביתה. לאחר מכן השלטון התחלף ברומניה- אנטונסקו הוא לא רק מכר את רומניה לגרמנים, הוא היה גם אנטישמי והמלך היה רק בן 18. אנטונסקו גם דחה להחזיר יהודים. כך התאחדנו כולנו חזרה- קיבלו את הבית מהנכה ואבי התחיל לחפש מקור פרנסה. בהתחלה הוא עבד בתור מלצר התחיל כפיקולו ואז הפך למלצר. הוא היה מביא שאריות אוכל מהמטבח. עד שהכנסנו בקשות לעלייה לארץ.

אמורים היינו להגיע לארץ לפני שנת חמישים אבל בשנים אלו שלטה ברומניה שרת החוץ- יהודיה והיא לא הרשתה ליהודים לצאת מרומניה. היא הייתה קומוניסטית והיא ברחה לברית המועצות לפני שהחזית עם הגרמנים הגיעו. שם עם עוד רומנים היא הקימה ממשלה ברומניה והקפיאה את העלייה לארץ. היא חלתה והיה צורך דחוף לעשות לה ניתוח כליות. הזריקו לה זריקת רעל והיא לא הספיקה להגיע לארץ. היא הוחלפה ונפתחה העלייה לישראל. אנו הגענו לחיפה בשישי בנובמבר 1950. הוא לא מצא עבודה והציעו לו בלשכת העבודה לעבור לטבריה שם יש בתי מלון ושם הוא ישיג עבודה. אך אנשים לא הגיעו לבתי מלון. בלית ברירה הוא החל לעבוד במפעל "כלת". הוא עברית לא ידע אך היו שם אנשים שידעו לדבר יידיש. הוא דיבר עליי שם והתחלתי לעבוד שם. עבדתי שם במשך 47 שנים. עשיתי את כל ההכנות שמכונאי צריך לדעת ולעשות. היה לי מהם את כל העזרה שניתן, אוכל, לינה, דלק, כביסה.

אני התחברתי לחברה מהקיבוץ בגילי בגורן**. אני כמו כל החברים רציתי להתגייס לשייטת אך מצאו לי כתם בריאה שמאלית ודחו אותי. משם הלכנו לצנחנים*** ולשם התקבלתי. העברתי שם 24 צניחות. אחת הצניחות הייתה במלחמת סיני. אני נפצעתי באחד האימונים ע"י נסיעה בג'יפ- נכנס בנו טרקטור, לרפאל איתן נשבר האף ואני נפצעתי בברכי. הקשר שבר את עמוד השדרה ולנהג לא קרה כלום. רפאל סיים עם 94 קפיצות ואני עם 24.

הייתי אז רווק ואמי ניסתה ותפרה שלוש שמלות כלה כדי להשכיר אותן אך הן לא נמכרו. כשחזרתי מהצבא חזרתי לעבוד בכלת אפיקים. הורי שלחו אותי ללמוד אנגלית טכנית. למדתי בטכניון בחיפה עד שהאוטובוס שינה את זמן הנסיעה ולא יכולתי להגיע לשם יותר אז פרשתי.

בצורה נורמלית הכרתי את אשתי, היא באה לאפיקים במקרה. אנחנו התיידדנו והיינו הולכים לגורן והיינו יושבים שם כל הזמן. אחרי זמן מה התחתנו ונולדו לנו:

שמואל (54) – גמר בית ספר לתקשורת בזק בגבעת מרדכי בירושליים. יש לו שני ילדים- אחד בצבא ולשנייה יש עוד שנתיים עד הצבא

עמנואל (50)- למד טכנאות שיניים בסיטרין שעל חוף הכרמל. יש לו שלושה ילדים (יגאל, אופל והצעירה ליהי) והוא עובד במרפה משלו.

עדנה (46)- היא למדה הוראה בבית ברל שבעמק הירדן. התחתנה ועברה לגור במרכז. היא סגנית מנהלת בבית ספר של ילדים שלא יכולים להשתלב בבתי ספר רגילים והם מעורבבים עם תלמידים מעולים.

אני גרתי כמעט 70 שנה בטבריה ואשתי עבדה במשך 25 שנה בתור קופאית.

הוריי נפטרו ונקברו בטבריה.

עברנו לראש העין לדירה גדולה. אני מבסוט מהדירה, מהאווירה ומהאנשים הסובבים אותי. אני אוהב את הדירה ואני גר בקומה התשיעית. אני אוהב את הסביבה והאנשים פה הרבה יותר מאשר בטבריה.

הזוית האישית

יובל: נהניתי מאוד מהעבודה עם אפרים. נהניתי לשמוע את סיפור חייו המרתק ואת חוויותיו המרגשות.

אפרים: מחכות ליובל משימות גדולות, מאחל לך המון הצלחה בהמשך. נהניתי מאוד לספר לך את סיפור חיי.