מאגר סיפורי מורשת

אני ברוך ישראלי, נולדתי בשנת 1935 בעיר סקז שבפרס (איראן), באזור כורדיסטן האיראנית. שפת האם שלי היא ארמית.

החיים בפרס

מאז שהייתי בן 5, אימא שלי הייתה לוקחת אותי לבית המדרש של הקהילה כדי ללמוד תנ"ך וקרוא וכתוב בשפת הקודש. בגיל 6 אמי נפטרה ואבי עסק בסחר בשוק. בגיל 8 בערך, יצאתי על דעת עצמי לבית הספר הפרסי-ממלכתי באזור על מנת ללמוד לקרוא ולכתוב בפרסית, שם למדתי שנתיים. כשהייתי בן 10, באו מורים ומנהלים מעיר הבירה טהרן, מטעם ארגון בשם אוצר התורה, במטרה לפתוח בית ספר אזורי ליהודים בו ילומדו כל המקצועות. למדתי שם עד גיל 14.

השנים הראשונות בארץ

שנתיים לאחר הקמת המדינה, בשנת 1950, כל הקהילה היהודית בעיר עלתה לארץ ישראל, בניגוד למשפחתי המצומצמת- אנחנו לקחנו מטוס לארץ באופן עצמאי. אבי היה היחיד במשפחה שידע לדבר עברית. היינו חמש נפשות, וכשהגענו לארץ פנו לאבי סוכנים מטעם משרד הקליטה והעלייה וביקשו ממנו לחתום על קבלת כלי מיטה ומוצרים בסיסיים שהגיעו לכל עולה. אבא סירב, למרות שהם הגיעו לארץ בלי כלום, וביקש מונית לירושלים. כשהגענו לירושלים, כל המשפחה התאחסנה במלון בשם 'ירושלים' למשך שבועיים. לאחר מכן השכרנו חדר למשך חודשיים ואז הלכנו להתגורר בדירת 3 חדרים באבו טור ליד הגבול שהיה בהפקר.

כל הרהיטים וכלי הבית נשארו בפרס אצל אחי הגדול שהתגורר בבית. לאחר שנתיים שהתגוררנו בארץ שלחו לו מכתב המבקש לשלוח לארץ את כל הדברים, הוא שלח את הרהיטים בספינת משא לנמל יפו. באותה תקופה הייתה שריפה בנמל שלימים התבררה כשריפה מבוימת – כל הפריטים נגנבו מן הספינות.

מציאת פרנסה בארץ חדשה

על מנת להתפרנס אבי קנה שתי חנויות ריקות, אחת בשיתוף עם אחיו ברחוב יפו והשנייה בשיתוף עם האח השני ברחוב שמואל הנגיד, והפך אותן למכולות. אני למדתי בבית הספר 'ענף החיים' בבקעה עם אחי. בגיל 16 אבי ואחיו החליטו לפרק את השותפות ואבא שלי הוציא אותי מהלימודים בבית הספר על מנת לעזור לו במכולת. את החומר מבית הספר למדתי בשיעורי ערב. אבי חשב שאם אני אתחתן צה"ל לא ייקח אותי, וניסה לדחות את גיוסי. המשפחה ניסתה לחתן אותי עם בת דודתי, רבקה, אך בשנת 1955 אבי נפטר (אז הייתי בן 20) ודחינו את החתונה. חודש לאחר פטירתו, עזבתי את המכולת ויצאתי לחפש עבודה, עבדתי בחברת 'עסיס' כסוכן.

חיי הבוגרים בארץ

שנה לאחר מכן אני ורבקה התחתנו וחודשיים לאחר החתונה גוייסתי לצבא. שירתי בחיל השריון, ובשנת 1957 נולד בני הבכור ישראל. הצבא, שלא רצה לתמוך בנו כלכלית, שיחרר אותי. לפני שחרורי, גיסי קנה דירת שלושה חדרים ברחוב הלל ובאחד מן החדרים התגוררנו אני ואשתי רבקה. התגוררנו שם כשנה ואז קנינו בית משלנו ברחוב נרקיס, שם בשנת 1961 נולדה הבת השנייה שלנו שושי. לאחר שבע שנים קנינו בית ב'בית וגן' והתגוררנו שם כשבע שנים. כשגרנו ברחוב עוזיאל נולד בנינו השלישי אייל (בשנת 1972). התגוררנו שם 23 שנה ובשנת 2003 עברנו לשכונת רמת בית הכרם.

לאחר שחרורי מהצבא עבדתי בחברת 'עלית' למשך 43 שנה, כשיצאתי לפנסיה בשנת 2000 (בגיל 65) החלטתי שאני רוצה לתרום לקהילה, התנדבתי ביד שרה ובמקביל בבית החולים שערי צדק. לאחר שבע שנים עזבתי את יד שרה ואני מתנדב בשערי צדק עד היום. כיום יש לי שמונה נכדים וארבעה נינים, ואני נמצא בתהליכי כתיבת ספר על חיי.

למה עברתנו את שם המשפחה

כשלמדתי בבית הספר קראו לי בשם משפחה עברי. כשבני ישראל נולד, בית הספר לחץ עלינו לעברת את שם המשפחה. לבסוף, לאחר לחץ מתמשך מהסביבה ובגלל ששאר האחים במשפחה עברתו את שמם, החלטנו גם אנחנו לשנות את שם משפחתנו לישראלי.

בשנה האחרונה נכדיו של החכם שמואל ברוכים, שלימד אותי בבית המדרש בפרס, פנו אליי בבקשה לספר על חווית הלמידה איתו בשביל סרט תיעודי העוסק בו ובו משתתפים כמה מתלמידיו. הם ארגנו ערב המוקדש לזכרו. הנה הסרט שיצרו:

הזוית האישית

סבא: נהניתי לשתף את נכדי בסיפור חיי האישי. אני מאחל לליהי הרבה הצלחה בחייה, שה' ימלא את כל משאלותיה לטובה. אני מקווה גם לזכות לראות את ליהי גדלה ושמחה.

ליהי הנכדה: התעניינתי בסיפורו של סבי ונהניתי לשמוע על החוויות ועל הדברים שעבר בחייו. אני מאחלת לו חיים בריאים וארוכים, שימשיך להיות אדם מכבד, צנוע, נאמן וטוב לב.