מאגר סיפורי מורשת

שמי תמר בן שאול, נולדתי בשנת 1948, עליתי ארצה מעדן (תימן) בשנת 1949. עדן היא עיר נמל בתימן שהיתה תחת חסות בריטית, שם שכנה קהילה יהודית מפוארת, החיים היו תרבותיים, למדו בבתי ספר אנגלים.

אמי סיפרה לי שהחיים בעדן (מבוטא ADAN) היו טובים ומלאים בשפע, הכלכלה הייתה משגשגת מכיוון שמדינות רבות היו איתה בקשרים מסחריים, והיה ליהודים טוב. בשנת 1947 נערכו פרעות ביהודי עדן על ידי הערבים, חלק נפצעו וחלק נהרגו. בזמן הפרעות נבזזו חנויות של יהודים ופגעו בבתי כנסת יהודיים. סבא יוסי ז"ל (בעלי) נפצע ברגלו באחת הפעמים שירד לתת אוכל לאביו שהיה צורף, הוא נורה ברגלו. לשמחתנו הוא טופל ורגלו ניצלה. בעקבות הפרעות, משפחתי עלתה ארצה כשאני הייתי בת חצי שנה. עלינו ביחד עם הוריי – אני הייתי הבכורה ושאר אחיי נולדו כבר בישראל. הגענו לארץ במבצע הצלתם ובריחתם של יהודי עדן שהתאפשר כאשר בריטניה איפשרה ליהודי תימן להמריא למדינת ישראל במבצע שנקרא "על כנפי נשרים" בשנת 1949. גרנו ביישוב בית דגן. אני ושבעת אחיי למדנו בבית ספר ביישוב ואחרי צהריים למדנו במתנ"ס שהיו בו חוגים ופעילויות רבות.

מאלבום התמונות

בגיל 19 חברה משותפת הכירה ביני ובין בעלי יוסי (ז"ל) ויצאנו ביחד כשנה, התחתנו באולמי "גל" ביד אליהו בתל אביב, לאחר הנישואים עברנו להתגורר בחולון, בשכונת נווה ארזים. בעלי יוסי נפטר לפני כ-32 שנים. מאז גידלתי את חמשת ילדיי ולמרות הקושי, כולם למדו במסגרות של לימודים גבוהים ביחד עם שמירה על מסורת אבותינו וערכים. אני עבדתי רוב שנות חיי כמנהלת חשבונות במוסד ציבורי גדול.

אני מאוד אוהבת ילדים, יש לי 12 נכדים אהובים ויקרים לי מאוד ואני מבלה איתם הרבה. כיום אני מתנדבת בביטוח לאומי במסגרת "ייעוץ לקשיש" – אני מסייעת לקשישים, משוחחת איתם ומשמשת להם כחברה. פעם אחת נכדיי טל ולב באו עמי להתנדבות ושם חילקתי להם שוקולדים וזה ממש שימח אותי שהנכדים באו להיות איתי. החלום שלי הוא להיות סטודנטית למשפטים שלא מן המניין באוניברסיטת בר אילן, להחכים וללמוד.

אחד הזיכרונות היפים והמרגשים שיש לי מהעבר, חפץ שהולך עמי עד היום ואשר עובר מדור לדור במשפחתנו, הוא בקבוקון נחושת קטן ויפה שהכיל בתוכו אבקה בצבע כחלחל אפור ושימש למריחה בעפעף התחתון של העין ליופי והייתה בו גם יכולת ריפוי לעיניים. אני לא יודעת מאיזה חומר עשויה האבקה, אמי ז"ל (ששמה היה ברוד – מהמילה "ברד"- קר/קור) הביאה אתה את הבקבוקון כשעלתה לארץ והשתמשה בו לאורך כל שנות חייה. הבקבוק עובר במשפחה כבר לפחות מאה שנים.

בקבוקון הכחל – בתימנית נהגה "כוחול"

הזוית האישית

טל הנכדה המתעדת: התכנית הייתה חוויה מגבשת לי ולסבתא, וזה הרחיב את הידע שלי על העבר של סבתא שלי ועל המשפחה שלי.