מאגר סיפורי מורשת

שמי מיכאל בארד, נולדתי בשנת 1945 אחרי מלחמת העולם השנייה בישוב קטן בשם תחנת רכבת דונאייבצי באוקראינה. הוריי היו ניצולי שואה. הם ניצלו מספר פעמים מהרג המוני אכזר שהתרחש בתהליך ארוך בישוב יהודי סולובקובצי בתקופת המלחמה. שלושת ילדיהם לא שרדו. נאצים הרגו את שלושת אחי וכן בני משפחה רבים אחרים. אני בעצם הייתי הילד הרביעי שנולד אחרי השואה לזוג שבנס הצליח לשרוד. הם ניצלו מספר פעמים מהרג המוני אכזר שהתרחש בתהליך ארוך בישוב יהודי – סולובקיבצי – בתקופת המלחמה. שלושת ילדיהם לא שרדו. נאצים הרגו את שלושת אחיי וכן בני משפחה רבים אחרים. אני בעצם הייתי הילד הרביעי שנולד אחרי השואה לזוג שבנס הצליח לשרוד.

גדלתי באווירה של אבל תמידי בתוך הבית ובחוץ סביבה אנטישמית ועוינת. חוויה קשה בין היתר זכורה לי כאשר בגיל 5 בחור גדול אמר לי – "אין לך מקום כאן, אתה צריך לגור בישראל". לא ידעתי מה זה ישראל, אבל תיארתי לעצמי שאם אחפור באדמה מספיק עמוק, אמצא את ישראל בצד השני של הגלובוס.

עם הוריי בילדותי

עוד אירוע דרמטי שנכנס עמוק לזיכרון שלי קרה בשנת 1952, מספר חודשים לפני מותו של סטאלין. זה היה השיא של אנטישמיות בברית המועצות. כל יום ברדיו ובעיתונים דיברו שרופאים יהודיים מרעילים מנהיגי משטר בתפקידים בכירים ולא רק אותם. בעצם כל אדם בברית המועצות המגיע לטיפול אצל הרופא היהודי הינו בסכנה. כתוצאה מכך, רופאים יהודיים רבים נעצרו. בישיבות חברתיות במקומות העבודה ובישובים נשמעו נאומים שדרשו מוות לרופאים יהודיים. בחורף באותה שנה, כאשר אני בן שבע, התאשפזתי במצב קשה במחלקת ילדים בבית חולים אזורי בעיר פרוסקורוב, כיום – חמלניצקי. ילדים שהיו איתי במחלקה מייד הבינו שאני יהודי. הם הרביצו לי באכזריות יתרה ואף אחד לא הפריע להם לעשות זאת.

ביום אחד באותה תקופת אשפוז הזמינו אותי לחדר רופאים. זהו אירוע שלא אשכח לעולם. אני זוכר שהרגשתי פיזית רע מאוד עם חום וכאבי ראש חזקים. בקושי עמדתי על הרגליים. בתוך חדר הרחק ממני ראיתי שולחן גדול. מספר גברים ונשים ישבו מאחוריו השולחן. אחד הגברים  שאל אותי: "האם אביך קורא עיתונים?" השאלה הזו עוררה בי פחד. הייתה לי תחושה אינסטינקטיבית כי אבא שלי מאוים והבנתי שאני צריך להגן עליו מיידית. על מנת לצאת מזה, החלטתי תוך מספר שניות שאני צריך לתאר את אבי כאדם טיפש, למרות שאבי היה יהודי חכם שידע לקרוא כבר מגיל 3. בכך הפגישה הסתיימה.

כשהייתי בן 11 משפחתי עברה לגור לעיר קאמנץ פודולסקי, עיירה אוקראינית ירוקה ויפה עם עיר עתיקה מדהימה, גשרים ומבצר על ההר ומוקף בנחל והיסטוריה מפוארת. שם בהמשך הכרתי את אשתי וגידלתי את בניי ומשם בסופו של יום גם עלינו לארץ ישראל. לאחר שסיימתי שבע שנות לימודים בבית ספר, ארבע שנים למדתי בבית ספר לרפואה וקיבלתי תעודת אח מוסמך ואת תעודת הבגרות ואני רק בן 18.

עבדתי שנתיים כאח מוסמך ובהמשך התקבלתי לאוניברסיטה ללימודי רפואה בעיר וורונז' שברוסיה, אלפי קילומטרים מקאמנץ פודולסקי. באותה תקופה היה כמעט בלתי אפשרי להתקבל ללימודי רפואה באוקראינה וזאת בגלל האנטישמיות. בלימודי הרפואה בחרתי להתמחות בפסיכיאטריה. בתקופת הלימודים, בחופשות הקיץ הייתי חוזר הביתה, כאשר במהלך אחת החופשות הכרתי בחורה מדהימה שמהר מאוד תהפוך לאשתי ולשנים גם לאם שני בניי וסבתא של נכדיי הרבים.

אשתי ואני

בשנת 1972 קיבלתי תואר של רופא פסיכיאטר. חלום גדול שלי התגשם.

לאחר הלימודים, כאשר אני נשוי פלוס ילד, עברנו לגור בעיר אחרת ברוסיה בשם טמבוב. במשך שש שנים עבדתי כרופא פסיכיאטר בבית חולים פסיכיאטרי אזורי מפורסם. שם נולד לנו הילד השני. בשלב מסוים קיבלנו החלטה לחזור להורים שלנו באוקראינה, לחזור לקמנץ פודולסקי. שם עבדתי כרופא נוירולוג ורופא פסיכיאטר במשך תקופה של 14 שנים. הייתה זאת אחת התקופות המאושרות בחיי. אהבתי את עבודתי, אהבתי את משפחתי, ראיתי את בניי מצליחים בלימודיהם ומתקדמים בחיים, הצלחתי להקדיש זמן בשיחות עם אבי שראה אותי כרופא פסיכיאטר מוצלח ומוכר בעיר.

בשנות ה- 90 ברית המועצות התפרקה. המצב הפוליטי היה בלתי יציב. נפתחו גבולות המדינה. התחילה עלייה גדולה לארץ ישראל, דבר שעליו, קודם לכן, היה פשוט בלתי אפשרי אפילו לחלום. משנת 1992 אני אזרח ישראל. בכל שנות התשעים עלו לארץ קרוב למיליון יהודים. בשנים הראשונות בישראל עברנו תקופה קשה ביותר. לא תיארתי לעצמי אילו שערי גהינום אצטרך לעבור במדינת היהודים על מנת לקבל רישיון רופא. המקרה שלי משקף מצב דרמטי ולפעמים אפילו הטראגי של קליטת רופאים בישראל. הדוגמה הקשה ביותר, כשפניתי למשרד הבריאות בבקשה לקבל אישור להסתכלות בבית חולים פסיכיאטרי, קיבלתי תשובה שלילית – רק בגלל שמישהו במשרד הבריאות חישב לא נכון את הניסיון שלי. רק אחרי פנייה חוזרת ומצב של אי ודאות במשך חודשים קיבלתי תשובה חיובית.

תקופה ארוכה עד לקבלת הרישיון, למצוא אפילו עבודה פשוטה היה בלתי אפשרי. לא היו תקנים גם לא למנקי רחובות בעיר חדרה, אליה עלינו. פעם אחד התקבלתי לעבוד בקטיף תפוזים עם בדיקה קפדנית אחרי איכות ומכסות מדי יום. הייתי מוכן לקבל כל עבודה על מנת לפרנס את משפחתי ואני בן 47. עבודה כרופא פסיכיאטר מאחוריי.

מספר שנים עבדתי כמטפל פשוט בבית אבות. חוויתי תחושות של ייאוש, אכזבה, דיכאון, השפלה. בשנת 1993 קיבלתי רישיון כרופא. במשך שנה למדתי באוניברסיטת תל אביב בקורסים לטיפול בנפגעי סמים ואלכוהול. משנת 1995 התחלתי לעבוד כרופא נרקולוג בחדרה. לאט לאט המצב נפשי והכלכלי השתפר. בגיל 74, אחרי 25 שנה שעבדתי כרופא נרקולוג בארץ, יצאתי לפנסיה.

עד כה תיארתי בגדול את החיים המקצועיים שלי, אבל לא פחות מזה – כל חיי הייתה חשובה לי משפחתי. התאהבתי באשתי ממבט ראשון. עד היום אני אוהב, מעריך אותה. אני אוהב וגאה בבנים שלי.

אמי נפטרה בגיל 54 כשה הייתי בן 18 . שמה היה בת שבע והיא הייתה ממשפחת כצמן, שכולה נספתה בשואה. אמי הייתה אישה נדיבה וחמה. אבי היה איש מאמין חכם, חזק וציוני. אבי עלה אתנו לארץ ישראל, עזר לנו מאוד ונפטר בגיל 92. שמו היה אהרון, הוא היה ממשפחת בעל שם טוב.

המשפחה לאורך השנים – אושר גדול

בסיפור של תולדות חיי אני חייב להזכיר את אהרון כץ. בחור צעיר, שחזר קטוע רגל ממלחמת העולם השנייה. כל משפחתו נפגעה בשואה. הוריי פגשו אותו לפני הולדתי לאחר המלחמה, ריחמו עליו ואפשרו לו לגור בביתם. בתור ילד קיבלתי ממנו המון אהבה וחום.

לסיכום אני רוצה להדגיש שהרבה פעמים עמדתי בצומת של דרכים. הייתי צריך לבחור כיוון. עכשיו אני מבין שבחרתי כיוון נכון הודות לכוח עליון או מלאך שמנע ממני אסונות וכשלונות. אני מודה לגורל שלי, אני מצטער שלא הייתי מספיק טוב עם אחי הקטן, שמו יפים, ילד חמישי להוריי, שהיה חולה מילדותו. אני מצטער שלא עד הסוף הבנתי את אבי, שהפסדתי הזדמנויות לעשות טובות לאנשים בסביבתי. אני מבקש סליחה מהם.

חלומות

חלום לפי דעתי זה מטרה ענקית שדורשת השקעות גדולות של כוח, יוזמה, סבלנות ומזל. אני בן 77, אין לי מטרות גרנדיוזיות. יש רק רצונות, דאגות. קודם כל בריאות ילדיי, נכדיי, ניניי ואמהות נכדיי וניניי. אני רוצה הזדקנות בריאה יחד עם אישתי מרגריטה ולא להיות נטל לילדיי.

סיפור חייו של סבא רבא (קובץ מצורף) – אהרון בארד, סיפור גבורה 

הזוית האישית

סבא מיכאל ואלינור: שמחנו מאוד להשתתף בתכנית. תודה רבה.