מאגר סיפורי מורשת

 

בספטמבר 1939 התחילה מלחמת העולם השנייה. את האזור, הגרמנים צירפו לגרמניה, ואותנו גרשו לגנרל גוברנמנט בעיר פשמש. ביוני 1941 היינו על הגבול בין רוסיה לגרמניה כי האזור הזה נכבש ע"י רוסים. בהתחלה היינו אצל הרוסים והלכתי לבית ספר יהודי למרות שלא ידעתי מילה, אבל למדתי מהר. הייתה מלחמה, היה רעב אבל השואה לא החלה עוד.

אני הלכתי לשדות איפה שכבר לא היו תפוחי אדמה ואספתי שאריות. האויב גדול של כולם היה הקור. אני גנבתי מעגלה פחם בשביל לחמם את הבית והייתי מרוצה (טוב שהייתי כל כך קטנה בכך שהוא לא ראה אותי ולא היה יכול להרביץ עם השוט).

 

החיסול ניקרא ליקוידציה. בגטו משפחה שלי היו סבתא אמא ודודה ואני. אבא ודודה השנייה הלכו ברגל אם הרוסים לרוסיה (נשארו בחיים) .המשפחה שלי הייתה ענייה והלכה בחיסול הראשון . גרמנים אמרו שמביאים אותם למחנה עבודה אבל אמא שלי חכמה ולא האמינה ואמרה לי לברוח אומשלקפלץ (כיכר מרכזי ) לגטו בחזרה ולברוח בחזרה כי ידעה שהולכים למחנה ריכוז . נשארתי לבד והלכתי לדירה ישנה שם היה שוטר יהודי שרצה לצרף אותי לקבוצה שלו. ברחתי בלילה והסתובבתי ברחובות של גטו לבד (אז הייתי בת 9) אספו אותי אנשים,יהודים לבית יתומים ושם הייתי בזמן חיסול הגטו השני ( ולשם לא לקחו אותנו).

בחיסול גטו שלישי ואחרון הלכו כולם גם אלו שעבדו בשביל גרמנים וגם אלה שהיו להם תפקידי משטרה והנהלה וגם בתי היתומים .אנחנו שוב נמצאים על אותה כיכר שבה הייתי עם אמי. הגרמנים התנהגו בצורה מאוד אלימה לגבי הילדים ובסוף הרגו אותם. אני רציתי לחיות, אז פניתי לחייל ששמר שאף אחד לא בורח וסיפרתי לו שאין לי משפחה ואני רוצה לחיות אז שייתן לי לברוח מהכיכר.

גרמנים וגם שוטרים פולנים חיפשו אם מישהו נשאר בחיים, ואני ידעתי להסתתר. הם היו מסתדרים בזוגות ואני עשיתי חשבון לאיזו דירה כול אחד ייכנס. פעם ראיתי שבין כולם יש גם מכר שלי. עשיתי חשבון לאיזו דירה המכר שלי ייכנס והלכתי לדירה הזאת. כך קרה . הוא נבהל כשראה אותי, והבטיח לי שעוד כמה ימים הוא יבוא להציל אותי. זה היה מאוד מסוכן כי רק בפולין היה עונש מוות לאלה שהחזיקו יהודים. הוא (המכר שלי) העביר אותי לדודה שלי לבוף (עיר שנייה באוקרינה).

 

גרנו בכפר בבית גבוה בתחנת רכבת חשובה והאיש שהציל אותי היה המנהל של התחנה. אצלו בבית היה גם תיכון בסתר, היה לו רדיו, אז להחזיק רדיו , פירושו היה עונש מוות. בהזדמנות הזו למדתי חומר לימוד של תיכון וגם לרקוד.

האנגלים הפציצו אותנו ועברנו לגור בכפר (שכרנו חדר אצל משפחה). התחילה מלחמה בין רוסיה לגרמניה, רוסים בלי ירי אחד רכשו את טרנופול בחזרה. בטרנופול היה בית חרושת של וודקה, רוסים השתכרו, גרמנים, חזרו ורצחו אותם. הקרב על טרנופול היה אחר כך 3 שבועות. אנחנו עם כל הכפר ישבנו בבונקר 14 מטר מתחת לאדמה, 500 איש. בבונקר שהייתי היה מאוד קשה, לא היה אוכל בכלל ואפילו פעם בשלושה ימים לא היו מים.

אנשים שהצילו אותי היו ממש גיבורים, כל פרוסת לחם חילקו ל 3 חלקים שווים.  לילדים שלהם הם לא נתנו אפילו בייס יותר.

אנחנו לא יכולנו לצאת מהבונקר להביא אספקה כי כל הזמן היה ירי של קטיושות. אחרי שיצאנו מהבונקר היינו מתחת לשלטון הרוסי. הרוסים נלחמו נגד האוקרינים שהיו פליטים מהצבא גרמני (בנדרה ). בסיום המלחמה נסענו ברכבת מסע, בחורף בלי חימום בחזרה לשטח פולני. בעיר ווינצוט המשפחה שהצילה אותי העבירה אותי לדודה שלי שהסתתרה בלבוב. גרנו בווינצוט, קטוביץ ובסוף חזרנו לגדינייה.

 

בשנת 1960 הייתי אלופת פולין נשים ברידג'. בשנת 1962 באתי כתיירת לישראל . עבדתי במפעל מכתשים בבאר שבע והתחתנתי. אחרי לידה של בתי עברתי להוראה. לימדתי בתיכון בבאר שבע ודימונה 27 שנים .

 

יש לי זיכרון מצחיק מילדותי . קרו לי כמה דברים מצחיקים: בגיל שמונה שאלתי את ההורים איך נולדים תינוקות ההורים אמרו שאני אגדל הם יגידו לי. אחד מהמכרים אמר: מה את לא יודעת ? החסידה מביאה אותם. אני אמרתי: מעניין, אבא שלי נולד בדצמבר. בדצמבר כול החסידות בארצות חמות. אז מי הביא אותו ?

 

בעלי הוא היה ניצול שואה וגם נכה צה"ל ממלחמת השחרור. את כל הלימודים הוא גמר בישראל ואח"כ עבד בהצלחה רבה במפעלי ים המלח. יש לנו 3 ילדים:  פסיכולוגית, עורכת דין וד"ר לגנטיקת צמחים. יהיו לי שבעה נכדים גלי, רוני, יובל, נעמה, שירה, שי ואחת בדרך.