מאגר סיפורי מורשת

שמי מרק סורין נולדתי בפריז ב 16.7.1952 אמא וסבתא שלי נולדו בפריז, ואבא שלי נולד בקישינב בבלארוס ( מולדוביה).

אמא שלי(ג'קלין) הייתה בת חמש עשרה, כאשר הגרמנים פלשו לצרפת והיא התחילה לנדוד ממקום למקום, כדי להסתתר. לסבתא שלי היו עוד שלושה אחים, והיא ביקשה מכל ילד לנסות את מזלו, על מנת לשרוד וחילקה כסף לכל אחד, בתקווה שבסוף המלחמה, הם יפגשו בפריז בבית שלהם. בנוסף השתמשה אימי בשם בדוי, כדי שלא יעלו עליה. היא הגיעה לכפר של נוצרים, שהסתירו אותה  לפרק זמן, וכל פעם שהגיעו לכפר גרמנים, היא הייתה צריכה להסתתר במרתף, ומאז היה אסור לנו הילדים לנעול בבית מגפיים, שהזכירו לה את הגרמנים. אמא שלי סבלה מאוד מרעב בזמן המלחמה, ועד סוף חייה היה לה קשה לזרוק אוכל.

אבא שלי נלחם לצד הצרפתים במלחמת העולם השנייה, הוא השתתף בפלישה לחופי נורמנדי, יחד עם הכוחות הצרפתיים החופשיים (של גנרל דה גול) ונלחם בגרמנים עד שחרור פריז ב 1945.

כאשר המשפחה חזרה לביתה, תושבים צרפתים כבר תפסו את הבית שלהם, ולא רצו להחזיר את הבית, ואז סבא שלי נאלץ להוציא אותם בכוח. אבא שלי יצא עם המון רצון מהמלחמה, לקום ולעשות דברים חשובים. בהתחלה הוא היה תופר כפפות(דברי מגן) לפועלים, ולאט לאט הוא גדל וזה הפך למפעל גדול בעל 500 פועלים. עם השנים נוספו עוד מפעלים. המפעל שלו קיבל פרס שני בחשיבותו באירופה.

כשאבי נפטר רצו במשפחה שאני אקח את הניהול של המפעלים, אבל כבר הייתה לי משפחה בקיבוץ (אישה וילדים), ולא הייתי מסוגל לעזוב את ישראל ולחזור לצרפת. האחים שלי לא עברו לגור בארץ ועדיין גרים בפריז. אחותי עבדה כאחות בבית חולים, ואחי עבד כיועץ מס מטעם המדינה והם ולא יכלו לקחת את זה על עצמם. נאלצנו למכור את המפעלים.

נסעתי לצרפת לשנה כדי שהמפעלים יעבדו טוב לפני המכירה, ואחרי המכירה חזרתי למשפחה שלי בישראל. כשאבא שלי נפטר, אני הייתי חייל בארץ, ונתנו לי לטוס אליו בימיו האחרונים. אז פרצה מלחמת לבנון הראשונה, ונאלצתי לחזור לפני סוף השבעה.  נלחמתי בגדוד שריון במלחמה, ולאחר שהסתיימה המלחמה  חזרתי הביתה למשפחה. החזרה לשגרה לא הייתה לי קלה.

הייתה לי ילדות נעימה עם שני האחים שלי: יעל שגדולה ממני בשנה ופול שצעיר ממני בשלוש עשרה שנה.  אני למדתי באוניברסיטה (סורבון) בפריז משפטים ואחרי הלימודים עליתי לארץ. בזמן הלימודים שלי הייתי מבקר הרבה בקיבוץ, כי היו לי דודים שגרו באיילת השחר, ויותר מאוחר באתי כמתנדב לקיבוץ.  הכרתי את אישתי, התאהבתי, ואחרי ארבע שנים של חברות התחתנו.

בזמן השירות הסדיר שלי בצבא נולדה לנו אוסנת, ואחרי שלוש שנים וחצי נולד שלומי. למרות שאני למדתי משפטים, מאוד התלהבתי שהגעתי לקיבוץ לעבוד בחקלאות. ב 1989 עברנו לגור בראש פינה לארבע שנים, ושם עבדתי כמקדם מכירות של מפעל מזון. אחרי ארבע שנים חזרנו לקיבוץ, והמשכתי באותה עבודה עד שיצאתי לפנסיה.

לפני שהכרתי את סבתא כבר היו לה שני ילדים מנישואים קודמים, שקוראים להם כפיר שחי היום בקיבוץ הזורע, נשוי ללימור ולו שלושה ילדים. ויובל שגר בקיבוץ  ולו חמישה ילדים. אוסנת שגרה בקיבוץ ולה שלושה ילדים ושלומי גר בניו יורק כבר שבע עשרה שנה, ולו ארבעה ילדים בסך הכל יש לי ולסבתא חמישה עשר נכדים.

היום אני פנסיונר כבר שנתיים, אני עובד הרבה בגינה, יושב מול האינטרנט, קורא הרבה, ונוסע הרבה לניו יורק ופריז לבקר את המשפחה, ונהנה מאוד מהנכדים.

תמונות משפחה מהילדות

הזווית האישית

מארק: מאוד התרגשתי להעביר חלק מההיסטוריה שלי לדור הבא, לרותם שגם ככה אני מאוד קשור אליה.

רותם: נהניתי לשמוע את הסיפור, וללמוד דברים חדשים שלא ידעתי על סבא שלי.