מאגר סיפורי מורשת

נעים מאוד, שמי דבורה (דורה). נולדתי בשנת 1940 בטורקיה, בעיר איסטנבול. להוריי קראו שאול ומלכה לוי, היינו ארבעה ילדים: יצחק, ג'ני (שעלינו שינו את שמה לחנה), בני ואני.

גרנו בדירה צנועה בקומה ראשונה מתוך ארבע קומות באזור לא הכי עשיר, אך אני זוכרת שהיו לנו חיים טובים ושמחים מאוד. אהבתי להיפגש עם חברות מתחת לבניין ולשחק קלאס וחבל. לא היו לנו הרבה משחקים כמו שיש היום, אבל זה היה הספיק לנו. לא היה נהוג להסתובב ברחוב אז היינו יורדים למטה, משחקים מעט זמן ומיד עולים הביתה. אני זוכרת את מלכה, היא הייתה החברה הכי טובה שלי.

למדתי בבית ספר עממי טורקי מכיוון שהיה קרוב לבית, בית הספר היהודי היה רחוק מאוד וגם קיבלו רק מגיל 13 ובעדיפות בנים.. ככה שלא הייתה לי אפשרות בחירה. מאוד היה לי חשוב להצליח בלימודים, גם אהבתי ללמוד, בעיקר חשבון – הייתי טובה במקצוע הזה מאוד. ההורים שלי התפרנסו מהכנת בורקסים, אני זוכרת שכל הלילה הם היו מכינים את הבצק ובבוקר מוכרים. לכל שכן בבניין היה עסק קטן שממנו הוא התפרנס, למשל, השכן מקומה רביעית היה מכין מארזים מפח לקופסאות גפרורים שלא ירטבו בגשם. הייתה תקופה שהייתי עולה לעבוד אצלו תמורת לירה אחת ואת הכסף הייתי נותנת להורים שלי.

סבתא רבתא דבורה בגיל 6

אבא שאול היה פעיל בעזרה לכל מי שרצה לעלות לארץ ישראל והיה לו מאוד חשוב שגם אנחנו נעלה, אך הוא חיכה לרגע הבטוח עבורנו. כשמדינת ישראל הוכרזה כמדינה עצמאית, לאבא שלי היה ברור שאנחנו עולים לארץ. לא משנה איך ומה משאירים מאחור – העיקר לעלות לארץ ישראל. בשנת 1949 אבא החליט שזה הרגע הנכון לעלות ארצה ומאוד שמחתי, חשבתי שיחכה לנו בית מפואר ותנאים טובים. אחר כך גיליתי שלא כך הדבר.

העלייה הייתה מאוד קשה, בספינת משא צפופה עם המון אנשים. הייתה סערה חזקה והרבה מאוד גשמים שחשבנו שנטבע ולא נזכה להגיע לארץ. כשהגענו לארץ אני זוכרת שריססו אותנו כמו ג'וקים נגד מחלות ולא שאלו אותי ושינו לי מיד את השם לדבורה. האמת היא שאני מצטערת על זה היום.

משם לקחו אותנו לפרדס חנה לבית עולים, כל משפחה קיבלה אוהל עם מיטת עץ ומזרון קש. המקלחות והשירותים היו משותפים ואת האוכל חילקו לנו במנות קצובות וקטנות. לצערי אבא שלי קיבל דום לב חודש בלבד אחרי שעלינו, עד היום אני עצובה שלא זכה ליהנות מהארץ שכל כך אהב. בגלל שאימא שלי הפכה לאלמנה עם ילדים, העבירו אותנו לרמלה לבית ערבי (פירוש: בתים שנכבשו והיו שייכים לערבים). יש לציין שזה לא היה בית החלומות, אך עדיין היו קירות וגג מפח, הכל הרגיש יותר חמים ואינטימי. מבחוץ אני זוכרת שהכל היה הרוס ואפור.

בין השנים 1949-1953 למדתי בבית ספר ממלכתי א'. היינו משולבים מגוון גילאים מגיל 6 ועד 13, אף אחד לא ידע את השפה וכולם רצו ללמוד עברית. בין השנים 1953-1955 למדתי בבית ספר אורט, בית ספר מקצועי ולמדתי תפירה.

את סבא רבא שלך, אייזיק, הכרתי בשנת 1956, הייתי ילדה בת 16 מאוהבת והוא היה חתיך. בשנת 1957 התחתנו. כמו שאתה מבין, לא היו לי מערכות יחסים נוספות כי התחתנתי מאוד צעירה. הדבר שאני הכי מצטערת עליו הוא שלא זכיתי לעשות שירות צבאי. את סבא שלך, ראובן, ילדתי בשנת 195. הייתי בת 17.5, אפילו לא מלאו לי 18 – לא היה קל בכלל. ראובן הוא הבכור שלי ואחריו נולדו  עוד שלושה בנים: ראובן, שאול ע"ש אבא שלי, חיים וברוך. שתדע, שכל כך רציתי בת..

כל מה שלא היה לי בטורקיה, סבא רבא שלך השלים לי בארץ: היה לנו בית קטן עם חצר גדולה ובחצר: תוכים, ברווזים, כלבת זאב שקראו לה "זיוה", שובך יונים גדול, שפנים, תרנגולות ועוד. כל החיים גרנו ברמלה.

הייתי עובדת עירייה במשך כשלושים שנים, סייעת בגני ילדים. יצאתי לפנסיה מוקדמת כי סבא רבא שלך חלה והייתי צריכה לטפל בו בשבע השנים האחרונות לחייו. הוא נפטר בשנת 2005.

לאחר מותו בשנת 2006, כדי למלא את הזמן הפנוי, התחלתי להתנדב בחלוקת מזון לנזקקים ועד היום אני מתנדבת. בחרתי להתנדב בתחום זה תחילה "כי אני אוהבת לעזור לאחרים" אך בעיקר בגלל הילדות הלא פשוטה והחוסרים שהיו לי. אני מרגישה סגירת מעגל בעזרה למי שאין לו.

יש לי משפחה שאני גאה בה מאוד: ארבעה בנים, עשרה נכדים ושני נינים, הלוואי שכולם יהיו בריאים ומאושרים תמיד. אני מאחלת לעצמי לזכות לראות את כולם מתחתנים ועוד נינים רבים.

עומר הנכד המתעד: כששאלתי את סבתא רבתא שלי איזה כותרת היא הייתה נותנת לחיים שלה היא מיד ענתה לי: "בסך הכל אני מאושרת", והוסיפה: "תמיד אני יודעת להסתכל על הצד החיובי בכל מכשול וקושי, או כמו שאתם אומרים – לעשות מהלימון לימונדה. החיוך הוא התרופה הכי טובה."

הזוית האישית

עומר הנכד המתעד: אני רוצה לשתף ממקום אישי – תודות לתכנית זו זכיתי להכיר את סבתא רבתא דבורה יותר לעמוק, התרגשתי מהסיפורים שלה והיה לי כיף איתה מאוד.

סבתא רבתא דבורה: עומר היקר, שמחתי מאוד ואני גאה שבחרת בי להשתתף אתך בתכנית. התרגשתי מאוד לשתף את סיפור חיי ואני מאחלת לך את כל הטוב שיש בעולם, בריאות ונחת. תזכור שבזכותך זכיתי לתואר המכובד "סבתא רבתא", אתה הנין הראשון שלי שזיכה אותו לתואר מכובד זה.