מאגר סיפורי מורשת

סיפור עליית אבי

רציתי מאד לעלות לארץ ישראל ולכן הצטרפתי לחלוץ המזרחי. נרשמתי לקיבוץ וכולם צחקו עלי. אמרו לי: למה אתה עוזב את העבודה והולך לקיבוץ? ולמה אתה בכלל רוצה לנסוע לארץ שיש בה מחלות ואין בה פרנסה, ואפשר להיהרג מהערבים? חוץ מזה אמרו אתה תגמור את הקיבוץ ותצטרך לנסוע ואין לך פרוטה לנסיעה. ואני, כל לילה הייתי חולם להגיע לארץ אבותי ארץ ישראל. שום דבר לא הרתיע אותי. נסעתי לקיבוץ על יד  וילנה.היו שם 30 חברים וחברות ואני הייתי הצעיר שבניהם. אחרי 6 חודשים כל אחד מאתנו קיבל תעודה שהוא גמר קיבוץ חקלאי ויכול לעלות ארצה.

כשבאתי לוילנה אחרי הקיבוץ עשיתי חשבון כמה זמן יקח עד שיגיע תורי להגיע ארצה. לא סיפרתי לאף אחד והחלטתי לבנות ספה שאוכל להיכנס בתוכה ולהעביר אותה לארץ כשאני בתוכה. מצאתי כתובת של חברה שלי שעלתה ארצה והיא נמצאת בקיבוץ יבנה, שלחתי אליה מכתב ובו כתוב שאני שולח אליה ספה על שמה ושהיא תלך להוציאה מהמכס. התקשרתי למשרד הובלה ושאלתי מתי ובאיזה יום הם מעבירים לישראל כל מני רהיטים. אמרתי להם שאני רוצה להעביר ספה לארץ ושלא יעקבו אותה באף מקום. קבעו לי זמן וסדרתי את הספה בפנים כדי שאוכל להיכנס. הכנסתי אוכל, כמו לדוגמה: נקניק ולימונים. קבעתי עם חבר שלי שיביא את הספה על עגלה ויוריד את הספה יחד איתי למשרד. הביאו אותה למשרד ושקלו אותי יחד עם הספה. נשארתי במחסן של המשרד. עברו 3 ימים וראיתי שאני לא זז. לא רציתי יותר לחכות, יצאתי מהספה ונכנסתי למשרד. הם נדהמו לראות אותי ולא ידעו מאיפה באתי. צעקתי עליהם למה לא עמדו בדיבורם ולמה לא העבירו את הספה. בקיצור, לא הצלחתי.

ניסיונות העלייה

דיברתי עם אחד מחברי מהחלוץ המזרחי ללכת ברגל ארצה. הלכנו יומיים בלילה, ישנו ביערות ובבקר הלכנו. לחברי נמאס מטלטולי הדרך ואמר לי: "אני חוזר הביתה, ואני נשארתי לבדי בתחנת הרכבת, עשיתי חשבון שזה ייקח חודשים ואז יגיע החורף ולא אוכל להמשיך לכן אני חייב לנסוע ברכבת. אני עומד ומסתכל והנה הרכבת מגיעה והיא מתחילה לנסוע. בין קרון אחד לשני יש צלחות אני קופץ ותופס את הצלחת אך לא ידעתי שהצלחות מסתובבות. פתאום אני רואה שהרכבת מאיטה את הקצב. הבנתי שזה בגללי, המפקח מהרכבת ראה אותי ונתן סימן לקטר והוא עצר את הרכבת. עובדי הרכבת התחילו לרוץ אחרי ואני קפצתי מהרכבת לכוון היער. הרכבת המשיכה לנסוע. כעבור כמה שעות חזרתי לאותו מקום וחיפשתי מקום איך אוכל לנסוע בלי שאף אחד יתפוס אותי. אחרי בדיקת מבנה הרכבת גיליתי שמתחת לרכבת בין צינורות המים אפשר להיכנס. בתחנת הרכבת בדרוסקניק חיכיתי לרכבת הבאה וכשהגיעה נכנסתי תחת הרכבת הרעש היה גדול ונורא וכך הגעתי לתחנת הרכבת בעיר הבירה של פולין, ורשה, בפעם הראשונה בחיי. כשיצאתי מתחת לרכבת פני היו מכוסות בפיח, הלכתי לספר להסתפר והוא רחץ את פני. בערב ישנתי בתחנת הרכבת מפני שהודיעו לי שבצהרים נוסע טרנספורט חלוצים לארץ ישראל. באתי מוקדם ונכנסתי תחת הקרון וחיכיתי ליציאה מוורשה. בשעה 13:00 התחיל הטרספורט לזוז. שמעתי צפצוף, הרכבת התחילה לזוז ואני תחתם. ככה המשכנו כל היום. בלילה הגענו לגבול הרומני. שוטרי הגבול עשו חיפוש והמשכנו לנסוע בתוך רומניה עד שהגענו לבוקרשט עיר הבירה של רומניה.

הבעיה שנוצרה ברומניה

בבוקרשט היה חיפוש, השוטרים חיפשוקומוניסטים.  אני יצאתי לקחת קצת מים לשתייה. ראיתי את השוטרים והתחלתי לרוץ הם ראו שאני רץ והתחילו לרוץ אחרי. הם פחדו ממני וחשבו שיש לי פצצות או נשק. כעבור עשר דקות הביאו אותי לתחנת המשטרה. הם ראו שאיני יכול לדבר אתם כי השפה לא הייתה מוכרת לי ואני דיברתי עברית. לא רציתי להראות בעיניהם כמרגל או קומוניסט. פחדתי לתת להם תעודת זהות מכיוון שאז יראו שאני פולני. הביאו אותי למשטרה ומשם לבית הסוהר הרומני. כעבור שבוע הביאו אותי לפני השופט. הראתי להם תעודת זהות. במקום נכח כומר שדבר אתי עברית. ספרתי לו שרצוני לעלות לארץ ישראל. אחרי חקירה קצרה קבלתי מהשופט חודש מאסר עבור כניסה בלתי לגלית לארץ. כעבור חודש של ישיבה בבית הסוהר הביאו אותי לקונסול הפולני. הוא נתן לי מכתב המלצה לנסוע עד וילנה בחינם, אבל להתייצב בכל עיירה ולקבל חתימה מנציב העיירה. שוטר רומני היה צריך ללוות אותי עד הגבול. אחרי 4 עיירות שעברתי והחתמתי את המסמך נמאס לי והחלטתי לנסוע מתחת לרכבת וככה אחרי יומיים הגעתי חזרה לווילנה.

וינה

כשחזרתי לווילנה גיליתי שהרבה מחברי כבר עלו ארצה והתחלתי להתעניין בקשר לעלייתי. נכנסתי תחת הרכבת בלילה ובבוקר הייתי כבר בוורשה .רציתי להיכנס למשרד המרכזי של החלוץ במרכז מרינסקה 6 עמד שם גברתן ולא נתן לי להיכנס הפלתי אותו ונכנסתי הייתה התקהלות אבל נתנו לי להיכנס. במרכז דרשו ממני להיכנס לקיבוץ היות וישנם חברים שנמצאים יותר זמן ממני בקיבוץ. למרות שידעתי שעלו ארצה חברים שלא היו בכלל בקיבוץ. רק מפני ששילמו יותר כסף נתנו להם לעלות בלית ברירה נסעתי לקיבוץ נובי – דובר על יד ורשה. בקיבוץ נכנסתי לוועד הקיבוץ והייתי מראשי הדוברים, כל עבודה קשה שחברי לא רצו לעבוד אני קבלתי עלי ומילאתי באמונה את כל התפקידים כעבור חצי שנה קבלתי הודעה שאני עולה ארצה.

משפחתו של אבי

אמו הינדה (אידה) נולדה בוורשה בשנת תרע"ב לליפא (בן צבי ועשקא בורשטיין) ורחל (בת זרח במרים פרצקי). אביה היה אופה. היו לה 5 אחים, ציפורה, מרגלית, שמואל, פרומה, יצחק. אמי הינדה נולדה בשנת 1912. ציפורה בשנת 1917, שמואל בשנת 1921, יצחק נספה בשואה בוולפא בשנת 1941 והוא בן 13.פרומה נספתה בשואה בשנת 1941 והיא בת 15, ציפורה נולדה בשנת 1917 גרה בגרודנה הייתה בת 22 ובעלה בן 33 הייתה להם בת דינה בגיל 4 הם נספו בגרודנה בשנת 1941 (נימסקא שם משפחתה).

האם רחל נהרגה בשואה בגיל 47 ובעלה בגיל 48.

אמא שלי

אמי הייתה בשומר הדתי. היא למדה בגימנסיה בוורשה והמשיכה בהכשרה לקיבוץ בביאליסטוק, והגיעה לארץ בשנת תרצ"ו. בארץ ישראל עבדה בפרדסים וכמטפלת אצל משפחת זיסה הירשוביץ. אמא היתה מסורה מאוד בעבודתה ושמרה על קשר עם משפחת הירשוביץ גם אחרי שסיימה לעבוד שם. כל שנה ביום ההולדת של זיסה הייתה אופה עוגה ונוסעת לבני ברק להביא לה. לפני ראש השנה הייתה שולחת כרטיסי ברכה לזיסה ולכל בני משפחתה. אמא הייתה עדינת נפש מכניסת אורחים למופת, אוזן קשבת לכל אדם ונתנה צומת לב לכל אחד. אני זוכרת מקרה שאמא הביאה הביתה איש מסכן מהשוק שלא היה לו איפה ללון ונתנה לו ארוחת ערב לאכול, מיטה לישון ודאגה לחפש את ילדיו ולנסות לקשר בניהם לבינו. כולם אהבו את אמא. היו לה חברות רבות. אחת מהם הייתה חיה פרידמן. הם אהבו זו את זו אהבת נפש ובילו יחד שעות רבות. בקיץ נסעו פעמים רבות יחד לים בבת ים. בימי שמחה עזרו זו לזו בהכנת המאכלים לסעודה. לחיה הייתה אורווה של סוסים. היא השכירה אותם לעגלונים וגם מכרה אוכל לסוסים. מזה היא התפרנסה וגידלה את 3 ילדיה היתומים. אמא נעזרה בחיה רבות. בהלוואות חיה נתנה באמא אימון רב ונתנה לה כסף בלי שתחתום על שום מסמך מחייב כי ידעה שיש לה על מי לסמוך ואמא תחזיר לה את ההלוואות. אמא דאגה לשדך לאנשים שלא מצאו את זיווגם, הזמינה רבים לארוחות בביתנו, אמא רצתה להיטיב עם הכול, אלמנות היתה מזמינה אלינו להתארח בשבת. חזן שהתפלל ימים נוראים בבית כנסת אמא דאגה שיקנו לו מתנה ושאכתוב לו מכתב תודה הכי הכי חם שרק יכול להיות בכדי שיהיה מרוצה ושבע רצון. אמי הייתה אמא טובה, אישה למופת, חברה נאמנה, בת מסורה, אחות נהדרת ובעלת חסד. בחג החנוכה הייתה תמיד נזכרת במשפחתה שנספתה בשואה והיה לה תמיד קשה לעבור את החג הזה. רצה הקב"ה והיא נפטרה בנר שלישי של חנוכה כ"ז כסליו 1983. היא נקברה בחולון. יהי זכרה ברוך.

הקלמנטינובסקים

אני רחל בת אברהם והינדה וולק נולדתי בשנת 1952 בי'ז סיון תשי"ב בעיר תל אביב. אני בת זקונים במשפחתי. גרנו במכבי החדשה ברחוב דורון 18. הייתי בגן אהובה לאחר מכן למדתי בבית-ספר "מודיעין" ביד אליהו עד סוף כיתה ח'. הייתי בתנועת הצופים הדתיים ביד-אליהו לאחר מכן בשבט העדה בת"א.

למדתי בתיכון עירוני ג' צייטלין עד כיתה י"ב. לאחר מכן למדתי בסמינר "תלפיות". התחתנתי עם יצחק קלמנטינובסקי באולמי תל אביב ברחוב המסגר באור לט"ו באב 1973, גרנו ברחוב רמז 9 בראשון לציון שם נולדה בתנו הבכורה חיהל'ה בערב חג השבועות 1974. לאחר מכן נולד מוטי ט"ז טבת תשל"ו 1975 וברוך בי"ד אדר א' תשל"ח 1978. עברנו דירה לרחוב טיומקין ושם נולדו אפרת בכ"ה בסיון תשמ"א 1981. שרית ב -ד' תמוז תשמ"ב 1982. דניאל ב-י"ט תשרי תשמ"ה 1984 עברנו שוב דירה והפעם לווילה ברחוב ביל"ו 39 .שם נולד אברהם שלמה בנר ראשון של חנוכה בכ"ה כסליו תשנ"א 1990 ונתנאל בט'ז חשון תשנ"ג.

חיה'לה נישאה לאוריאל לדרברג הם גרים היום במודיעין ולהם 5 ילדים מקסימים יהודה, תהילה, נועם, תמר ורוני.

ברוך התחתן עם צורית דוד ולהם 5 ילדים חמודים ומתוקים הלל, רועי, שילה לביא וגפן הם גרים היום במושב הזורעים.

מוטי סופר סת"ם. אפרת עובדת בבית הספר "סגולה" בבני ברק. שרית עובדת במכון אותיות בהוראה מתקנת. דני נשוי לצופיה אורלינסקי ולהם 4 ילדים אלנתן -חיים, אליה -מבשר ,מלאכי, וינון .

אבי לומד בכרם דיבנה לימודי רבנות. נתנאל למד במרכז הרב ולאחר השרות הצבאי המשיך בישיבת הסדר "תורה-מציון" בירושלים.

עבדתי 25 שנים כמורה בבתי ספר: "אהל-מאיר" בקרית עקרון שנה. בבית ספר "סיני" שנה. יתר השנים עבדתי בבית ספר "הראל", שם היו המנהלים הבאים: חיים דרין ,מרים רז, ואושירה ארצי. בגיל 52 יצאתי לפנסיה מוקדמת .

יהי רצון שהקב"ה ישמור לי את בעלי וילדי בריאים ושלמים ויאריך ימינו בטוב ובנעימים.

 סרטון של רחל קלמנטינובסקי