מאגר סיפורי מורשת

שמי הפרטי הוא בנימין, אבל כולם קוראים לי בני. בילדותי ברומניה, שמי הרומני היה "ג'וריקה". כשעלינו לארץ, כל ילד היה צריך שם עברי, וההורים בחרו עבורי את השם בנימין. לא זכורה לי סיבה מיוחדת לבחירת שם זה.

מוצא משפחתו של אבא שלי הוא יוגוסלבי. הסבא שלי היה רב הקהילה היהודית והוא נספה במחנות הנאצים בעת מלחמת העולם השנייה. אבא שלי עזב את יוגוסלביה עוד לפני פרוץ המלחמה, עבר לרומניה, ופתח חנות לממכר בדים ואריגים. המעבר שלו מיוגוסלביה לרומניה בעצם הציל את חייו כי הצליח להימלט מהנאצים. כל המשפחה שלו שנשארה ביוגוסלביה – נרצחה בשואה ולא נותר זכר מהמשפחה שלו.

אימא שלי נולדה בהונגריה ועברה לרומניה לשם טיפול במחלתה מילדות "ראומטיזם". ברומניה היא פגשה את אבא שלי, הם התחתנו ונולדו להם שלושה ילדים: אני הבכור – נולדתי ב 1.02.1939, ברומניה. אחי משה – נולד שנה אחריי. אחותי רינה – נולדה שבע שנים אחריי, והייתה בת הזקונים.

החיים שלנו ברומניה היו לא פשוטים – בתחילת מלחמת העולם השנייה, הנאצים הרומנים השתלטו על השלטון ובמסגרת תנועתם האנטישמית הוציאו הוראה שכל מי שחייב כסף ליהודי, פטור מתשלום. להורים שלי היתה חנות בדים והם נאלצו לסגור אותה מאחר והקונים הפסיקו לשלם. אבא שלי נאלץ ללמוד מקצוע חדש והפך לפדיקוריסט שטיפל באנשים. למרות זאת, התפקיד של רומניה במלחמת העולם השניה היה משמעותי ביותר בהשפעתו על חיי הקהילה היהודית שם. רוב יהודי רומניה ניצלו ממחנות השמדה ורובם וצאצאיהם חיים כיום בישראל. בזכות עובדה זו – המשפחה שלי קיימת.

העלייה לישראל

עלינו לארץ כשהייתי בכיתה ז' ומשה היה בכיתה ו'. אך מאחר ולא היו מספיק כיתות, משה ואני למדנו באותה הכיתה. הגענו מרומניה – ישר למעברה בנהריה. שם היה מקום הקליטה שלנו. חיינו במעברה כשנה, ואז עברנו לצריף, בשכונת רסקו בנהריה. בצריף הזה גרנו בכל שנות ילדותי בנהריה. אפילו ילדיי זכו להכיר את הצריף.

ה"צריף" היה חממה עבורנו. להוריי היה חדר. למשה ולי חדר אחד, ולאחותי היתה פינה צדדית מאחורי החדר שלנו. החדרים היו מחוברים, ללא דלת הפרדה כמו היום. זה היה יותר "חלל" מאשר חדר ממש. אבל הייתה לנו את הפינה שלנו. גם סבתא גרה איתנו בבית. קראו לה "מאמא". היא הייתה הבשלנית בבית, ותמיד היה אוכל טעים בבית. סבתא ישנה בסלון. הסלון היה חדר האוכל שלנו, ושימש כמטבח/ סלון/ חדר אוכל וחדר שינה לסבתא.

היו כמה מאכלים הונגריים שכל כך אהבתי בתור ילד, ועד היום אני חולם עליהם. גם כשביקרתי בהונגריה, שנים לאחר מכן – הטעם במסעדות היה שונה מזיכרון הילדות שלי. שני מאכלים שהכי אהבתי שמאמא היתה מכינה: "הוצ'גומבוש" שהיה כל כך טעים. זה בצק מיוחד שנראה כמו ניוקי, שהיו מערבבים עם סוכר/קינמון ואגוזים. המאכל השני נקרא: "פפריקש נוקרלי" – שזה עוף עם רוטב אדום ובצקניות קטנות. את שני המאכלים האלה אני אוכל עד היום, אבל הטעם – טעים ככל שיהיה – לא משתווה למאכלים של מאמא.

כשהיינו ילדים, לא היו רכבים וכמעט שלא היו אוטובוסים בהתחלה. אז או שהיינו הולכים ברגל, או שאבא שלי היה מסיע אותנו ב"גאיו". גאיו היה אופניים עם עגלה קדמית, עליה היינו יושבים. היינו מאושרים ורק היינו מחפשים סיבות שאבא שלי יקח אותנו בגאיו. אפילו הילדים שלי זכו לנסוע בגאיו. אבא שלי היה לוקח אותם לגן שעשועים ליד ה"צריף", והם רק חיכו לנסיעה הזאת. למרות שכשהם נולדו כבר היה לי רכב, כמובן.

משה ואני היינו כל הילדות שלנו מאוד צמודים. היינו החברים הכי טובים. למרות שלא היינו דומים – כולם חשבו שאנחנו תאומים. היינו בלתי נפרדים. משה היה "התלמיד החכם" ואני הייתי "התלמיד הבעייתי". אימא שלי בילתה הרבה בבתי ספר, בנסיון לשחד את מנהל בית הספר לא להעיף אותי ולהשאיר אותי בבית הספר. אחותי רינה הייתה הקטנה, ותמיד היינו מגוננים עליה. בנהריה ידעו שעם "האחים זינגר" לא מתעסקים. ולכן היתה מוגנת תמיד.

לימים התבגרנו, והתחלנו לבלות עם בנות זוג. התאהבתי בבחורה בשם רות שטרן, ומאוד רציתי לצאת איתה. הבעיה הייתה שהיתה לה חברה צמודה  – בשם חגית אדלר -שהן היו בלתי נפרדות. לכל מקום שהאחת הלכה – השנייה באה איתה. באחד המקרים, שידעתי שאין סיכוי שאצליח לבלות עם רותי לבד – ביקשתי מאחי משה שיעשה לי טובה ויקבע עם חגית ללכת לסרט. אחרי ויכוח שבו נאמר המשפט: "אתה רציני שאתה רוצה שאני אצא עם חגית?" מספר פעמים – משה הסכים להזמין את חגית לסרט. ומאז – הכל היסטוריה. משה התחתן עם חגית – ולהם שני ילדים, חמישה נכדים ושני נינים. אני התחתנתי עם רותי – נולדו לנו שלושה ילדים – וכשרותי היתה בת 48, לצערי נפטרה ממחלת הסרטן. שנה לאחר מותה, התחתנתי עם סימה, וביחד יש לנו חמישה ילדים, ותשעה נכדים.

רינה, אחותי הצעירה, טיילה לאחר הצבא באירופה, התאהבה בצרפת, ונשארה שם עד היום. רינה זינגר, כשמה כן היא – הייתה זמרת ידועה בצרפת. אך מהר מאוד פרשה מתחום השירה כמקצוע, ועבדה בתחום האסטרונומיה. הייתה מרצה בבתי ספר על כל עולם הכוכבים. כשהייתה מגיעה לביקור בארץ, הייתה משכיבה אותנו בלילה על הדשא בצריף, היינו מסתכלים על השמים, והיינו לומדים על סוגי הכוכבים: כוכב הצפון, עגלה גדולה, עגלה קטנה וכו'. כשהילדים שלי נולדו, רינה הגדילה ראש, ובכל ביקור הייתה מביאה את מכשיר ראיית הכוכבים בלילה – טלסקופ – והילדים היו מהופנטים.

השירות הצבאי

בצבא שירתי בחיל הים. כטכנאי מטוסים. אבל את שירות המילואים עשיתי תמיד בחיל התותחנים, כקרבי. השתתפתי במלחמות ישראל: מלחמת ששת הימים, מלחמת יום הכיפורים.

אני זוכר שביום כיפור, לפני 55 שנים, היינו בצום. חלקנו היינו בבית, חלקנו בבית הכנסת. ואז, ברגע מסוים, פתאום התחילה מהומה. לחישות ואז הקול התעצם וממש היו דיבורים באמצע התפילה, בבית הכנסת המרכזי בנהריה. לאחר דקות ספורות, התברר שחלק מהמתפללים, קיבלו זימון מיידי לשירות מילואים פעיל. מיד הלכתי הביתה, וכמובן כמה דקות אחר כך, הגיעה משאית ואספה אותי יחד עם חברי לצוות לצאת למלחמה. כמובן, ההתרגשות הייתה עצומה, במיוחד לאור העובדה שנפוצו שמועות על הצלחת האויב והכישלונות שלנו, אלו הגדילו את הפחד והחשש. כשנפרדתי מבני המשפחה שלי, מרותי (בהריון מתקדם) ורונן הבן הבכור שלי – לא ידעתי אם אשוב לראותם. לאחר לחימה עיקשת ומעשי גבורה עילאיים, צה"ל הביס את ארצות ערב גם בסוריה וגם במצרים, והצליח להפוך חשש מכישלון נוראי להצלחה גדולה, שהחזיקה מעמד שנים רבות.

החיים הבוגרים: משפחה, קריירה, פנאי

לאחר הצבא, בגיל 22, התחתנתי עם רותי. זה היה בתאריך 4.10.1961, ב"גן השושנים" בנהריה. היתה חתונה מאוד יפה ומכובדת. שלוש שנים אחר כך, נולד רונן, בני הבכור.

עם סיום הצבא, התחלתי להשלים בגרויות. במקביל, עבדתי כטכנאי ייצור בישאסבסט בנהריה, ובהמשך כמנהל פיננסי בחברה, במסגרת רפאל. כשרונן נולד, החלטתי שאני רוצה להתחיל ללמוד מקצוע רציני (למרות שחלום הילדות שלי היה להיות נהג קטר…). רותי, סבתא שלך, הייתה גננת, והיא הייתה המפרנסת העיקרית. אני הקדשתי את השנים הבאות ללימודים – במקביל לעבודה.

כשחשבתי מה ללמוד – התלבטתי רבות, ובסוף החלטתי שאני רוצה ללמוד להיות כלכלן. אז, בתקופה שהתלבטתי, אף אחד לא ידע מה זה כלכלן. לא היה מקצוע כזה. אבל משום מה אותי זה סיקרן ועניין. כשבאתי לאבא שלי וביקשתי ממנו כסף ללימודים, התגובה הראשונית שלו הייתה: "אתה השתגעת???" כשהכוונה הייתה: בגילך, נשוי עם ילד, אתה הולך ללמוד מקצוע שאף אחד לא שמע עליו?

אבל האירוע האמיתי המכונן בחיי, היה כשניסיתי להתקבל ללימודים. החלום היה ללמוד בטכניון. זה המקום שנחשב הכי טוב ללימודי כלכלה. אבל כשניסיתי להתקבל – דחו אותי, כי הציונים שלי לא היו גבוהים מספיק. בצער רב נסעתי לאוניברסיטת תל אביב – אבל מסתבר שאיחרתי את מועד הרישום. ברוב ייאושי, נסעתי מהר מהר לאוניברסיטת ירושלים, כדי לנסות במקום האחרון שאני יכול להתקבל. כשהגעתי לשם, היתה פקידה שאמרה שבדיוק לפני שעה נסגר הרישום ללימודים. ברוב ייאושי התיישבתי על הספסל שהיה במסדרון, תפסתי את הראש בידיים ולא ידעתי מה לעשות. חשבתי שאם לא אלמד עכשיו – כבר לא אלמד יותר. אני לא יכולתי לחכות שנה נוספת, כי כבר היה לי ילד וגם ככה זה היה מאוחר מדי. פשוט הייתי מיואש ולא ידעתי מה לעשות. ואז הפקידה, שראתה אותי מיואש על הספסל, פתאום קראה לי ושאלה: " למה אתה כל כך מיואש? תבוא שנה הבאה ותלמד. מה הבעיה?" הסברתי לה שאני נשוי ויש לי ילד, וזה הזמן היחיד שאני יכול ללמוד ומה אעשה עכשיו. ואז, המלאכית הזאת, שעד היום אני חייב לה את חיי, פשוט פתחה את ספר הרישום והוסיפה את שמי. האושר שחוויתי באותו הרגע, היה אינסופי. הפקידה הזאת שינתה את חיי.

ולגבי הטכניון שלא קיבל אותי? עם השנים, נהפכתי להיות מרצה בכיר בטכניון בתחום הכלכלה, ובהמשך – קיבלתי אות "פרופסור של כבוד" מאת הטכניון. זאת הייתה התשובה שלי למקום שלא קיבל אותי בגלל ציוניי הנמוכים.

אחרי הלימודים של התואר הראשון, המשכתי לתואר שני במנהל עסקים, שני סמינרים בינלאומיים בצרפת וגרמניה שסיימתי אותם בהצטיינות, ובגיל 51 נסעתי לארה"ב ללמוד באוניברסיטת הארוורד, את אחד הקורסים המובילים בעולם בתחום הניהול הבכיר – וגם שם סיימתי בהצטיינות.

לאחר שהייתה לי תעודת כלכלן, עבדתי ב"מולר" ככלכלן ראשי וכבר נוכחתי בישיבות הנהלה. משם עברתי לעבוד בשטראוס, בהתחלה כמנהל כספים ואחר כך כשמשנה למנכ"ל – כשהמנכ"ל היה מיכאל שטראוס. אני הייתי אחראי על כל הנושא הפיננסי של החברה.

עם סיום עבודתי בשטראוס, כשהגעתי לתפקיד הבכיר שעובד בחברה משפחתית יכול להגיע – פתחתי חברה פרטית לייעוץ עסקי. עבדתי במתן ייעוץ לחברות שונות וישבתי בדירקטוריונים שונים: שטראוס, בנק המזרחי, מעדני יחיעם, כתר פלסטיק ועוד כל מיני מקומות. הייתי גם פעיל בהתאחדות התעשיינים ובוועדת הכלכלה של ההתאחדות. והמצחיק הוא, שאפילו בית ספר תיכון לא סיימתי. בסוף זרקו אותי מבית הספר, כי כל הזמן עשיתי בעיות. לא למדתי. בכיתה ט' ההורים שלי שלחו אותי לפנימיה בנצר סירני. בקיבוץ. חשבו ששם אהפוך לבן אדם, אבל אחרי שנה חזרתי הביתה. אני זוכר שמנהל בית הספר אמר שהמקסימום שיצא ממני זה אולי נגר… שנים אחר כך, כשידע איך התקדמתי בשטראוס והיה פוגש אותי ברחוב, היה אומר לי: "תמיד ידעתי שתגיע רחוק"….

אני זוכר שבבית הספר לא למדתי כלום. רק חשבתי על בדיחות ואיך להתחמק משיעורים. היה לנו משחק בין החבר'ה, שמישהו נותן מכה לחבר לידו ואומר: "תעביר או שאתה חמור". ואז באחד השיעורים העבירו לי את המכה והייתי צריך להעביר מהר את המכה, כדי לא להישאר חמור. הראשון שהיה לידי היה המורה – אז העברתי לו… העיפו אותי לשושה ימים מבית הספר ואימא שלי היתה צריכה להתחנן שיחזירו אותי ללימודים. עד היום זה מצחיק אותי.

כל השנים עבדתי קשה, הייתי נוסע הרבה לתל אביב מנהריה, כי העסקים היו במרכז הארץ. שטראוס קנו חברות נוספות, כמו ויטמן ועלית, והפגישות היו תמיד במרכז. ופעם לא היה כביש מהיר כמו היום, הנסיעות היו מאוד ארוכות. גם נסעתי הרבה לחו"ל בענייני עבודה, והיו לי שני תחביבים לשיחרור המתח והלחץ בעבודה. אחד היה טניס. והשני היה ריקודי עם. הייתה לי בת זוג קבועה שאיתה רקדתי ריקודי עם. קראו לה נינה. היא הייתה אחת מהחבר'ה שלנו, ותמיד כולם חשדו שיש ביננו רומן. שנים רקדנו יחד, והיינו נפגשים המשפחות בשבתות ויוצאים לטיולים ולכן התאים לכולם שאנחנו מנהלים רומן בסתר. כמובן שלא היה כלום אבל אנחנו נהנינו מהרכילויות של אנשים.

תחביב נוסף שהיה לי ושחיזקתי אותו אחרי הפרישה: משחק ברידג'. שנים שאני משחק ברידג'. תמיד שיחקתי פעמיים בשבוע. הייתי הולך פיסית למועדון. פעם בשבוע ברעננה ופעם בשבוע ברמת השרון. כשהגיעה הקורונה, עברנו למשחקים במחשב, והיו תחרויות ארציות – ולא פעם לקחנו מקום ראשון בתחרות. בגלל שלא היה מה לעשות בקורונה, ולא יכולתי יותר ללכת לבריכה או לקאנטרי כמו שעשיתי לפני הקורונה – התחלתי לשחק כל יום ברידג'. כולל שישי-שבת. עד היום אני משחק כל יום. לפעמים כשכבר אין לי כוח, סימה מחליפה אותי במשחק. אני עושה הפסקה ואחר כך חוזר. השחקנים בכלל לא יודעים שאנחנו מתחלפים.

מאז שפרשתי, המשכתי לעבוד בבית במתן ייעוץ עסקי מדי פעם. אני עובד הרבה בבורסה, נותן הרצאות לגימלאים מדי פעם – בתחום ההשקעות, נוסע לים המלח, יערות הכרמל, חו"ל. סימה ואני מאוד אוהבים לקחת שיט ולראות עולם עם האונייה. הכי מתאים לנו. לא להיסחב עם מזוודות, להזמין מלונות – ככה אנחנו מסודרים. מונית מהשדה לאונייה, ומהאונייה ישר לשדה וככה רואים עולם. זה נהדר.

מסורות במשפחה

במשפחה שלנו יש מסורת של ארועים חגיגיים. כל יום הולדת של ילד או נכד, חוגגים במשפחה. כשיש יום הולדת לנכד, עושים "על האש" או פיקניק בטבע. בשנים האחרונות מצאנו מקום מעולה, ליד הבית, שתמיד ריק והמקום ממש שלנו. כשיש יום הולדת לאחד מהילדים שלי, אנחנו הולכים ארבעתנו למסעדה. זמן אינטימי עם הילדים שלי, בלי שהנכדים מפריעים.

מסורת משפחתית נוספת – ראש השנה. כבר מעל 30 שנה, בכל ראש השנה אני מזמין את הילדים שלי והמשפחות שלהם, ארבעה ימים לבית מלון. ליכוד משפחתי. כולנו מחכים לזה כל שנה. להיות ביחד ולהנות רק המשפחה. זה מתחיל בפסח כאשר מתחילים לתכנן לאיזה מלון ללכת, ואז ההתרגשות לקראת. פעם היינו נוסעים לחו"ל בראש השנה. בראש השנה האחרון היינו בדן קיסריה. היה נהדר. הלוואי ונמשיך במסורת הזאת עוד שנים רבות.היום אני כבר בן 83. סובל מורטיגו קשה, שלא עוזב אותי כבר כמעט שנה. מאוד קשה, אבל אני מנסה להתעלם מזה. אני מאוד נהנה מהילדים והנכדים שבאים לבקר אותי המון. והדבר שעושה אותי הכי מאושר, זה לראות את הילדים שלי ביחד, שיש ביניהם מערכת יחסים טובה, שהם דואגים אחד לשני ואכפת להם אחד מהשני. ואני מקווה שמערכת היחסים הטובה בין האחים תועבר בין דור לדור, וגם הילדים שלהם והילדים של הילדים שלהם, יהיו במערכת יחסים טובה שכזאת.

הזוית האישית

אופיר הנכדה המתעדת: חוויית הכתיבה הייתה מהנה, למדתי על סבי דברים שלא הייתי יודעת בלי התכנית הזו. למדתי על ילדותו של סבי, על עלייתו לארץ, על לימודיו ובמיוחד למדתי מי הוא סבא שלי באמת.