מאגר סיפורי מורשת

שמי יוסי סבג.

נולדתי במרוקו, בקזבלנקה ועליתי לארץ, לאשדוד, בגיל עשר.

ילדותי במרוקו הייתה ילדות של שמחה בשכונה עם החברים, המשפחה וכל המסורות והחגיגות האופייניות.

במרוקו למדתי עברית בבית הספר, כמובן לא את העברית של היום אלא עברית תנכית מספרים ישנים שהיו שם.

במרוקו היו למשפחתי שתי חנויות רהיטים בסגנון צרפתי. יבוא מצרפת ואיטליה. סגנון מעוגל וחריטות שהיה נפוץ בבתים.

ההחלטה לעלות לארץ נבעה מטעמים ציוניים של משפחתי.

במחתרת במרוקו

בגיל שמונה, ללא ידיעתי, הייתי חבר במחתרת במרוקו:

אחי הגדול, שנפטר בינתיים, נהג לקחת אותי לטיולים בשכונה וברחובות הסמוכים לה ולקנות לי ממתקים. הממתקים היו תפוח טבול בסוכר אדום ותותים קטנים. תוך כדי הטיול הוא נהג לתת לי מגשים עם עוגיות ולשלוח אותי לבתים מסוימים למסור אותם. הוא הסביר לי שהם מכירים אותי ואוהבים אותי ועודד אותי לעלות לבתים. כילד לא שאלתי הרבה שאלות. המגש היה מכוסה בבד צבעוני מקושט. וכך עליתי לבתים, קיבלתי חיוכים ליטוף וסוכריות וחזרתי לאחי.

לימים הסתבר לי שאלו מגשים שאחי הכין עם חבריו ושבתוך המגשים שמו פתק מהמחתרת למשפחה בה נמסר מידע על הפלגות בלתי לגליות וציון נקודת האיסוף לקראת עלייתם לארץ. זו הייתה פעילות מסוכנת אבל הם בחרו בי, כי הניחו שלא יחשדו בילד קטן.

העלייה לארץ

עלינו בעלייה בלתי חוקית בעזרת ה"מחתרת". במחתרת היו פעילים צעירים חברי תנועות הנוער, "עודד" "הצופים" ועוד תנועות שהיו פעילות במרוקו. הודיעו לנו על נקודת איסוף באמצע הלילה והעבירו אותנו לצפון מרוקו ומשם לדרום צרפת, למרסיי, למחנה לקליטת עולים ארינס. חיכינו שם כמה חודשים לעלייה לארץ. בסך הכל היינו תשעה חודשים בדרך. עליתי עם הורי ואחי הצעיר שהיה בן שנתיים.

אחי הגדול נשאר במרוקו לפעול במחתרת ועלה כשלוש שנים אחרינו לקיבוץ בית אורן.

קליטה בארץ

בתקופה הראשונה גרנו בפחונים, באיזור חולי ברחוב שבי ציון. והיה בהם חם מאד בקיץ וקר מאד בחורף. לא היו מקלחות ולא שירותים. התרחצנו בצינור מים והיה לנו רק ברז אחד לכל הפחונים.

בתחילת 1959 העבירו אותנו, לפי סדר מסויים לשיכון ברחוב סיני.

הורי עלו עם לא מעט כסף, יחסית לאותה תקופה, וזה אפשר להם לקנות מצרכי אוכל נוספים, מעבר לתלושי המזון שקיבלו.

רב העולים באותה תקופה באשדוד הגיעו מצפון אפריקה ויותר מאוחר הגיעו גם עולים ממצריים ומרומניה.

כשהגענו לא היה חשמל וגם לא מקרר. כילדים היינו הולכים לקנות נפט לעששיות ולפרימוס לבישול, ממשפחת נעים שומר, וגושי קרח לקירור האוכל ממשפחה אחרת.

כילדים היינו עולים לגבעת יונה ו….מתגלגלים לצד השני….לראות מי מגיע הכי קרוב ל…..נחל לכיש!.…נשמע הזוי…אבל היינו…ילדים.

אני זוכר כילד את בית הקולנוע הראשון שהיה באשדוד, בצריף, של משפחת סדרס. הסרט היה בגלגל אחד והכתוביות בעברית בגלגל השני והם לא היו מסונכרנים. לימים נפתח באשדוד בית קולנוע גדול יותר, קולנוע דגון.

מאותם ימים אני זוכר גם מפעל קטן למשקאות קלים וגם תעשיית בלוקים זעירה ממלט רך..

לימודים

בית הספר הראשון שלי היה בי"ס רמב"ם שכבר לא קיים. בית הספר השני באותה תקופה היה בית ספר גאולים, ובשניהם המנהלים לא היו מאשדוד.

באשדוד לא היה אז בית ספר תיכון דתי. לקראת סיום בית הספר היסודי היה בארץ מבחן סקר. בעקבותיו אספו שלושים וחמישה ילדים, אני ביניהם, שהיו ברמה טובה וטובה מאד ופתחו לנו כיתה מיוחדת בגבעת וושינגטון. הילדים שהתקבצו לכיתה זו היו מרחובות, מיבנה, מהמושבים ומאשדוד. מאשדוד היינו שישה ילדים בכיתה.

כדי להגיע לבית הספר  בגבעת וושינגטון אספו את התלמידים באוטובוס. הייתי צריך להתעורר בחמש בבוקר ולהיות בנקודת האיסוף ברבע לשש. האוטובוס היה יוצא מאשדוד לאיסוף התלמידים מגדרה יבנה, בית זכאי, גאליה, בית גמליאל, בנייה ורק אז מגיע לבית הספר. גם בפיזור אחרי יום הלימודים היינו אחרונים והגענו הביתה לקראת שש בערב. ההסעה הייתה בכבישים משובשים ובתקופה שהיו פידאיונים שביצעו פיגועים.

לאחד התלמידים המפורסמים והמוכשרים שלמד איתנו, שידע לשיר, קראו מאיר שטרית מיבנה, לימים ראש עיריית יבנה, חבר כנסת ושר. רבים מתלמידי כיתתי הגיעו להישגים בבגרותם.

אני שומר איתם עדיין על קשר, למרות שלא קשר יום יומי.

בהמשך למדתי לתואר ראשון באוניברסיטת בר אילן –  מדעי המדינה

צבא

התגייסתי בשנת 1964,

הייתי תקופה מסוימת במודיעין ואחר כך בשלישות ולימים עשיתי במילואים גם קורס קציני שלישות.

תפקידים – עבדתי בעיריית אשדוד שנים רבות.

תפקידי הראשון בעירייה במערכת החינוך בה הייתי קצין ביקור סדיר למניעת נשירה ממוסדות החינוך בעיר.

לימים כיהנתי בתפקידים נוספים, מבקר פנים בעיריית אשדוד וסגן מנהל אגף כוח אדם וסגן מבקר העירייה. כאן המקום להזכיר כי בנוסף לתואר האקדמי יש לי תעודת הסמכה להיות מבקר פנים.

גם אחרי שיצאתי לגמלאות אני ממשיך בפעילויות רבות בעיקר בהיבט של פעילות חברתית:

אני מתנדב בשי"ל  (שירות ייעוץ לאזרח) כבר למעלה מעשר שנים. אני  נותן ייעוץ בעיקר בדיני עבודה.

אני חבר הנהלה של כמה ארגונים חברתיים ותרבותיים באשדוד.

שימשתי כיושב ראש התזמורת הסימפונית הקלאסית של אשדוד וארבע שנים הייתי היו"ר שלה.

אני גם חבר בהנהלת הקונסבטוריון ואני חבר בוועד המייעץ של מוסדות האמנות והמוזיאונים של אשדוד.

אמנות

אני מצייר וגם יוצר עבודות פסיפס. אמנות בשבילי היא תרפיה נפשית רוחנית. גם את עבודת הפסיפס אני עושה שונה מהמקובל. זו עבודה מאד מדויקת.

משפחה

היום אני אב לשלושה, וסב לשמונה נכדים.

בתי הגדולה זהורית גרה בקריית אונו ויש לה תואר שני, והגישה מועמדות לניהול בית ספר. היא פסלת וציירת ומורה למתמטיקה פסל היונה שלה מוצג באשדוד ברחוב רוגוזין, פינת שפירא.

הבן האמצעי, ליאור, מהנדס מחשבים.

הבת הקטנה, אושרית,  בעלת תואר ראשון במנהל מערכות בריאות.

הזוית האישית

יוסי: עיר צומחת בחולות. זה היה משפט הפתיחה ..כאשר התבקשתי לספר על אשדוד וראיתי את הבעת הפנים המשתוממת של השומעים(כך היה כשפגשתי את שלו)..רק חול וחול וים כחול..מספר צריפים וכביש אספלט משובש. לאט לאט לבשה אשדוד כבישים ובטון והחלה לקבל צביון של יישוב שהלך וגדל עד שהפכה לעיר ואם בישראל. לא הכבישים והבטון בנו את העיר..האנשים הם שבנו אותה!..למרות הקשיים היומיומיים..הם נשארו בה..אני יכול לומר בצניעות, אולי אפילו בגאווה: זו חלוציות וציונות של ממש ביישוב הארץ.

שלו: למדתי המון מהמפגש עם יוסי סבג., הדברים שיוסי סיפר על ישראל הישנה, על החינוך ופיתוח הארץ הציג בפני מציאות של פעם שכבר לא קיימת. התרשמתי שיוסי הוא אדם עם הרבה כישרונות מהסוג של אדם שכבר לרוב לא קיים. דרך היצירות של יוסי ראיתי כמה סבלנות יש לו כדי ליצור יצירות מדהימות בעזרת כישוריו, את החוויה של המפגש אתו אזכור זמן רב.