מאגר סיפורי מורשת

שמי, גדעון מור, נולדתי בירושלים הקטנה, בחג הפסח, בשנת 1957, בשכונת נחלאות, בסמוך לשוק מחנה יהודה.

אני בן ראשון, לאחר שתי אחיות בוגרות וגדולות, ואחריי נולדו במשפחתי שלושה אחים נוספים, היינו שמונה נפשות בבית הורי וששת ילדיהם.

הוריי עלו מבגדאד, שזו עיר הבירה של עיראק. הם עלו בעלייה הגדולה בספטמבר שנת 1950. הם עלו יחד עם הוריהם ועימם עלו עוד 120 אלף יהודים מעיראק. מרבית עולי עיראק, התיישבו בערים ירושלים, רמת גן ואור יהודה.

למעשה, עלייתם של סבי וסבתי למדינת ישראל, מסמלת את חיסולה של גלות בבל, אשר החלה במאה השביעית לפני הספירה, עוד טרם חורבן הבית הראשון.  כך נסתם הגולל על הגלות העתיקה ביותר.

עם עלייתם למדינת ישראל, בספטמבר 1950, הם הועברו במשאית, למעברה בשער העלייה בחיפה. סבתי נעימה אישה צנומה, מאוד לא אהבה את הרעיון לגור במעברה וביקשה לעבור לירושלים, זו העיר עליה חלמו דורות רבים בכל תפילה "לירושלים הבנויה".

סבי, סלים, הר אדם, נענה ללא ברירה לבקשת אשתו. הוא הגיע לירושלים ורכש שם דירה בשכונת נחלאות, בנוסף רכש גם חנות מכולת גדולה בשוק מחנה יהודה. החנות עדיין קיימת וכיום נקראת פיצוחי מחנה יהודה.

החנות של סבא סלים כיום נקראת – פיצוחי מחנה יהודה

מדוע סבי קנה חנות מכולת? 

(כיום, אומרים סופר) עקב, תקופת הצנע בישראל. עם העלייה הגדולה מארצות ערב ומארצות אירופה, מדינת ישראל הייתה הצעירה כבת שנתיים בלבד, מדינה בתחילת דרכה, ללא תעשיה וחקלאות. היה  קושי עצום להשיג מצרכים ואוכל מספיק לבני משפחתו. הם היו עשרה נפשות בבית, ההורים, חמישה בנים ושלוש בנות.

תקופה זו הוגדרה לימים תקופת הצנע והונהג בה משטר קיצוב אוכל לכל משפחה אשר קיבלה תלושי אוכל לפי גודלה.

סבא סלים בחנות שלו בשוק מחנה יהודה

אני, גדעון, נולדתי בנחלאות שבירושלים, לאט לאט עם השיפור במצב הכלכלי, רכשנו דירה בשכונת כרם אברהם ומקור ברוך – בשכונתו של הסופר עמוס עוז.

מלחמת ששת הימים

בחודש יוני שנת 1967, פרצה מלחמת ששת הימים והחשש היה גדול מאוד. אנוכי, הייתי רק נער, בן עשר. לא באמת הבנתי מה זו מלחמה, לא היו לנו מקלטים, וכמובן לא ממ"דים. התבקשנו למלא שקי חול ולהציב בחלונות. כמו כן, התבקשנו לכבות אורות עם רדת הערב, שלא יוכלו לירות אלינו לכיוון האור. ונשארנו בימים ובעיקר בלילות בעלטה.

ואני בזיכרוני ובתחושתי לא פחדתי.

הוריי, כמובן דאגו מאוד, והרגשתי את החשש והפחד שלהם, שמא כוחות ירדניים יגיעו אלינו, כי גרנו וגדלנו ממש קרוב לגבול, שמא נהיה ללא הגנה. הוריי, שהאזינו לרדיו בערבית של מצרים וירדן, שמעו כל הזמן שכוחות הצבא שלהם מנצחים ומתקדמים ושהם גורמים לנו לאבדות קשות… כך שהפחד שלהם היה מובן.

בדיעבד, למדנו שברדיו של מצריים וירדן וכל ארצות ערב, היו משקרים לציבור שלהם, והתעמולה שלהם לא הייתה אמתית. המדינה וצה"ל נלחמו נגד מצרים בדרום, נגד סוריה ולבנון בצפון, ובירושלים החצויה משנת 1948, נגד ירדן.

נולדתי לתוך ירושלים, קרוב לחומה הבצורה. הלגיון הירדני ירו עלינו, לעיתים השאירו רק סימנים על קיר בית העירייה ולעיתים ירו עלינו, פגעו, פצעו, הרגו והשאירו סימנים בעוד משפחה שכולה. ואני ילד בן עשר, לא הבנתי "עיר שחוברה לה יחדיו" וגם לא ידעתי "על חומותייך הפקדתי שומרים" וגם לא "כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים", זה שייך לירושלים של מעלה, ואני למטה.

ואני בן עשר, ידעתי ללכת לכותל המערבי עם אבי, בשמו העיראקי דאוד, כאן דוד ז"ל,  להתפלל "בשנה הבאה בירושלים הבנויה" ולהתרגש!

ואני בן עשר, תוך ימים ספורים, למדתי את הדרך, וידעתי ללכת לבד לכותל, למעשה זה ממש קרוב. לא חשתי בסכנה, להיפך, הרגשתי חופשי, עצמאי וחזק.

אני זוכר את סמטאות השוק בעיר העתיקה וברובע היהודי ההרוס למדי, את הביוב הפתוח ואת ההזנחה בעיר העתיקה, את השווקים ביחס לשוק במחנה יהודה, את ההבדלים העצומים, בסדר והניקיון, ואמרתי לעצמי: שבנו אליך שנית ולתמיד, התמונות, המבטים, הצבעים, וכמו הבריאה בשישה ימים, ככה בדיוק  ב- שישה ימים, חזרנו אליך שנית ולתמיד.

"דורות חלמו להגיע לירושלים, ובחלקי נפלה הזכות להגן על עירי ירושלים!"

במשך ארבעה עשורים לבשתי מדים – חומים, ירוקים וכחולים – בצבא , במשטרת ישראל ובמשמר הגבול, כלוחם ומפקד, נשאתי אלונקה במשמרתי, הגנתי על עירי ובני משפחתי.

עם אשרת בת השלוש (אימא של אביגיל) בבסיס משמר הגבול

כיום, זכיתי להקים חברה לסיורים אשר מלמדים את ירושלים מהיבטים שונים. זכיתי, להיות בצוות של מוזיאון ידידי ישראל, ייחודי דיגיטאלי ראשון בישראל, אשר עומד לרשות כוחות הביטחון בירושלים.

בן גוריון בונה המדינה וירושלים, הכריז,  באפריל תש"ח בפני מועצת העם על הצורך בהגנה על ירושלים, " אם יש לארץ נשמה, הרי ירושלים היא נשמתה".

כאן בירושלים מתקיים מפגש טעון: "בין הפיזי לבין מה שמעל לפיזי, זהו מפגש בין חומר  לרוח, בין ארץ לשמים, בין חול לקודש".

"וְהָלְכוּ עַמִּים רַבִּים וְאָמְרוּ לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל הַר יְהוָה אֶל בֵּית אֱלֹהֵי יַעֲקֹב וְיֹרֵנוּ מִדְּרָכָיו וְנֵלְכָה בְּאֹרְחֹתָיו כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר יְהוָה מִירוּשָׁלָ‍ִם"

ועוד, למדנו מהנביא ישעיה, " למַעַן צִיּוֹן לֹא אֶחֱשֶׁה, וּלְמַעַן יְרוּשָׁלַ‍ִם לֹא אֶשְׁקוֹט, עַד יֵצֵא כַנֹּגַהּ צִדְקָהּ וִישׁוּעָתָהּ כְּלַפִּיד יִבְעָר ".

בין היותי ילד בסימטאות השוק, העיר אשר בדד יושבת ובליבה חומה, הנה אני פעלתי בכוחות הביטחון במשטרת ישראל ובמשמר הגבול, לחיזוקה של ירושלים ושמירה על תושבי ירושלים והמגיעים אליה. כיום אני מלמד את ירושלים, את האתגרים הסבוכים של העיר, את יופייה של העיר המיוחדת, בירת ישראל והעם היהודי, אשר, כבר אינה בדד יושבת, וכיכר השוק הומה אדם.

ובשירת התקווה אנו אומרים: הַתִּקְוָה בַּת שְׁנוֹת אַלְפַּיִם לִהְיוֹת עַם חָפְשִׁי בְּאַרְצֵנוּ, אֶרֶץ צִיּוֹן וִירוּשָׁלַיִם.

הזוית האישית

סבא גדעון:  התוכנית הזו מרשימה מאוד, היא מחזקת את הקשר הבין דורי. באופן אישי השתתפתי עם נכדתי האהובה. למדתי דברים חדשים על נכדתי. יש תרומה חשובה בהעברת הזיכרונות והסיפור המהווים מורשת אישית ולאומית, לדור הבא. יישר כוח.

הנכדה אביגיל: היה לי כיף מאוד יחד, חוויה מהנה, מלמדת, עם הרבה מושגים חשובים, שמחה שהצטרפתי לתוכנית זו.