מאגר סיפורי מורשת

בראשית

נולדתי בחולון (מעשית – בבית חולים פרטי קטן בת"א) ביום של הנר הרביעי של חנוכה בתאריך 23.12.1935. בחולון, שהייתה אז כבת 5 שנים, 50-60 משפחות, ליד הכפר הערבי תל-אריש. כפר קטן על גבעת כורכר מצפון למישור החולות של הבתים והצריפים של חולון. גרתי עם הוריי שהיו בערך בני 22 אז, בצריף שבנה אבי בעצמו.

בן עמי כתינוק

עם אמא

הורי שושנה ונפטלי פייט

הורי גרו בחולון לפני שנולדתי. היו בתים וצריפים, לעיתים רחוקים זה מזה, פזורים על גבעות חול צחיחות, זהובות. המים לתושבים סופקו מבאר מים שהייתה במרחק של כ-300 מטר מהצריף שלנו. בחולון של אז לא היה חשמל, לא מקרר, לא חלב לילד, לא רופא. כדי להגיע לאוטובוס היה צריך ללכת כחצי ק"מ. אור הדליקו בעששיות נפט, מים חיממו לרחצה עם מבער נפט.

החיים ליד הכפר הערבי היו מיוחדים בכך שהיה קשר יום-יומי עם הערבים. הם באו אלינו, לא אנו – לכפר. אני והילדים האחרים, פגשנו–ראינו אותם באופן יום יומי. הם באו עם חמורים, עליהם – משני צדי החמור סידור לשני ארגזי עץ. הם מכרו ירקות – בד"כ עגבניות, מלפפונים, בצל, שום, חצילים, ופירות – תפוזים, ענבים, תאנים. ערביות עם שמלות שחורות ארוכות רקומות לפנים, שרשראות של מטבעות ופיילות על הראש – מכרו ביצים, תותים כהים (של עץ התות). לפעמים – גם תרנגולות. ילדים היו מוכרים -סַבְּרֶס.

כשהייתי בן כ-4 חודשים הגיעו ארצה ההורים של אמי – סבתי אסתר-שרה וסבי – יעקב בורוכביץ. הם גרו בהתחלה בבת-ים (בית וגן – אז) הסמוכה. הגיעו ארצה עם אחות של אמי – לימוד – האימא של בן-דודי היחיד יעקב וייסברג-שגב, בעזרת סרטיפיקט (אישור) שהשיג אבי עבורם מהשלטונות הבריטיים. כל יתר בני משפחת אמי – נשים, גברים, ילדים – כ-80 איש נרצחו בשואה. ב-1927 הגיע לארץ אח של אמי עם אישה ותינוק. פרצו מאוריות תרפ"ט. האישה לחצה לחזור ולכן הם חזרו ונרצחו בשואה עם שלושת ילדיהם.

כארבע שנים אחרי, נולדה אחותי רבקה ז"ל. כל הקורות אותי עד היותי כבן 4 שנים, כמובן איני זוכר, ואני מספר מתוך הדברים ששמעתי. בין השנים 1935 ל-1939 היו "מאורעות 36". הערבים בכל הארץ תקפו את המקומות בהם גרו יהודים ביריות, רצחו אנשים, ירו על אוטובוסים בדרכים. גם עלינו – התושבים של חולון – היו יריות באופן יום יומי. אבא שלי ואחרים שמרו על חולון מפני הערבים שניסו להתפרץ. הורי הצעירים שמרו עלי התינוק בלילות. ביושבם בחושך על גבעת חול סמוכה לצריף, שמרו – מפני פורעים ערבים שיגיעו בחסות החשיכה לשכונת גרין – הצמודה לכפר הערבי, ולשכונת עם הצמודה לה – שבה גרנו אנו (ברח' החשמונאים).

עם אמא שושנה ודודה לימוד

בן עמי בגן ילדים

הורי עבדו קשה יום יום לפרנסתם. אמי הייתה תופרת מומחית, נוסעת לבתי הלקוחות לתפור שמלות לנשים, ואבי היה קבלן בניין קטן – מקצועי מאוד ובנה בתים בחולון ובת"א. אמי הייתה אפילו תופרת למשפחת עשיר הכפר הערבי, בביתו – לנשות המשפחה.

כאמור, הם היו בעבודה. הסבא והסבתא שלי היו איתי. מתקופה זו אני זוכר שהיו מחממים בשמש מים באמבטיית פח קטנה מאורכת, ובה היו רוחצים אותי. את שנת גן ילדים הראשונה עשיתי בבת-ים. לא היה עדיין גן ילדים בחולון. קיבלנו מטבע של 2 מיל (מנדטורי) לנסיעה הלוך וחזור. שנת הגן השנייה הייתה כבר בחולון.

הילדים – המשחקים שלנו היו בשכונה, משחקים פשוטים – מחבואים, כדורגל של סמרטוטים, דוּדֶס, קלאס, קפיצות עם חבל (בעיקר הבנות), מטפסים על עצים בודדים שהיו, רוכבים על קורקינט – מעשה ידינו, משחק בגאוּגות (גוגואים בירושלמית), קוטפים את פרי עץ השקמה – גוֹמֵס, בחורף – מוציאים ראשנים מהביצות ועוד ועוד. היינו יחפים, חופשיים, פראיים במידת מה. קרח למקרר – היינו לוקחים בעזרת "תופס" מיוחד מעגלה וסוס שהיו בה בלוקים ארוכים של קרח. מוכר הקרח היה מחלק את בלוק הקרח לארבעה שלישים (כן- ארבעה). משק הסנבין של הסוס "סחבנו" חלקי חרובים שבורים .

לאחר סיום "המאורעות" בסוף קיץ 1936, עם תחילתה של מלחמת העולם השנייה, חזרו היחסים עם ערביי הכפר השכן לשיגרתם. מאז אני זוכר – שהיינו מקבלים מאמא שק עם חצי גרוש (עם חור) והולכים עם שק לפרדס וערבי כושי ממלא תפוזים (התשלום – חצי גרוש אחד) וגוררים את השק על החול  הביתה. בשבתות, כשלא היה אוטובוס, היינו נוסעים (לעיתים רחוקות) לת"א עם כרכרה וסוסים מהכפר הערבי, דרך יפו, עד רח' אלנבי ליד הים. זהו זכרון עטוף במראות שונים, קצת פנטזיה.

השנה השנייה של גן הילדים הייתה כבר בחולון. את כיתה אל"ף התחלתי בהיותי בן חמש וחצי. בשכונה היה בי"ס בצריף גדול, רק לשתי הכיתות א' ו-ב' – למדתי שם עם אריק חברי וילדים אחרים מהשכונה. המורה הייתה מרים קרפיבנר, בין השנים 1942-1941. ביה"ס היה בצריף והוא זכור לי לטובה. אירוע מאותם ימים – בריב בין ילדים, גם ההיתי מעורב, ילד בשם טַלי בוּסַני "דקר" אותי ברקה הימנית עם עיפרון "טוש" (עיפרון שמרטיבים אותו עם רוק מתקבלים קווים בצבע סגול). חוד העיפרון נשבר ונשאר בפנים, התנפח לנפיחות בגודל של גוּלה. נסעתי מב"ח בחולון בדחיפות עם אמי למרפאת זמנהוף בת"א. הרופא דקר המקום הנפוח ויצא זרם של נוזל מוגלתי סגול – כרבע כוס. הרופא אמר לאמי: "גברת אם היית מחכה עוד מספר ימים – לא היה לך ילד"… אז לא רצנו לספר להורים על כל בעיה שהיתה לנו.

עוד מעשה שהיה מאותה תקופה – רכבתי על קורקינט עם ילדה עומדת לפני עליו (הילדה – תמי שטיין – אח"כ איתי בנוער העובד, אח"כ בקיבוץ ניר-אליהו – עד היום). אני מחזיק ב"כידון". כך במורד הכביש שמבת-ים, התהפכנו, שברתי יד. רצתי בבכי הביתה. אח"כ – גבס. זיכרון ברור מאוד.

המשך לימודי בבית הספר העממי היה ב"בית החינוך לילדי עובדים" ברח' ביאליק. לכן – בי"ס ביאליק. שנתיים מיוחד במינו שתרם רבות לחינוכנו ולאישיותנו – יוסף רייכרודל. הוא היה רווק אז, מוצק, גובהו בינוני-נמוך, בעל כוח רב. כתב ברור נהדר. היה מקריא לנו בשיעורים מסיפורי שלום עליכם, בביתו בערב הסתכלנו בטלסקופ על הירח. גרם לנו לאהוב מקצועות לימוד שונים. היה מראה בגאווה לנו את כוחו הפיזי, ואנו התפעלנו והערצנו. הקדיש לנו את מלוא זמנו. מורה ומחנך לדוגמה. מורה אחר – רווק גבוה, מפוזר, לעיתים – עם דג מלוח עטוף בעיתון בכיס מכנסיו… – אמיתי קראו לו. הוא זה שתרגם לעברית את סדרת ספרי טרזן (כגון "טרזן מלך הקופים"). מורה אחר – דוד – המחנך של הכיתה המקבילה של אריק, היה מכין לבר-מצווה. הוא הכין אותי לבר המצווה.

לביה"ס הלכנו ברגל כק"מ לכל כיוון. ביה"ס היה בקריית עבודה. בדרך חזרה – היינו נכנסים לחצרות תושבי קריית עבודה ו"מפלחים" פירות (תפוחי עץ, תפוזים וכו') מעצי הפרי. נהגנו לעבוד בגינות של בתי דירות- לנכש, לעדור, לגזום הדשא.

בכיתה ג' (1943-1942) – בעת תהלוכה של זוגות ילדים לביקור במפעלים ב-1 במאי, פיתיתי מספר ילדים להסתלק מהשורות והובלתי אותם כ-4-5 ק"מ לחוף הים בבת-ים. החוף היה ריק. שיירת גמלים עם שקי זיפזיף על החוף בכיוון יפו וערבי נוהג בהם. הסתכלנו, ישבנו על החול וחזרנו ברגל לחולון. הוכחה ראשונה לעצמי ולאחרים לאהבתי הגדולה, הנמשכת לאורך כל חיי – לים. אחד מאותה קבוצת ילדים – אברהמ'לה לוינסון,  זכר היטב המקרה. היינו בנוער העובד, וכיום הוא חבר קיבוץ ניר-אליהו.

היות ואבי, שהיה בנאי וטפסן מומחה, איש נמרץ מאוד חזק עם המון אנרגיה,  בנה בית ברח' סמוך למקום בו עמד הצריף. באותו רחוב (יצחק הלוי), גר אריק, חברי הקרוב. הצריף פורק והמגרש עבר לרשותה של דודתי למוּד ובעלה שלמה וייסברג, עליו הם בנו את ביתם. את הבית הזה מכר אבי לאחר זמן מה (כנראה בסוף מלחמת העולם השנייה – במחצית 1945) ועברנו לבית אחר שגם אותו הוא בנה – ברח' החשמונאים, במרחק כ-50 מטר מהמקום בו עמד הצריף באותו צד של הרחוב. שוב גרנו מספר שנים בבית זה וממנו עברנו

לבית האחרון שלנו בחולון ברח' יהודה הלוי. הורי גרו בו עד 1960-1959. בבית זה היה לדירתנו  קיר משותף עם החלק שבו גר שותפו של אבי – יעקב אקרמן, בתו צילי, בת גילה הייתה מושא שלי לרומנטיקה של ילדים.

לימים קנה אבי את חלקו של שותפו זה ועברנו לצד השני של הבניין. הדירה שלנו הייתה בת שני חדרים: סלון בו ישנו הורי וחדר שינה בו ישנו אני ואחותי והסבתא שלנו. סבי וסבתי גרו אז ברח' שבזי, בנווה צדק בת"א. סבי נפטר בערך בשנת 1946 וסבתי עברה לגור אתנו. היא הייתה דתייה, אישה פשוטה מאוד. אבי בנה לה מטבח נפרד בחצר, וגם מחסן ששימש אותי בחלקו כחדרון פרטי להכנת שיעורים וכו'. בנוסף אבי בנה גם מבנה ששימש כלול. בלול זה גידלתי אני לבדי תרנגולות, תרנגולי הודו וברווזים – הכל היה באחריותי. היו לנו ביצים ובשר גם בתקופות של מחסור (השנים הראשונות של המדינה). בנוסף שתלתי כ-15 עצי פרי וגם בהם טיפלתי. כל בוקר הייתי מאכיל העופות, אוסף הביצים, מנקה. הייתי ילד פעיל, עוזר בבית, אחראי ומתמיד בפעילויות שונות. הייתי ילד חרוץ אוהב דברים שקשורים לחקלאות, מוכן לקחת על עצמי עבודות ואחריות לנושאים שונים.

"השכנים" מהכפר הערבי היו נוהגים באופן קבוע לפרוץ ולגנוב בלילות מבתי היהודים, למרות שביום היו באים למכור ולעבוד אצלנו היהודים. תושבי השכונה בו גרנו התארגנו לתורנות שמירה בלילות. מכת הגניבות הייתה קשה. נחרט בזיכרוני מעשה שהיה: תפסו גנב ורגמו אותו באבנים מתחת לפנס עמוד חשמל. הוא נפצע די קשה ואיני יודע מה היה אתו לאחר מכן.

הלימודים בביה"ס העממי כללו גם שיעורי חקלאות. היה גן ירק בו עשינו ערוגות וגידלנו ירקות – מאז יש לי נטייה ואהבה לעבודת החקלאות, אותה ניסיתי גם להקנות באופן מעשי לילדיי (בבית ברח' מסקין) בהיותם קטנים. גם בחצר הבית – תמיד גידלתי ירקות.

בערך מגיל 10 הייתי עם חברי בתנועת נוער. אני – בנוער "העובד", הייתה גם תנועת "השומר הצעיר". החינוך שלנו בביה"ס ובתנועת הנוער והיה מרוכז במידה רבה מאוד מסביב ובקשר לארץ ישראל, בהתיישבות בארץ, בקשר ההיסטורי לארץ. חגגנו את החגים השונים, למשל חג הביכורים, היינו עוד בגן הילדים מכינים סלים עם פירות וירקות, ועם זרים על ראשינו. בביה"ס היה שיעור קבוע שנקרא "שיעור מולדת". הקשר למסורת החיים היהודים בארץ, למשל החגים – היה מאוד חזק בלימודים ובתנועת הנוער.

בתנועת הנוער כיוונו אותנו "לעבודה, להגנה , לקיבוץ, להכשרה". להכשיר עצמנו להקים או להצטרף לקיבוץ. השתתפנו בקיץ במחנות עבודה בקיבוצים. חלק מחבריי היו ב"גרעינים" שהצטרפו לקיבוצים – קיבוץ בארי, קיבוץ ניר אליהו. חבריי בשומר הצעיר הצטרפו כגרעין לקיבוץ געתון בגליל המערבי.

אני עצמי ועוד קבוצת ילדים עזבנו את ה"נוער העובד" והצטרפנו לימיה של הפועל בת-ים. הפעילות הייתה בבניין על גבול יפו (סִי פַלַס SEA PLACE). שטנו בסירות עץ בעלות שני תרנים (לווייתניות). נהגתי בימי שישי לחזור מהלימודים בת"א, להצטייד במעט אוכל מהמקרר – ועל אופניים לבת-ים! שם הפלגנו צפונה או דרומה (עד אשקלון) – 6 ילדים + מדריך. ההפלגות כללו את הלילה. בלילה- 3 ישנו על לוחות הרצפה ושלושה על המשמרת. לעיתים הייתי חוזר בשבת אחה"צ, כשאמי הדואגת מחכה לשובי. אבל, הורי אף פעם לא מנעו ממני מלעסוק בכך! (לזכותם יאמר). לא נחשפתי אף פעם לחששות ודאגות שלהם מדברים שעשיתי.

בסוף 1947, בהיותי כבן 12, בכיתה ז' של ביה"ס העממי (כ"ט בנובמבר תש"ז 29.11.1947) המליצה עצרת האו"ם לחלק את ארץ ישראל המערבית לשתי מדינות. היהודים הסכימו, הערבים לא. על פי ההחלטה אמורות היו להתחיל להתקיים שתי מדינות – יהודית וערבית מה-15.5.1948 (ה' באייר תש"ח), בגבולות שנקבעו בהחטת החלוקה. כילד אני זוכר את הציפייה הדרוכה ליד מקלט הרדיו, וההקשבה במתח לתיאור ההצבעה בזמן אמת. כאשר התברר שיש הרוב הדרוש של יותר משני שליש לאישור ההצעה, הייתה שמחה אדירה! כולם יצאו לרחובות השכונה ושמחו עד בלי קץ. סוף סוף תהיה לנו מדינה בארץ ישראל! רק אמי לא הצטרפה לשמחה – תהיה מלחמה, כך אמרה.

בתקופה שבין 29.11.47 – 15.5.48 פרצו, ביוזמת הערבים, התנגשויות קשות בארץ, בין שתי האוכלוסיות. השלטון בארץ היה ממשלת מנדט בריטית. היו התקפות בכל הארץ על ישובים יהודיים, על דרכי התחבורה ועוד. על חולון ירו יום יום מהכפר הערבי. אבי היה ימים ולילות רבים בשמירה בעמדות, עם חברי ההגנה האחרים, בקו של שכונת גרין עם תל-אריש. אנשים שאני מכיר נהרגו מיריות של צלפים ערבים.[6] הנסיעה מחולון לת"א דרך אבו-כביר לא הייתה אפשרית. נסעו דרך מקווה ישראל אל שכונת התקווה. במקומות חשופים – הוצבו שורות של חביות צמודות מלאות חול בשתיים או שלוש קומות, כדי שלא ניפגע.

היו קרבות בכל הארץ בין כנופיות ערביות מזויינות בנשק רב לבין המגינים היהודים שהיו חברי מחתרות ההגנה, האצ"ל (ארגון צבאי לאומי) והלח"י (לוחמי חירות ישראל). היה מעט נשק והחזקתו – הייתה לא חוקית.

כילדים היה לנו עיסוק של לאסוף קליעי כדורים שנורו לעבר חולון ולזהות מאיזה רובה (או מקלע) נורו. כמובן שעם פרוץ ההתנגשויות – ערבים מתל-אריש כבר לא הגיעו לחולון.

מלחמת השחרור

15 במאי 1948 – החליט הגוף הנקרא "מועצת העם" על הקמת מדינת ישראל. במעמד זה הוקראה לראשונה מגילת העצמאות. למחרת פלשו צבאות ערבים סדירים מכל מדינות ערב שמסביבנו, התחילה מלחמת העצמאות שנמשכה עד 9/1949. אבא שלי גויס לצבא (כולם בגילים 17-35 היו חייבים בגיוס). הוא היה בחטיבת קרייתי (חטיבה מס' 4) גדוד 44. אני, אמי ואחותי נשארנו בשכונה בביתנו. חלק מהתושבים נטשו, היות והיה ירי יום יומי.  בתל-אריש היה צבא עיראקי. אני זוכר טנק שלהם ודגל עיראקי – על גבעת הכורכר של הכפר. אמי אמרה – כאן אנו גרים ומכאן לא נזוז! בן 12.5 הייתי בפרוץ המלחמה. את בר המצווה חגגתי בסוף 1948. אבי הגיע מהצבא לשבת – לעלייה לתורה בבית הכנסת. ההפטרה שלי הייתה מספר עמוס – "על שלושה פשעי ישראל ועל ארבעה לא אשיבנו, על מכרם בכסף צדיק, ואביון בעבור נעליים…". עד היום כשנחה עלי הרוח, אני שר חלקים מההפטרה. לא הייתה חגיגת בר-מצווה כמו היום… כיבוד בבית הכנסת וזהו – ככל שאני זוכר. אבי חזר ללחימה. הוא היה עם הכוחות שהדפו את כוחות הלגיון הערבי (צבא עבר הירדן) מאזור אוניברסיטת בר-אילן, דרך כיבוש לוד ורמלה עד לגבעות שממזרח לאיזור מודיעין של היום – בית נבאללה.

בקרבות לכיבוש תל-אריש (בסביבות פסח 1948) נהרגו כ-33 לוחמים יהודים. הכפר נכבש, אבל הופגז ע"י תותחים עיראקים (שגרמו לאבדות הכבדות). כל הלילה היו צופרי האמבולנסים. מטוסים מצריים תקפו מדי פעם לא רחוק מביתנו, כי היו שם מיכלי דלק תת-קרקעיים (מתקופת הבריטים). יום אחד בבוקר הוטלה פצצה ממטוס מצרי שנפלה במרחק של כ-100 מ' מהבית. ראיתי הפצצה נופלת. קראתי: "פצצה, פצצה", כדי שיתפסו מחסה. אבי בנה ליד הבית תעלה בחול, מדופנת בבטון כדי שנוכל להסתתר בה.

זמן קצר לאחר פרוץ המלחמה, שלאחר פלישת צבאות ערב, נכבשה יפו ע"י כוחות של ההגנה והאצ"ל. הערבים ברובם הגדול ברחו מיפו (כ-5000 נשארו). יפו נכנעה. עם הכניעה, נטשו/ברחו על הערבים מהכפרים שבאיזור. תל-אריש התרוקנה מתושביה, וכך גם יאזור (כיום אזור, משמר השבעה), בית דג'אן (כיום בית דגון) ועוד. כמה ימים לאחר בריחת הערבים נכנסו הילדים לכפר הנטוש, לקחת מספר כלי עבודה. במקביל – קבוצת ילדים מביה"ס התארגנו והלכנו רגלית ליאזור הנטושה, והכנו ערוגות לגידול ירקות והשתמשנו בכלי העבודה של הערבים. מאוחר יותר נכשל "הניסיון החקלאי" הזה, כי לא היו לנו מים.

בתקופת המלחמה (הייתי בכיתה ח') – אירוע מיוחד – עצרה ליד ביתנו משאית צבאית עם אתון גדולה, לבנה, ושק גרעיני דורה – אוכל עבורה. אבי שלח לי אותה ממקום בו היו. אלפי חמורים הסתובבו חופשי – של הערבים שנטשו. לאתון קראתי "קוסמטיקה" (מדוע? לא יודע). היא שימשה אותי ככלי הרכב כל אותו הקיץ. פעם אחת, בזמן המלחמה, הגיע אבי כנראה ישירות מהקרב. קבלו חופשה קצרה, היה לא מגולח (מספר ימים), פנים כהות מלוכלכות, בגדי שדה של חיילים. הוא השאיר לי נשק, תת מקלע סטן עם כדורים. הראה לי מעט איך להשתמש, למקרה של צורך קיצוני. כלי נשק זה היה אצלנו שנים בבוידם עד שהוחזר.

זמן קצר לאחר קום המדינה, אבי בצבא, אני, אמי ואחותי לבד בבית בלילה – דפיקות בדלת. הסתכלתי דרך חלון זכוכית קטן שבדלת וראיתי אדם  נמוך עם ילקוט גב גדול. הגיע מרדכי דרפלר ישירות ממחנות המעבר בקפריסין, שם רוכזו המעפילים מספינות המעפילים שתפסו הבריטים בין השנים 1946- 1948. היו שם כ-100,000 מעפילים עצורים. לאחר ה-15.5.48 – הגיעו ארצה.

באותה תקופה הגיעו גם קרובי משפחה של אבי מאירופה – מאלה שלא נספו/נרצחו בשואה. בין אלה האח של אבי יצחק (איצ'ה) פייט ואשתו אַלטֶה עם שלוש בנותיהן, האח של אלטה (שגם נקרא איצ'ה פייט), אשתו ובתו, ועדו אח של אלטה דודתי – אליעזר פייט ומשפחתו. לדודי איצ'ה – אבי לקח חלק מבית גדול בתל-אריש, כיסה בגג בטון והכניס אותם לגור בו. בית אחר נטוש בתל-אריש לקח אבי ונתן לאיצ'ה (אחי דודתי) ומשפחתו. לאליעזר פייט, כשכבשו את לוד, שם אבי ידו על בית ריק יפה עם חצר מגודרת בקיר בנוי ונתן לו למגוריו. (לימים נולד להם בן – עו"ד זכריה פייט.)

אבי היה אדם נמרץ, פועל מהר, יעיל, ומעל לכל – עוזר לאחרים. אלה נשארו בחיים משום שחיו במזרח פולין. רוסיה וגרמניה חלקו בינהם את פולין. כל היהודים שחיו במזרח פולין גורשו לסיביר וכך שרדו

אירוע מיוחד ממלחמת העצמאות קשור במצעד צה"ל הראשון. אבי היה בחוליית הדגל שצעדה בראש המצעד. המצעד עבר ברח' אלנבי. בתחילתו בפינת שד' רוטשילד ישבנו אמי, אחותי ואני על המדרכה. כשעבר המצעד לידנו קראנו: "אבא, אבא, אבא". הוא הסתכל לעברנו וחייך והמצעד המשיך. מאוד מאוד התרגשנו. בהמשך הרחוב הקהל פרץ מהמדרכה לרחוב והמצעד לא הגיע לסיומו. לכן קראו למצעד – "המצעד שלא צעד".

לאחר תקופה ראשונה קשה מאוד מאוד בקרבות עם צבאות ערב, הוסכם בין הצדדים הלומים בתווך האו"ם על הפוגה ראשונה בקרבות. עזרה רבה בנשק ובמטוסים שקיבלנו מברית המועצות (דרך צ'כוסלובקיה) – הסתיימה המלחמה בניצחון ישראל. צבאות ערב – מצריים בדרום, סוריה, לבנון ועיראק בצפון – נהדפו. נחתם הסכם שביתת נשק (שהשאיר את ירדן בשטחי יהודה ושומרון – הגדה המערבית, נקראה על ידם). הסכם זה סיים את המלחמה, קו שביתת הנשק היה למעשה הגבול המזרחי שלנו עד מלחמת ששת הימים (עכשיו 50 שנה לאותה מלחמה – 5.6.67).

הניצחון היה גדול, השמחה רבה, אבל התחילה תקופה קשה מאוד. כולנו חיינו בתקופה שנקראה תקופת הצנע. היינו חייבים להסתפק במועט. היה פנקס תלושים לכל משפחה וקיבלו בהקצבה חודשית דברי מזון בסיסיים ואפילו לבוש. ביצים וחלב לא היו – במקומם אבקת ביצים ואבקת חלב מיבוא. הלול שהחזקתי עזר למשפחה רבות באספקת ביצים ובשר.

כל שנה מסוף 1949 התווספו לאוכלוסייה יהודית  של 600,000 עוד כ-200,000 עולים. אלה שאולצו לעזוב את כל מדינות ערב וצפון אפריקה ביניהם המוסלמיות. לנו כילדים היה קשה עם הילדים של העולים שגרו במעברות – מחנות של מאות אוהלים, פחונים וכו'. משפחה קצת יותר רחוקה של אבי התמקמה בבתים נטושים של ערביי יפו. כך עשו רבים מהעולים (בלוד, ברמלה, בחיפה, בעכו ועוד ועוד).

בתחילת ספטמבר 1949 התחלתי את לימודי התיכון שלי בביה"ס התיכון "גאולה" ברח' גאולה בת"א, שקראו לו פעם "בית הספר למאחר" בגלל מגמה כזו שהייתה קיימת בו. לשם היית מגיע יום יום עם אופניים (מצ'וקמקות) מחולון כ-20-25 דקות. רכבתי לצומת חולון, משם לאבו-כביר דרך רח' הרצל ונחלת בנימין – עד רח' גאולה כ-25 דקות.

מרדכי, אבא של אורה אשתי, למד בו, גם רינה – דודה של אורה, וגם אורה עצמה – מסוף בית הספר העממי.

הנסיעה באוטובוס – שהיה צפוף (ללא מיזוג) הייתה אל התחנה המרכזית הישנה ומשם באוטובוס לאורך אלנבי עד רח' גאולה. קצר בהרבה בזמן ובלי תורים, היה להגיע באופניים, וכך עשיתי. יום-יום מחולון – מרח' יהודה הלוי אל צומת חולון, משם לאבו-כביר תחילת רח' הרצל, כל רח' הרצל לנחלת בנימין עד פינת אלנבי וגאולה.

על כך שהורי גרו בדירת חדר בבניין שהיה בחצר ביה"ס – כבר סיפרתי. כל חברי לכיתה – חמישית א' (המחנכת גב' שטרקמן) היו תל-אביביים. חלקם היו בתנועות נוער – הצופים, מחנות העולים, השומר הצעיר. אני לא הייתי שותף לחיי החברה התל-אביביים של יתר התלמידים, היות וגרתי בחולון. השתתפתי עם כולם באירועים, בטיולים וכו', אבל בפעילויות של אחר הלימודים – לא.

ביה"ס גאולה נחשב כבי"ס שבו למדו ילדים ממעמד בינוני, לא ממשפחות מעוטות יכולות. שכר הלימוד לא היה נמוך, ואבי עמד על כך שאלמד בו, ולא בביה"ס התיכון בחולון שבדיוק אז החל לפעול במבנה בן קומה – שתי כיתות, ליד גינת החקלאות של בית החינוך בו למדתי.

הייתי תלמיד לא מהמצטיינים, אבל בהחלט מה-10%-15% העליונים. הייתי רציני בלימודים, הכנתי כל יום השיעורים, לא סיבנתי, לא העתקתי שיעורים. ההורים שלי לא היו מעורבים כלל בלימודי. סמכו עלי. אני זוכר שהחלטתי לקחת ברצינות את לימודי בערבית. היינו חייבים לבחור שפה נוספת על אנגלית – צרפתית או ערבית. בחרתי ערבית. הכנתי כל יום השיעורים, חזרתי על שנלמד בכיתה באותו יום ונהייתי מצטיין. למדנו כמובן ערבית ספרותית. עד היום אני קורא, כותב, מבין לא מעט – חדשות למשל. וגם ערבית מדוברת. אני יכול להגיד את מה שאני רוצה להגיד, לא מבין הכל כשמדברים אלי, או מהר. בכל אופן, חשוב לדעתי שכל אחד מאתנו יידע היטב ערבית, לפחות המדוברת.

בגיל 15-14 הייתי בדעותיי שמאלני מאוד, ואפילו- כשנה חבר בבנק"י – ברית הנוער הקומוניסטי הישראלי, שהייתה משותפת ליהודים וערבים. גם אבי היה בדעות כאלה, ואפילו קיבלנו הביתה בנוסף לעיתון "דבר" את העיתון "קול העם". הסיבה הייתה התמיכה הגדולה של ברה"מ בהקמת מדינת ישראל ובעת המלחמה. אספקת הנשק מצ'כיה הייתה מכרעת בהשגת הניצחון על צבאות ערב שפלשו (ונהדפו).

אולם החינוך היהודי הציוני אליו נחשפנו בכל עת מגן הילדים וכן בביה"ס העממי והתיכון – בו הייתה ארץ ישראל והישוב שלה וההיסטוריה שלנו בארץ והיותה נדבך מרכזי של היהדות – כל אלה היו מוטבעים בי כמרכיב חשוב של אישיותי והווייתי – כל אלה למעשה הרחיקו אותי תוך זמן קצר מאותה מסגרת פוליטית. כבר בבחירות לכנסת השנייה בהן הייתה לי זכות לבחור בהיותי כבן 18, הצבעתי למפלגה ציונית, לאומית, הקרויה כיום ימנית – מפלגה בשם "חירות", שמנהיגה היה מנחם בגין, לימים (ב-1977) הפך להיות גם ראש ממשלה. מאז ועד היום אני רואה עצמי כחלק מהמחנה נפוליטי הקרוי "המחנה הלאומי".

בקצרה, משנתי הראשונה בתיכון ועד סוף לימודי בו הייתי ב"פועל" בת-ים, בימיה של הפועל בת-ים. בימי שישי אחה"צ הייתי נוסע על אופניי לימיה: מבנה על החוף, קראנו לו סִיפַּלַס (SEA PALACE) על גבול שכונת עג'מי של יפו עם בת-ים. הסירות בהן שטנו עשויות היו מעץ, עם צלעות עץ מכופפות מבנים ועל לוחות הדוקים. הרבה עסקנו בתחזוקת הסירות: ניקוי הצבע, שפשוף, צביעה ועוד. לווייתנית קראו לסוג זה של סירה. שני תרנים היו לה. הצוות: 6 חניכים + מדריך, שני מפרשים – קדמי וראשי. בתחילה עבדנו בפרך בתרגול בחתירה לפי קריאות קצב של המדריך. החתירה בקצב הייתה דרושה כדי להוציא הסירה מעבר לגלים הנשברים. מאחורי הגלים – הרמנו המפרשים והפלגנו. הרגשתי נהדר, המרחבים, המים, השמיים, וחוויה של ספורט והרפתקה תמידית, ההווי בסירה. בימי שישי אחה"צ היינו יוצאים להפלגה צפונה או דרומה (נתניה –אשקלון). לעיתים, בגלל רוח חלשה מאוד בשעות הבוקר, היינו מאחרים לחזור בשבת. אמי לפעמים הייתה מחכה לבואי על הכביש הבא מבת-ים (ליד כיכר "סטרומה"). אבל הורי לא נתנו לי אף פעם להרגיש שהם דואגים/חוששים. לא מנעו ממני כל דבר יוצא דופן שרציתי לעשות. גידלו אותי עצמאי, לוקח קשיים וסיכונים בזהירות, משתובב, חוזר מאוחר, לא שאלו איפה היית, מה עשית, למה כל כך מאוחר וכו'. סמכו עלי מאוד.

אחד האירועים היותר מיוחדים הייתה הנסיעה לחוות הגדנ"ע בבאר אורה (כ-30 ק"מ מאילת) לשהייה לכשבועיים. הייתי בשישית או בשביעית. מחנה קטן אוהלים, 2-3 צריפים, הרים צחיחים מסביב, קרוב לערבה, הרי אדום ממזרח, אווירה של חופש, הרפתקה, חלוציות – בקיצור, מיוחד ומרגש. הגענו בטיסה משדה דב במטוס דקוטה לאילת. אילת עצמה – קצה העולם. בערבה לא היה כביש. באילת ים נהדר כחול, מעט צריפים ומבנים. שק"ם נושק למים, צרכנייה עלובה, מחנה אוהלים קטן של חיל הים. עבדנו בין היתר בביצורים בהרים המקיפים את אילת. בלילות שמירה – לפעמים רומנטי עם בנות.

השהייה בבאר אורה כה השפיעה, עד כי החלטנו כ-6-7 נערים להגיע בטרמפים לאילת בחופשת הפסח, בשבוע שלפני. לי הורי כמובן הרשו – לא התנגדו. במקום הפגישה – צומת חולון כביש ירושלים. הגעתי בבוקר אני ועוד חבר אחד ללימודים. עוד באותו יום הגענו בטרמפים דרך באר שבע וירוחם לצומת עין חוצב (עין חוּסוּב), בה עץ הדומים הגדול והמפורסם. היו שם עשרות צעירים שחיכו לתפוס טרמפ לאילת. ישנו בחוץ עד למחרת – הגיעה שיירה של משאיות פתוחות עם ציוד וחומרים לבניה, חביות דלק וכו'. לקחו רק חיילים עם נשק ולנו לא היה סיכוי. עם התחלת התזוזה של השיירה קפצנו על המשאית האחרונה. הדרך לא סלולה – דרך הערבה. כ-8 שעות על משאית מקפצת. הגענו, הסתובבנו ליד החוף. אז היו שם כמה בקתות חמר של המקום הערבי שנקרא אום רַשְרַש. ישנו בגניבה באוהל במחנה חיל הים. עשינו כלום, בהינו במים, רחצנו בהם, שתיתי בירה קרה (לראשונה בחיי) בצרכנייה. טיפוסים תימהוניים עם כובע עור רחב שוליים. בבוקרו של היום השלישי – חיכינו לטרמפ ביציאה מאילת צפונה. משאית "טיטניק" מלאה בשקי סיד ריקים – לקחה אותנו. כל כביש הערבה בחזרה, מלא אבק מהשקים הריקים בהם היה סוד לא כבוי במעלה עקרבים אבל נוף פראי מרתק. הגענו בזמן לפני יום ליל הסדר, מלאי סיפוק על שעשינו.

סיפור זה, הטיול בטרמפים לאילת וחזרה, ממחיש את מידת החופש שהיה לי מהורי, את יצר "הסיורים", ההרפתקנות שהיה בי מאז ועד היום. אהבתי לטיולים רגליים בטבע, בארץ קיימת.

בשתי שנות הלימודים האחרונות בתיכון – כיתות י"א ו-י"ב, הייתה חלוקה למגמות לימוד – ספרותית, ריאלית וכלכלית. לימודים מוגברים במתמטיקה, כימיה ופיזיקה. בשלב זה החלה התעניינותי בכימיה, למרות שהמורה – "בלינדער מקס" – מקס העיוור, לא היה משהו. היה נושא לבדיחות ותעלולים. למעשה עם חבר – אברהם קימינסקי, עשינו בחצר ביתו ניסויים בכימיה, לפעמים מסוכנים. העניין בכימיה היה לי כבר אז. בכל שנות לימודי בתיכון (ובית הספר העממי) לא היו לי כל שיעורי עזר.

הגיוס לצבא ותקופת השירות הצבאי

תקופה זו מאוד משמעותית בחיים של כל צעיר בארץ, וכמובן – עבורי. הדבר היה מודגש יותר בקיץ 1953 כשהתגייסתי. תקופה כה קצרה מסיום מלחמת השחרור , כ-4 שנים. בן 17.5 הייתי כשהתגייסתי. הייתי בוגר נפשית ואישיותית, בריא וחזק – פיזית. עצמאי ונכון לכל. ב-10.7.53 הסתיימה בחינת הבגרות האחרונה, וב-13.7.53 הייתי כבר במדים.

אריק לילינפלד חברי הקרוב בא אלי, שנינו במכנסיים קצרים וסנדלים. נפרדנו מאמי. אחותי הייתה במחנה עבודה, אבי בעבודת הבניין ואמי – לבדה. לימים סיפרה לי שלאחר שעזבנו – בכתה. מיפו לקחו אותנו אוטובוסים לבסיס קליטה ומיון – בתל לטבינסקי, אם איני טועה. אריק, שכל עולמו משחר נעוריו היה תעופה – הופנה לחיל האוויר, התקבל לקורס טייס (מס' 16) בביה"ס לטיסה בכפר סירקין.

אני, שהגשתי בקשה להתקבל לעתודה האקדמאית (דחיית שירות החובה עד לאחר סיום הלימודים), הופניתי לתקופת אימוני טירונות בסרפנד (צריפין) של כ-2.5 חודשים. לאחר סיום תקופה זו אפשר היה בצבא להחליט לגבי הנרשמים לעתודה, מי ילך ללימודים (אוניברסיטה, טכניון) ומי ימשיך בשירותו הצבאי. הייתי בפלוגה ז' בטירונות זו. כשנשאלנו ע"י קצין באימונים – "חייל , מאיזה פלוגה אתה?", התשובה הייתה: "זין, המפקד!"

הטירונות – היא לראשונה מפגש עם צעירים רבים שלא הכרתי עד כה, מפגש ראשון עם הוויי החברותא, הביחד המאפיין כל כך את תקופת אימוני החי"ר והיחידות הלוחמות. ביחד זה מלווה אותנו בשירות שנים אחר כך במילואים, והוא אחד ממאפייני ה"ישראליות". דבר שלא מוכר בחו"ל. חשוב לטפח את הרציפות של "ביחד" בחברה הישראלית.

האימונים – לא היו קשים במיוחד, במיוחד לא לי שהייתי מילדותי אמון על פעילות גופנית, פעילות בים ועוד. הרבה משמעת, גינוני שטויות.

לגבי מחזור הגיוס (קיץ 1953) בו הייתי, החליט צה"ל להפנות בוגרי תיכון בקבוצות גדולות ליחידות קרביות, כדי לבנות את התשתית לפיקוד צה"ל שהייתה אז עוד לקויה מאוד, עקב המספר הגדול של צעירים ממדינות ערב וצפון אפריקה – עולים חדשים, ששרתו אז ביחידות הקרביות.

אני עם עוד כ-30 מסיימי טירונות נשלחנו לסיירת גולני, למחנה קטן – "מחנה גדעון", קרוב לבית שאן מצפון לכביש עפולה – בית שאן. הסיירת – כולה פלוגה אחת – מחלקה של סיירים רגליים (אנו – מיועדים לכך) מחלקה של סיירים על ג'יפים. עשינו טירונות שנייה קרבית, נשלחנו לקורס סיירים של החטיבה בסיוע אימוני מחלקה – חי"ר.

כשלושה חודשים. אימונים קשים, "כובשים" כל היום גבעות "באימוני מחלקה", באש חיה, רובים צ'כיים, מקלעי F.N (תוצרת בלגיה), בשטחים שמצפון לבסיס, בוואדיות היורדות לקיבוץ חמדיה. בצהריים מגיעה משאית עם מיכלי נירוסטה של אוכל. אוכלים בשדה. אני שימשתי מקלען – חיפוי על חבריי המסתערים לכיבוש גבעה, ולאחר מכן – המקלען עם החוליה שלו מסתערים על מעלה הגבעה תוך ירי בריצה כלפי מעלה. חזרה על כך – כל היום, יום אחר יום. בלילות – שמירה, מיטות שדה, אין שקי שינה, תחילת חורף. כל בוקר – ריצת בוקר – 2 ק"מ אל הכביש הראשי, השתנה ו-2 ק"מ חזרה לבסיס. ארוחת בוקר, מסדר מיטות מסודרות, והיידה, לשטחי האימונים.

חלק מהאימונים היו על הגלבוע, סדרת אימונים. הגלבוע מעל הסַחנה, בית אלפא – היה גזרה לה הייתה אחראית הסיירת. למעלה – מעל הכפרים הערביים (בשליטת ירדן – אזל פקועה, מוקיבלה ואחרים. בלילות מסתננים ממזרח הירדן אל (מה שנקרא אז) הגדה המערבית. המסלול דרך שטחי העמק הקרובים לבסיס אל הגלבוע. אחת מסוגי השמירות הייתה מחוץ לבסיס – בתחנת רכבת ישנה של רכבת העמק. ישנו בבית נעול וסגור – לבד, עם הנשק. זכור לי שחנוכה – היינו באותה סדרה על הגלבוע.

ב-12/53 ו-1/54 הייתי בקורס סיירים של חטיבת גולני – יחד עם כל חבריי למחלקה. אתנו הייתה מחלקה נוספת של חיילים משלושת הגדודים האחרים של גולני. הקורס מבחינתי היה חוויה של ממש – אהבתי את לימודי הטופוגרפיה (שהתקיימו בטירה – מיקומו של פיקוד צפון אז), ולאחר מכן את האימונים המעשיים לתפקד כסיירים בשטח. למשך מסע ראשון – כחוליה של שלושה, מובילים לבד. שלושה ימים המסלול מעין רַזאלה (ליד המושב עין איילה) למרגלות הכרמל מצפון לזיכרון יעקב, עד לתרשיח שבגליל העליון. חורף, גשם, בוץ. הדרך בלילה ישנו – פעם אחת ליד טבעון (קוּסקוּס טבון – במפות הטופוגרפיות הישנות של אז) בחאן ערבי ישן והרוס.

כחלק מהקורס היינו במחלקה מבודדת בשטח אויב. היינו מעל כביש הצפון ברכס בו עובר הגבול של לבנון. כל הציוד, המזון, מכשיר קשר, הנשק – אתנו. בקשר קיבלנו משימות שונות לבצע. באחת הפעמים – גשם, סערה – היינו אמורים לרדת מהרכס אל הוואדי, ואדי קַרְקָרה, ולהגיע לנקודות שונות בהן היו מארבים של המחלקות האחרות של הקורס. במקום לרדת – התארגנו – כל אחד לעצמו לשנת לילה בגשם. איך מתארגנים? משיחי "סירה קוצנית" הצומחת לרוב עשינו "מזרון", על פרשנו השכמייה. מסביב עם את החפירה המתקפלת חפרנו תעלת ניקוז למי הגשמים, הורדנו הנעליים, כיסינו אותם בכובע פלדה, והגשם ירד עלינו.

אהבתי את החיים כחייל בסיירת, את קורס הסיירים סיימתי כחניך מצטיין של קורס הסיירים החטיבתי. התגאינו מאוד בכומתה השחורה עם סמל המתכת של חיל רגלים, ביחידה קרבית. תכננתי להגיע לקורס מ"כים. אבל עקב עימות עם סמל מחלקה "עיראקי" – בונפוס, החלטנו כמה מאתנו לנסות לצאת מהיחידה, דבר שהיה בלתי אפשרי. אפשרות מעשית הייתה להגיש בקשה להתקבל לקורס הטיסה. הגשתי בקשה, עברתי מבדקים של שלושה ימים, בדיקות רפואיות ועוד, ואני וגד התקבלנו לקורס טייס – קורס מס' 18. הגעתי לסירקין – ביה"ס לטיסה של חיל האוויר. ושוב פגשתי את אריק שם.

טייס לא היה נושא שעניין אותי במיוחד, אבל בקורס (התחלנו 55) היה צריך להתאמץ בלימודים בשלב המכין. "בקלות" ניתן היה להיכשל בו. כישלון בבחינה במקצוע ראשי – נקודת שלילה, במקצוע משני – חצי נקודת שלילה. עם יותר מ-1.5 נקודות שליליות עפים מהקורס.

לאחר סיום השלב המכין שארך כ-3 חודשים של לימודים החל השלב הראשוני, בו טסים על מטוס אימונים ראשוני.

מטוס האימונים מסוג סטירמן – דו כנפי, ללא חופה לחניך ולמדריך – רק מגן רוח – כמו באופנוע. מוציאים היד החוצה ורוח חזקה מכה בה. מטוס עם מנוע חזק (כ-300 כ"ס), כושר תמרון, ומקובל היה עד  מאוד כמטוס אימון ראשוני בחילות תעופה רבים. המדריך שלי היה סגן – טייס מקיבוץ נווה איתן (עמק בית שאן), נהרג מספר שנים אח"כ. חלק מהמדריכים היו לא ישראלים (אנגלים, סקוטים), כי לא היו מספיק טייסים ישראלים להדרכה.

בגין תרגיל-תמרון פונה ביה"ס לטיסה לבסיס תל-נוף ושם הייתה טיסת ההיכרות שלי. כדי להבין החוויה החזקה שלי – מטוס זה היה כלי הרכב הראשון בו נהגתי על הקרקע. מאוד נרגש היה וחוויתי. המראה ואני בגובה של כ-2 ק"מ, הסבר מהמדריך על גבולות אזור טיסות האימונים. המראה מפעים. לשאלת המדריך בחרתי שיעשה לי תרגיל לולאה – LOOP. בשיא המעגל המטוס הפוך ואני רואה הפרדסים כשאני הפוך. היה משהו משהו.

אימוני טיסה כמעט יום-יומיים – המראות, נחיתות. כבר בתחילה לומדים איך להיכנס למצב המסוכן הנקרא הזדקרות (STALLING) בו המטוס מאבד לחלוטין את כוח העילוי ונופל מסתחרר כאבן כלפי מטה. למדתי איך להיכנס למצב זה ואיך לצאת ממנו כדי שאם בטעות נקלע למצב מסוכן זה נדע איך להיחלץ ממנו. חלק מההמראות והנחיתות היו על המסלול בהרצליה. היחס לחניכים היה כאל טייסים לעתיד. גרנו בחדרים בבניין יפה בין שתי קומות, 4 בחדר. בחדר האוכל – קיבלנו אוכל בהגשה. קיבלנו 7 חבילות שוקולד לשבוע…

אריק חברי הטוב היה בבי"ס לטיסה כשהגעתי. נפגשנו שוב לאחר כ-10 חודשים מגיוסנו לצה"ל. אריק גמר הראשון בהצטיינות את שלב הראשוני, אבל הודח (למען יראו וירָאו) בקורס הקצינים החילי הקצר בן חודש. לאחר מכן היה פקח טיסה בעל רישיון טייס אזרחי. הוא טס על מטוס פפיפר עוד לפני הצבא, וגם דאה.

אתי בקורס היה רן פקר – לימים אחד מטייסי הקרב במהוללים. היה גם אמיר שפירא – גבוה, נאה ושחום – הנכד של זקן השומרים, אברהם שפירא. לכן פעם כשנשארנו לשישי/שבת הרצה לנו הסבא שלו אברהם שפירא – שמעתיו אומר "לא הרגתי ולא נהרגתי אף פעם"…

אמיר סיים הקורס (עם עוד 7 מתוך ה-55 שהתחלנו) ונהרג בהשתלמות טיסה על מטוס קרב לאחר הקורס, בהרים ליד נצרת. התרסק – היחיד מקורס זה – (קורס מס' 18) – שנהרג.

לימים – לאחר כחודש וחצי הראשונים, בשלב זה של הקורס, כשנשארו עשרים מתוך ה-55, החליטו בביה"ס לטיסה שכנראה אני לא מתאים להיות טייס קרב והקורס הופסק לי. באותו היום בצהריים פגשתי גם את חברי מהסיירת  גד שטיאכר (שנינו יחד התקבלנו לקורס) עם "טופס הטיולים" – גם הוא הודח.

לאחר שהודחתי מהקורס, הדרכתי חניכים של קורס מיון (בבית הספר הטכני היה אז קורס זה): בשדאות, טופוגרפיה, הישרדות וכו'. שימשתי בתפקיד כי הייתי חייל חי"ר בסיירת וסייר במקצועי. לאחר מכן שירתתי באותו בסיס כמדריך ספורט (מד"ס). קבלתי התפקיד – סיפור משעשע, אבל לא אאריך כאן עליו.

באותה תקופה נפגשתי עם חוויית חיים גדולה ומרגשת מאוד – אהבת נעורים, אהבה ראשונה גדולה.

אני אף פעם לא הייתי מהביישנים, מאז ועד היום יש לי יכולת לקשור קשר בזמן קצר עם אנשים, בחיוך בהומור. נותן להם הרגשה של קרבה ורצון עם סקרנות להמשך היכרות.

יום שישי בערב. בחולון – כמו בכל מקום – יש מסלול בו בערב הצעירים וצעירות, נערים ונערות, מטיילים. יום שישי בערב, אנו – אריק ואני – בדרכנו מקולנוע "ארמון" לקולנוע "מגדל" (המסלול), שתי נערות הלכו לפנינו. השגנו אותן, קצת "נדבקנו" אליהן. התחלתי בשיחה, בצחוק, בהומור. אריק – די פסיבי, הכל עלי. סיכמנו לפני ש"התחלנו" איתן על "חלוקה" – אני בחרתי באחת – פועה היה שמה, עם קוקו שטיני, ולאריק השנייה – בלונדינית – פנינה.

התחיל סיפור אהבה נפלא עבורי, עבור שנינו. הייתי כבן 19 ופועה בת 16. תיקצר היריעה מלספר את הדברים הקטנים, היפים, המרגשים והמענגים – ורבים כאלה שהיו לנו. אני הייתי בעיקר בא אליה. הבית שלהם היה בית היפי במקצת. שני אחים צעירים היו לה. פועה למדה לרקוד בלט ואהבה מאוד את עיסוקה זה.

טלפונים לא היו אז (וגם לא ניידים). מאוד התגעגענו אחד לשני, להיות יחד. הייתי מסתלק (ללא רשות) מהבסיס במפרץ חיפה ביום חמישי בערב,, נוסע ברכבת לת"א, משם לחולון כדי להיפגש איתה. פעם הרכבת הגיעה לתחנה. נרדמתי בדרך. והמנקים העירו אותי בשעה מאוחרת. הקשר איתה נמשך מעט לתוך שנתי הראשונה באוניברסיטה ולימים דעך. חבל היה לי על כך מאוד. יכול להיות שזה היה ביוזמתה.

באותה תקופה ניגשתי לבחינות קונקורס בטכניון כדי להתקבל ללימודי הנדסה כימית. קיבלתי לצורך כך חופשה של 2-3 שבועות. עברתי את הבחינות. הדבר אפשר לי להתחיל לימודי הנדסה כימית. למקרה שאכשל נרשמתי גם ללימודי כימיה באוניברסיטה, שם התקבלתי על פי ציוני הבגרות בלי צורך בבחינות כניסה.

בשיחות שהיו לי עם אנשים שונים התברר לי כי הדבר שאותו אני למעשה אלמד הוא מקצוע הכימיה, לימודי כימיה, ולא הנדסה כימית – קיבלתי שחרור מוקדם (2-3 חודשים, אותם החזרתי אח"כ בשירות מילואים) והתחלתי לימודי בחורף (אוקטובר) 1955. מסלול זה הובילני בהמשך – בתקופת הכשרתי לתואר שלישי – להיכרות עם אורה – הסבתא שלך, ולחתונה ב-5.3.1961 ומשם לאלון שנולד בירושלים, לנורית ורן – אבא שלך, שנולד בת"א, אליה עברנו ב-1965.

וכך, נויה יקרה שלי, אני ואת עסוקים בקשר הבין-דורי.

אסיים כאן את סיפורי (שלמרות אורכו – יש בו מעט מהרבה הרבה נוסף) שהתחיל בחולון שהייתה אז הרבה חולות ומעט אנשים. את ההמשך – מבטיח אני לך, אעשה ברצון, איתך ועם יתר בני המשפחה. רצוני הוא, שיהיה בסופו של דבר ספר אודותיי ואודות משפחתי – אורה, האישה שאתי, האמא של אלון, נורית ורן – והסבתא היוצאת מן הכלל שלכם – הנכדים והנכדות, לפי הסדר: גבריאל, מיכאלה, גל, רוני, רועי, נויה, עדי ולי-ים הקטן.

בחיבוק גדול והרבה אהבה והמון איחולים לאושרך ובריאותך – שלך ושל כל המשפחה שלנו

בן עמי – הסבא, אב המשפחה המורחבת שלנו

אני עם אורה אשתי

הזוית האישית

נויה – החוויה שלי עם סבא הייתה מאוד מהנה וחשובה לי, למדתי מסבא הרבה על המשפחה ועל סיפור החיים שלו. אני חושבת שהקשר הרב דורי חוץ מהעבודה של הכתיבה היא הייתה חוויה מאוד מיוחדת ומהנה לי ולסבא. סבא אני מאחלת לך שתמשיך להיות בן אדם טוב לב, חכם מאוד, סקרן, כיפי והסבא הכי טוב שאפשר לבקש.