מאגר סיפורי מורשת

שמי שרה כרמלי, נולדתי בשנת 1942 בבית שערים, נצר למשפחת אברמסון שהגיעה בשנת 1906 מעיירה קטנה מבסרביה לארץ ישראל. באותם הימים היו פרעות והמשפחה החליטה לעלות לארץ ישראל. לפני 116 שנה עלו לארץ משה וחנה אברמסון עם שמונת ילדיהם.

בשנת 1907 המשפחה עוברת לגליל ומשתכנת בחצר כנרת. בשנת 1912 הבן רפאל וסוניה אשתו, שהוא סבא שלי, עוברים לגור ביבנאל עם ששת ילדיהם. עובדיה שהוא אבא שלי התחתן עם יהודית ועבר לגור בבית שערים, שם נולדתי. ילדות רגילה, בית ספר עממי, תיכון, מכון וינגייט  – הכשרה למורה להתעמלות.

התגייסתי לצבא עברתי קורס מד"סים, נשלחתי להדריך בגדנ"ע, שהיה חיל כמו כל החיילות בצה"ל צנחנים, שריון, וכדומה. הדרכתי בקורסי מדני"ם, חיילים שהלכו להדריך נוער לפני גיוס.

הקורס היה בבסיס ליד שדה בוקר. חוויה גדולה היתה לי כשכל בוקר הייתי יוצאת עם החניכים שלי לריצת בוקר לכיוון קיבוץ שדה בוקר. ובדרך היינו פוגשים את דוד בן גוריון שהיה ראש הממשלה, אשר פרש והלך לגור בשדה בוקר. כל בוקר הוא היה צועד 7-8 ק"מ לכיוון הבסיס הצבאי. הוא התגורר בקיבוץ משנת 1963-1973. לפעמים, בצעידה שלו היה מצטרף אליו דוקטור פלדנקרייז, שטיפל בבן גוריון בתרגילים מיוחדים כדי לשמור על הגוף, וגם העמיד את בן גוריון על הראש. שניהם היו דומים אחד לשני, נמוכים ושיער לבן סביב הראש. חוויה גדולה היתה לי ולחניכים לפגוש את ראש הממשלה ואת פלדנקרייז שטיפל בו בתרגילים שהמציא שיטה בה אני עד היום עובדת.

קורס מד"נים הסתיים, ובאותה תקופה הייתה גם צעדת ירושלים שהחלה בשנת 1955 והתקיימה כל שנה בחודש אפריל. הצעדה נמשכה ארבעה ימים, ביום האחרון צעדו ברחובות ירושלים.

זאת הייתה צעדה המונית של חיילים מכל החיילות ושל אזרחים. בסיום, כל צועד היה מקבל את "אות הצעדה". לקבוצות מצטיינות חולקו גביעים ותעודות. סיסמת הצעדה הייתה "אל תאמר אני הולך למות. אמור אני מת ללכת".  מכיוון שהייתי מד"סית בגדנ"ע ומפקד הפיקוד רצה להוציא קבוצה של גדנעים, תלמידי כיתות י"ב, שיצעדו בירושלים. ביקש ממני להכין הופעה כשנצעד ברחובות ירושלים. חודשיים לפני הצעדה נסעתי לבתי הספר גננות ושתלנות, מקווה ישראל, ועוד שני בתי ספר. אותם למדתי תרגילים להופעה. הגיע תאריך הצעדה, צעדנו  כ-100 גדנעים ארבעה ימים יחד עם כל הצועדים. ביום הרביעי צעדנו ברחובות ירושלים, המונים עמדו משני צדי הרחוב, ולפי פקודה שלי התחלנו להופיע בתרגילים עם מטפחת, תוך כדי צעידה בשירה ונגינת האקורדיון. ההופעה נמשכה כמה דקות. ממשיכים לצעוד, ובכל פעם שעברנו ליד התקהלות של אנשים בצדי הרחוב, נתתי סימן ושוב התחלנו עם התרגילים, השירה, והנגינה, עד סוף הצעידה. לא אשכח את האירוע הזה! קבלנו ציון לשבח ממפקד פיקוד הגדנ"ע והאחראים על הצעדה.

הזוית האישית

שרלה וזוהר: מאוד נהנו לעבוד ביחד סבתא ונכדה. זוהר למדה רבות על העבר של סבתא, על השירות הצבאי שלה, על מושגים שדוברו באותן שנים גם בספורט, אנשים והשפעות