מאגר סיפורי מורשת

שמי יעל שגיא אני משתתפת השנה בתכנית הקשר הרב דורי יחד עם סבא שלי יהודה שגיא פייג. סבא סיפר לי סיפורים רבים על משפחתנו והחשוב מכל סיפור גבורתו של אלי שגיא, אחיו של סבא ז"ל שנפל בגבורה במלחמת יום הכיפורים.

סבא יהודה מספר:

רקע משפחתי

ההורים שרדו את השואה והתחתנו לאחריה. בתום מלחמת העולם השנייה נשארו הורי בודדים, לאחר שאבדו את היקרים לה מכל, הם נישאו והקימו משפחה ועלו לישראל בשנת 1949. 

לאמי היו שבעה אחים ואחיות אף אחד מהם לא שרד את השואה. סבא רפאל, (אבא של אבי), עלה לארץ ישראל עם בנו הצעיר בצלאל והם וגרו בתל אביב. 

חתונה של הורי ואחיות של אבא יוסף מורגיט לנקיה

הורי עברו לבודפשט, אבי התעסק בתעשיית יין, הם היו במצב כלכלי טוב, וחיו חיים טובים. אמי שושנה, חלמה לעלות לארץ ישראל. אני נקרא בשם יהודה, על שם אבא של אמי שנספה בשואה. בשנת 1949 הורי עלו באונייה לארץ ישראל. הם נשלחו למעברה בגלילות ליד הרצליה. במעברה קיבלו פחון למגורים, שהכיל חדר בודד ללא שירותים. בחורף היה קר ובקיץ היה לוהט מחום. ככה גרנו בפחון זה כשלוש שנים. כשהלכתי לגן הילדים בגילאי שלוש-ארבע, ידעתי שש שפות: הונגרית, עברית, גרמנית, רומנית, ערבית ופולנית, בגלל שהינו בגן ובו היו עולים חדשים מכל העולם. בארץ אבי עבד בסלילת כבישים.

אני בן ארבע במעברה

לאחר שלוש שנים במעברה בגלילות, עברנו לגור בשיכון ה' בבני ברק, לדירת חדר וחצי. השירותים והמטבח היו כבר בתוך הבית. זה היה שיפור לעומת הדירה הקודמת. בדירה זו נולד אחי אלי בשנת 1951 אחי אלי, נקרא על שם אחד האחים של אמי, שנספה בשואה. אבי עבד באותה תקופה במכירת קרח. הוא היה עובר עם משאית ברחובות בבני ברק וכשהיה מגיע ליד לשכונת מגורים, הוא היה מצלצל בפעמון יד וכך היו מגיעים האנשים למשאית וקונים את הבלוקים של הקרח, לקירור המזון.

למדתי בבית ספר "שאר-ישוב", בית ספר ממלכתי דתי, למדתי שם עד כיתה ד’, לאחר מכן עברנו לגור במרכז בני ברק ברחוב בלז 7. שם למדתי בבית ספר "מעלות", בית ספר ממלכתי דתי, שם למדתי עד כיתה ח’. הייתי בתנועת נוער בני עקיבא.

 אני בגיל 13

בשנת 1956 נולד אחי גרשון, שנקרא על שם בעלה של מורגיט (אחות של אבי שלא היו לה ילדים). בשואה, מורגיט התחבאה בבודפסט ואחרי המלחמה היא נסעה לאמריקה. בתקופה שבארץ היה "צנע" וחוסר במוצרי מזון, הדודה מורגיט שלחה לנו חבילות מאמריקה עם אוכל ובגדים.

מצד ימין – אלי, גרשי אבא יוסף, אימא שושנה אני – בר מצווה לגרשי

בתיכון למדתי בפנימייה "כפר האברם", שהייתה נחשבת לטובה מאוד ולאחר מכן בשנת 1965 התגיסתי לצה"ל לשרות חובה של שלוש שנים. במהלך השירות שלי השתתפתי במלחמת ששת הימים והיו וכל מיני תקריות אש. לאחר שהשתחררתי מהשירות הצבאי, בשנת 1969 התחלתי לעבוד בתעשייה אווירית.

לפני מלחמת ששת הימים השתתפנו בפעולה בסמוע, שנקראה גם "מבצע מגרסה" – פעולת תגמול שערך צה"ל. זה היה כפר הפלסטיני, בירדן. לאחר המבצע התחמם הגבול הצפוני וירדנו עם פלוגת טנקים ליד מושב אלמגור, כדי לשמור על הגזרה הצפוני הגובלת עם סוריה. שהינו בגזרה זו כחודש ימים עד שפרצה מלחמת ששת הימים. המלחמה לא הייתה קשה במיוחד ולפלוגתינו לא היו נפגעים. השתתפנו בכיבוש רמת הגולן.

לאחר מלחמת ששת הימים, המשך שירותי היה ברמת הגולן. לאחר שרותי הצבאי התחלתי לעבוד בעשייה אווירית, שם היה מנהל עבודה משה אלטמן שהיה דוד של ברוריה זוגתי והוא הכיר בינינו, לאחר כשנה התחתנו ונולדו לנו במהלך השנים ארבעה בנים: אייל, אלי, אורי ואלון.

ביום החתונה שלי ושל ברוריה אישתי

תחילה עבדתי בתעשייה האווירית, בהמשך, עזבתי את התעשייה אווירית ופתחתי עסק לסוכנות מזון. בשנות עבודתי האחרונות עבדתי כקבלן הסעות. במסגרת עבודתי זו הסעתי אומנים, סופרים ושחקנים להרצאות בבתי ספר בבקרים, במסגרת סל תרבות ובערב הסעתי שחקנים להצגות, כך הכרתי הרבה אנשי רוח. מאוד אהבתי את עבודתי.

בגיל 67 יצאתי לפנסיה. כיום אני משחק ברידג', הולך להתעמלות, שומר בבחינות הבגרות ואוהב ללכת עם אשתי לסרטים, הצגות ובעיקר, לבקר את הנכדים ואת הילדים וכמובן לטייל בארץ ובחו"ל.

שם המשפחה – שגיא

שם המשפחה מהמקור היה פייג. החלום של בן גוריון היה שקציני צה"ל יהיו בעלי שמות משפחה עבריים. אלי (אחי האמצעי) ז"ל היה בקורס קצינים, הוא חשב לעברת את שם המשפחה שלנו לשם עברי. הוא הציע את השם "שגיא", בגלל שהם עשו מסע מניצנה לאילת (200 ק"מ) ובדרך הם עברו דרך הר שגיא שנמצא בכביש 10 מול גבול מצרים ואז אמרתי לו שהשם ממש מתאים לנו בגלל שהאות הראשונה של ההורים והאחים יוצר שגיא.

 שושנה-אימא שלנו

גרשון-אחי השלישי

ייוסף-אבא שלי-יהודה-אני

אלי-אחי השני

שני אירועים מכוח המקריות:

דרישת שלום מאלי שגיא

יום אחד הבן שלי מצלצל לחברה שלו, הדס, למקום עבודתה, הבוס שלה מרים את הטלפון ושואל את מי אתה מחפש הבן שלי אמר אני מחפש את הדס. הבוס אמר: "הדס איננה מה למסור לה?" הבן שלי ענה: "דרישת שלום מאלי שגיא". הדס חזרה  למשרד לאחר כמה דקות והבוס שלה אמר יש לך ד"ש מאלי שגיא. הבוס המשיך וסיפר שהוא הכיר בחור בשם אלי שגיא והוסיף: "קשה לי לאמין שיש קשר ביניהם". הדס התעקשה לשמוע ושאלה: "איזה אלי הכרת?". הבוס סיפר כשהוא היה בצבא הוא שרת בסירת שקד ושם היה חייל, חבר שלו, שהם שרתו יחד, בכל המסלול, החל מהטירונות עד לקורס קצינים וגם במלחמת יום הכיפורים, שאז אלי שגיא, כבר מ"פ (מפקד פלוגה). הוא סיפר להדס בעצב, שחברו אלי נהרג בפריצה לחווה הסינית. הדס, אישרה ואמרה אמרה שיש קשר הדוק ביניהם והחבר שלה עמו הבוס שוחח בטלפון, הוא למעשה אלי שעל שמו נקרא אבי. אלי, אחי, נהרג במלחמת יום הכיפורים.

לשניהם קוראים "אלי" על שם דודם אלי ז"ל

שבת חתן של בן אחי, לאחר התפילה, סעודת מצווה, שלושת נכדי נמצאים בכניסה לאולם. ניגש אליהם אח של הכלה ושואל אותם איך קוראים לאבא שלכם? הם עונים: "קוראים לו אלי". ואיך קוראים לאימא שלכם? הם אומרים לו: "הדס". האח אומר: "לא שאלתי איך קוראים לחתן ולכלה, שאלתי איך קוראים לאבא ואימא שלכם? ומה שם המשפחה שלכם?" עונים הילדים: "שגיא" ואז האח אומר: "… רק התחתנו וכבר יש להם שלושה ילדים….".

מסתבר שהחתן והכלה הטריים, הם בני דודים של אלי, בני והדס כלתי. לשניהם קוראים "אלי" על שם דודם אלי ז"ל שנהרג במלחמת יום כפור, גם אני וגם אחי גרשי, קראנו לבנינו אלי על שם אחינו ז"ל.

התמונה האחרונה של אחי – סרן אליהו שגיא פייג

במלחמת יום כיפור הגיעו היו שני אחים ששרתו יחד בסיירת שקד. הם התחברו לגדוד של הסיירת הנוכחית, ורצו להצטרף לזח"לם של אחי, אלי, שהיה מפקד הפלוגה, אלי שגיא ז"ל  אלי לא הסכים כי ששני אחים יעלו יחד על זח"לם אחד, ופיצל אותם לשני זח"למים, אחד על הזחלם ביחד איתו, והשני על זחלם אחר על הזח"לם של אלי, אחי, עלה הלוחם שהיה צלם חובב, שכל הזמן צילם ותיעד את הקרבות.

בפריצה לחווה הסינית בסיני, הזחל"ם של אלי אחי, קבל פגיעה ישירה וכל תשעת הלוחמים נהרגו במקום. האח השני שהיה במרחק לא גדול וראה את המקרה, הוא ניגש לזחל"ם שנפגע, כדי לאסוף את הציוד של אחיו שנפגע ומצא את המצלמה, שרופה וחרוכה. הוא מסר את סרט הצילום – הפילם מהמצלמה לפיתוח – כל מה שנשאר שם הייתה רק תמונה בודדה – זו התמונה של אחי אלי מניח תפילין.

סיפורו של אחי, סרן אליהו שגיא פייג באתר יזכור – יהי זיכרו מבורך לעד

התמונה הבודדה מהצלמה השרופה על הזחל"ם שנפגע  – זו התמונה של אחי אלי מניח תפילין

כשבוע מתחילת  המלחמה יצאתי לחופשה ועברתי דרך ההורים, בבית ההורי הייתה גלויה שאלי שלח מהמערכה, בה הוא מספר שההורים ילכו  לבקר את יעקב כץ , חבר שלו מילדות, ושהיו יחד בסיירת, ולא בטוח שימצאו אותו בחיים.  בנוסף סיפר שהיה לו ראיון עם יעקב אגמון, מראיין בגלי צה"ל, בתוכנית שנקראת "שאלות אישיות ", ושהתוכנית תשודר באחד הימים. התוכנית הייתה צריכה להיות משודרת ביום שהייתי צריך לחזור ליחידה, בשעה המיועדת. בקשתי מהנהג לשמוע את התוכנית , ולצערי לא הייתה התוכנית, לאחר מעשה התברר שבזמן שהיה צריך להשמיע את הראיון, אלי לא היה בין החיים, ולכן גלי צה"ל לא שידרו את התוכנית, כעבור חודש אחרי הלוויה שהתקיימה אז בקשו מההורים רשות ושידרו את הראיון.

סיפורו של חפץ – סביבון ההפתעות של סבא

בכל חג חנוכה יש מפגש של כל המשפחה (הילדים והנכדים) סבא מדליק נרות חנוכה ומברך על הנרות וכל בני המשפחה שרים את שירי חנוכה ואוכלים מטעמים שסבתא הכינה. אחרי הארוחה סבא עולה לקומה השנייה ופה קורה הקסם, פתאום כל ילדי המשפחה שרים שרי חנוכה וסבא לאט לאט מוריד את הסביבון העשוי מקרטון מצופה בטפט אדום ובתוך הסביבון יש לכל ילד מתנה.

סביבות ההפתעות בחג החנוכה

הזוית האישית

סבא יהודה: שמחתי להעביר את סיפור חיי לדורות הבאים.

הנכדה יעל: שמחתי להכיר יותר לעומק את סיפור חייו של סבא.