מאגר סיפורי מורשת

שמי מוניה פיינברג, נולדתי בשנת 1938, בכפר חשיבטו בברית המועצות.

המלחמה התחילה בשנת 1941, היינו חייבים לברוח. אני, אמא שלי, ו-2 האחים שלי. אבא שלי נשאר מאחור להגן על הכפר שלנו.

המלחמה בברית המועצות התחילה ב-22/06/1941

כשהייתי בערך בגיל 3 בשנת 1941, בחודש יולי, אבא שלי לקח סוס ועגלה הושיב אותי את אמא ואת האחים שלי, על העגלה ושלח אותנו לעיר, לא היה לנו הרבה זמן לקחת אתנו הרבה דברים אז לקחנו מעט בגדים קצת כסף ואוכל ויצאנו מהכפר. הלכנו לרכבת שלקחה אותנו לעיר בשם פבלודר, שהנאצים לא השתלטו עליה. לכן, נסענו לשם. הנסיעה הייתה קשה ולקח לנו בערך חודש וחצי להגיע לפבלודר. בדרך, במהלך הנסיעה אחי הקטן שהיה בן 3-4 חודשים מת בגלל המחלות שהיו ברכבת.

במהלך הנסיעה אל פבלודר הנאצים הפציצו אותנו, ונאלצנו להתחבא. כל פעם שהנאצים התחילו להפציץ אותנו הרכבת הייתה עוצרת והיינו יורדים מהרכבת ומתחבאים בשדות חיטה ותירס כי היה קיץ. בזמן הנסיעה לא היה הרבה מה לאכול וכשהיינו יורדים להתחבא היינו מביאים אתנו תירס וחיטה ואוכלים. הרכבת לא הייתה ישירה אל פבלודר, לכן בעצירות היינו עוברים בין הרכבות, ובתחנות גם קנינו אוכל.

כאשר הגענו לפבלודר נתנו לנו חדר אחד קטן ושם היינו חמישה אנשים, אני, אחי הגדול, אמא שלי, דודה שלי, ובן הדודה שלי. כשהגענו היינו צריכים להרוויח כסף אז דודה שלי ואמא שלי יצאו לעבוד, לא היה אכפת להן איפה הן יעבדו, רק שהן ישיגו כסף לאוכל ובגדים. הן יצאו לעבוד ביער, לחטוב עצים, ועל כך קיבלו כסף. בזמן שאמא ודודה שלי עבדו אנחנו נשארנו לבד בבית (אני אח הגדול שלי ובן דודה שלי). באותו הזמן היינו בערך בני 3-4, אחי הגדול היה גדול ממני בשנה ובן הדודה שלי היה קטן ממני בשנה. גם בפבלודר לא היה הרבה אוכל אז התחלקנו במה שהיה וגם כשאמא ודודה שלי היו חוזרות מהעבדה הן היו מוצאות פטריות וכול מיני פירות יער והיו נותנות לנו לאכול.

בסוף המלחמה חזרנו לחשיבוטו ואמא שלי חפשה בכל הכפר את אבא שלי, כדי לבדוק אם הוא בסדר ואם הוא שרד את המלחמה. אבא שלי נלחם במלחמה נגד הנאצים, וכשאמא שלי לא מצאה את אבא שלי היא שאלה את חברי הגדוד שלו איפה הוא. בגדוד של אבא שלי היה אנשים מאותו הכפר והם סיפרו שהגדוד נפל בשבי ואז אחד הרוסים שבגדוד גילה לנאצים שאבא שלי יהודי והם לקחו אותו משאר הגדוד, וזרקו אותו לקרח, כי באותו הזמן היה חורף והתעללו בו עד שהוא קפא למוות.

חזרנו בחזרה אל המקום שבו היה הבית שלנו וכשראינו אותו היינו בשוק, כל הבית היה הרוס. הבית שלנו היה מאבן ופעם מי שהיה בונה את הבית שלו מאבן היה נחשב כמשפחה עשירה ומכובדת ועכשיו לא היה כלום מהבית, אפילו לא אבן אחת, ואז ממשפחה מכובדת ועשירה הפכנו למשפחה עניה…

למזלנו, לסבא שלי, מצד אבא, היה בית, והלכנו לגור שם איתו. סבא שלי קיבל לבית גם את דודה שלי ואת הבן שלה, אפילו שהם מהצד של אמא שלי ולא מהצד שלו.

כמה שנים אחרי שחזרנו כשהייתי בערך בן 14 הלכתי שוב ללמוד וכמה שנים אחר כך כשהייתי בן 19 הכרתי את אשתי ז"ל. בשנת 1991 עלינו לארץ.

הזוית האישית

נועה: אני מאוד נהנתי לעבור את העבודה הזאתי עם סבא שלי וללמוד על ילדותו ועל הקשים שהיו לו בתחילת השואה ואחריה.