מאגר סיפורי מורשת

שמי שאול אביגדור, נולדתי ב1940 בעיר חיפה.

את ילדותי עברתי בישראל תחת השלטון הבריטי, תקופה לא קלה, אותה עברתי כתלמיד בבית ספר עממי א' בחיפה.

סיימתי את לימודי בבית הספר היסודי "נצח ישראל "ובהמשך למדתי ארבע שנים, בבית ספר תיכון מקצועי, "בת גלים" בחיפה. בסיום לימודי קבלתי תעודת בגרות, בנוסף להסמכה מקצועית באלקטרוניקה.

בגמר הלימודים התגייסתי לצה"ל, שם שירתי כטכנאי ראשי בחטיבת שריון. עם גמר השירות כולל שנת קבע, עבדתי ברפאל במשך כשנה, ומשם נקראתי על ידי מנהל בית ספר, לבוא לשמש כמורה מקצועי במגמת אלקטרוניקה. תוך כדי עבודתי בבית הספר, השלמתי את לימודי לתואר ראשון במגמת חינוך, מנהל ופיקוח. במקביל ללימודי עברתי לנהל את החטיבה העליונה, בבית הספר המקיף בנהריה.

מלחמת יום הכיפורים תפסה אותי תוך כדי עבודתי בהוראה.

מלחמת יום הכיפורים

כאמור שירתי בצה"ל במסגרת חיל הקשר בחטיבת שריון כטכנאי ראשי.

אזעקת המלחמה תפסה אותי בהיותי בבית כנסת ביום הכיפור, משם מיהרתי לחזור הביתה, מאחר שצפיתי שאקרא לשירות מילואים. ואכן הקריאה לשירות באה מהר ועשיתי את דרכי לבסיס "פילון " שם היה מצוי ימ"ח של החטיבה. עם כניסתי לבסיס הבחנתי באנדרלמוסיה מוחלטת ששררה בבסיס. עם בואי נתבקשתי להצטייד בציוד צבאי, ולעלות על טנק. במבט סביבי לא זיהיתי כל דמות מוכרת משירות המילואים. ירדתי מהטנק, וחיפשתי את אנשי החטיבה אליה השתייכתי, ואז עליתי יחד עם החפ"ק לרמת הגולן.

כבר בתחילת נסיעתנו לכיוון רמת הגולן , דרך גשר אריק, ספגנו הפגזות ש"אמרו" לנו שמדובר במלחמה קשה יותר, מאלו שהכרנו בעבר. העלייה לרמת הגולן לוותה במראות קשים, ובהפתעה שעשו לנו החיילים הסוריים שהיו מצוידים בטילי נ.ט, שלא היה לנו מידע לגביהם. הם הצליחו לפגוע ולהשמיד מספר טנקים. בהמשך נסיעתנו ברמת הגולן, הבחנו בטנקים שרופים שלנו, מראה שלא היינו רגילים איליו בעבר.

בתפקידי כטכנאי ראשי בחטיבה, היינו במשך היום שותפים ללחימה, ובלילה יצאתי עם רכב מלווה בנהג, בכדי לבדוק את מכשירי הקשר בגדודים ובמידת הצורך, לתקן אותם. פעולה לילית זו יצרה סיכון גדול לגבינו, וכל לילה שהסתיים ללא פגיעה זכתה לברכתנו. עקב החיפזון וחוסר התיאום ששררו, מצאנו את עצמנו, הנהג ואנוכי, מצויים בסכנת חיים.

כך למשל באחת הפעמים עברנו לשטח סורי, בגלל שהשומר מצה"ל נרדם, ולא הבחין בנו. כאשר ראיתי שאנחנו נוסעים זמן ארוך מהמשוער, הוריתי לנהג לחזור על עקבותינו, דבר שהתברר מאוחר יותר כהחלטה שהצילה אותנו מנפילה בשבי הצבא הסורי.

במקרה שני נקלענו אני והנהג לתוך הפגזה סורית כבדה, ובידנו לא היו כלים מתאימים להתגונן נגד ההפגזה הזאת. "עליתי" על מערכת הקשר שהיתה איתנו, שם נודע לנו שהקו נפרץ לנו על ידי הסורים, והם נעים עם טנקים לעברנו. שכבנו לצד הדרך עם רימונים וכלי נשק, והמתנו למגע עם הסורים, בו לא היה לנו כל סיכוי לצאת בחיים. ואז כמו שהתחילה ההפגזה, כך היא פסקה, ומצאנו את עצמנו חוזרים ומתחברים אל החפ"ק, אליו השתייכנו.

בהמשך ימי הלחימה מצאנו את עצמנו באירועים נוספים, דוגמת אלה שסיפרתי, הכרוכים בסכנת חיים. אולם לנגד עיננו היתה הסיסמא שהיתה תלויה בבסיס שאמרה: "קשה באימונים – קל בקרב". כלומר האימונים שהחטיבה עברה, היו בעלי דרגות קושי גבוהות, והם יצרו הקלה בקרב , דהיינו במלחמה, הם שנתנו אפשרות לחיילים ולמפקדים להתגבר על האויב גם בקרבות קשים.

סיום המלחמה מצאה את צה"ל כשידו על העליונה, על אף שבכוחותינו נמנו כ-2800 הרוגים . בחזית הצפונית, צהל הדף את הסורים, ואף כבש חלקים מסוימים בשטחה של סוריה. בחזית הדרומית צהל כבש את חצי האי סיני, ונמצא מעבר לתעלה בשטחים מצריים.

סיכום המלחמה מצביע על כך שצהל למרות ההפתעה יצא בניצחון גדול, ומנע ממדינת ישראל אסון גדול. לצד ניצחון מזהיר זה היו לישראל 2800 הרוגים, כ-5600 פצועים ו-264 שבויים.

מספרים אלה מלמדים שבמלחמות אין מנצחים, אלא רק מפסידים. שני הצדדים סובלים מאובדן חיי אדם, בנוסף להרס ונכות שנגרמים מהמלחמה. כאן עולה השאלה, האם היה הכרח במלחמה זו, והתשובה היא שזו היתה "מלחמת אין ברירה". צבאות מצרים וסוריה פלשו לתוך שטחי מדינת ישראל, במטרה לכבוש אותה, ומצב זה יצר מציאות הכרחית של מלחמה, שגרמה "הפסד" לשלושת הצדדים המעורבים במלחמה. (ישראל, סוריה ומצרים}

הזווית האישית

סבא שאול: נהניתי לשתף את הנכד בסיפור המלחמה, ובקשיים שנלוו אליה. אני מאחל לעמית, נכדי, שלא ידע עוד מלחמות ושנוכל לחיות בשלום בשקט ובבטחה. הנכד עמית: מאוד נהנתי לשמוע מסבי, את סיפור לחימתו במלחמת יום כיפורים, מקווה שעד שאני אתגייס לצבא המצב הביטחוני יהיה רגוע בארצנו, ולא אצטרך לחוות עוד מלחמות.