מאגר סיפורי מורשת

אני יהודה ינצי לבית משפחת שטיין יליד 1950, ביוגוסלביה. הוריי עלו ארצה בשנת 1951 עם שתי תינוקות: אני ואחותי הקטנה. הוריי התמקמו במושב בית נקופה כשהמושב בזמנו היה יישוב עוין אך בכל זאת המטרה מקדשת את האמצעים. הם מיקמו את ביתם שהיה פרוץ לעוינים מסביבנו, אך כיום האזור בו התמקמנו נמצא בתחילת המושב שכיום כל אחד מתושבי המושב היה רוצה להתחלף איתנו.

העיסוק של אבי בארץ היה במאפיית ברמן וביוגוסלביה אמי ואבי עסקו בחקלאות. אבי ניצול שואה והוא היה במחנה עבודה וחלק ממשפחתו נספו בשואה. לארץ הם הגיעו לבדם ושרדו את כל הקשיים מכל הבחינות, והשפה העברית הייתה להם קשה במיוחד לאמא שלי כעקרת בית. למרות הכל אנחנו השתדלנו לעזור במשק החקלאי בענף הלול. כיום ברוך השם נולדו לנו נכדים ולהוריי נינים. ויש לציין שהורי רוו נחת מאיתנו, למדנו ושרתנו את המדינה בנאמנות והצטיינו בצבא ובעבודה.

שירתי בצבא כמפקד כיתה בגולני והשתתפתי במלחמת יום הכיפורים ובמלחמת שלום הגליל. בהיותי בשרות מילואים הייתי נהג תובלה (סופחתי בתוקף תפקידי כבעל רישיון לרכב כבד) בזמן שהייתי במילואים ניצלתי בנס ממטען צד התפוצץ. באותו זמן גיסי גם היה איתי במילואים וביקש שהתורנות שלו לא תהיה בשבת במקום שגיסו גויס כדי שלא יהיו ביחד ושחלילה לא יקרה אסון לשניים מאותה משפחה.

סבא כחייל

הייתה לגיסי תחושה קשה ובזמן שחזר מחופשת השבת ספרו לו חבריו ליחידה שכל הכבוד לגיסו על התושייה והאומץ שגילה לאחר האירוע. יצוין שגיסי היה חרד ממקרה של קרובי משפחה שנספו באסון הטיבוע המשחתת אילת, שנספו שני האחים והאב שלהם בעת הקבורה אמר:  "במותם של שניים השמיים בוכים".

הזוית האישית

הנכדה ליאן מספרת על החוויה שלה בעבודה עם סבא: לצערי החוויה לא פשוטה מכיוון שסבי עבר אירוע מוחי ומתקשר רק דרך עיניו, ולכן סבתי סיפרה את הסיפור שלו מפני שהיה לה חשוב שאני אצרף לעבודה את הסיפור האישי שלו . הייתי רוצה מאוד שסבי יספר את הסיפור אך זאת המציאות ומה שנותר לי לספר את סיפורו ולאחל לו רפואה שלמה ושיחזור לתפקוד מלא.