מאגר סיפורי מורשת

ד"ר בלה גוטרמן היא בוגרת לימודי היסטוריה כללית והיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטת תל-אביב, ובשנת 1996 קיבלה תואר ד"ר לפילוסופיה. היא זכתה בפרסים על מחקריה – פרס ראול ולנברג, פרס ע"ש רפאל למקין מלגת יד ושם ופרס מטעם הקרן לזיכרון ע"ש ליאון לוסטיג. מחקרה האחרון הוא ביוגרפיה של צביה לובטקין, ממנהיגי מרד גטו ורשה ותחום התמחותה הוא ריכוז ומחנות עבודה. ד"ר בלה גוטרמן הייתה המנהלת והעורכת הראשית של מחלקת ההוצאה לאור של יד ושם בין 1998 ועד 2007. עד לפרישתה לגמלאות היא הייתה מנהלת המכון הבין-לאומי לחקר השואה – יד ושם. (מתוך אתר "יד ושם").

טרם העלייה

סיפור משפחתה של בלה התחיל בפולין שנכבשה והגבול המזרחי הסופי עבר לסירוגין בין הגרמנים לסובייטים. הציל אותם קצין רוסי שהיה המעסיק של אביה בעת הכיבוש הסובייטי הקצר ב-1939. לפני שוב הגרמנים הוא הציע להם לעלות על עגלה ולעבור לברה"מ עם הצבא הנסוג. הודות לו אביה, אמה וסבתה (אמה כרעה ללדת בדרך ואיבדה את הוולד בעת תקיפה אווירית גרמנית). הם נדחקו עד לצפון סיביר, וחיו שם בתנאים קשים מאוד, בקור ובעבודה ביערות ובקרפיפים.

בסוף 1941 הסובייטים אפשרו ליהודים לנדוד דרומה ל"ארצות החום" וכך הם הגיעו לאוזבקיסטן. עם רדתם מן הרכבת במקום בשם "צ'ו" (Chu), אמה כרעה ללדת ובלה נולדה בתחנת הרכבת, וללא תעודת לידה…

יהודים רבים הגיעו לאזורים אלה ולכן לא היה להם היכן להתמקם. האב גוייס לצבא הסובייטי. אמה מצאה עצמה עם תינוקת ועם אם קשישה. למזלם, אישה רוסייה ראתה את המצוקה והזמינה אותם לביתה. בלה שמעה שאישה זאת הצילה למעשה את חייה. לאם לא היה חלב להנקה והרוסיה האכילה אותה בחתיכות חמאה, כדי להזין אותה ולתת לה אנרגיה. לאם הייתה מכונת תפירה ששימשה אותה גם לגמול לאשה הרוסייה ולפרנסה. אנשים שילמו לה במוצרי מזון (תפוחי אדמה, ירקות). האב ניצל הפסקה בעצירתה של הרכבת שהובילה חיילים, ערק וחזר למשפחתו. הרוסייה הסכימה להסתירו ואפילו הצילה אותו פעם, כשבנה, שעבד בנ.ק.ו.ד, בא לביקור פתע. היא הכניסה אותו לארגז מצעים שתחתיו ייבשו בצלים ורקעה ברגליה כדי שלא ישמעו את תזוזותיו.

לאחר המלחמה הם יושבו בשלזיה, שסופחה לפולין ושהו שם ארבע שנים (בלה התחילה שם ללמוד זמן קצר בכיתה א'). הסבתא נפטרה בפולין, הם קיבלו אשרת יציאה ועלו ארצה בפברואר 1950. עוד היא זוכרת שהלבישוה שכבות רבות של בגדים וענדו על ידיה שעונים, משום  שהגבילו את הרכוש שניתן להוציא. הם נסעו ברכבת לטרייאסט באיטליה ושם עלו על האונייה "עצמאות" .

בהפלגה היא הרגישה די טוב, והיא זוכרת שעצרו באסיה הקטנה (טורקיה) ולמרות שהאונייה הייתה מלאה, העלו עוד עולים ושיכנו אותם על הסיפון. כך הם הפליגו כל הדרך עד חיפה, בקור וברוח, ביושבם חשופים על הסיפון. זו הייתה פעם ראשונה שהיא ראתה יהודים מזרחים. הם הגיעו לחיפה בליל שבת ונאלצו להישאר באונייה עד יום ראשון, כולל קבלת שבת…

הם הובאו ל"שער העלייה", ושם התנאים היו קשים מאוד. היו חודשים של סבל מתמשך. היא זוכרת את השירותים החשופים, התורים הארוכים למקלחת ולאוכל, ערב רב של אנשים ושפות שהיא לא הכירה. זכור לה ליל הסדר שבו קיבלו חצי מצה וחצי ביצה. נוסף ליהודים מארצות המזרח היו הרבה יהודים פולנים ורומנים, אך לא כולם דיברו יידיש, גם לא עובדי השירות. אסור היה לצאת לעבודה.

תחילה גרו באוהל או בצריף. הטראומה הקשה ביותר הזכורה לה, הייתה כאשר אביה נתפש מנסה לצאת מהמחנה דרך פרצה בגדר נושא שק של תפוחי עץ שהביא מפולין או מאיטליה. הוא חשב לנסוע לתל אביב ולמכור אותם… היא לא תשכח את המעמד המפחיד בשעה שאמה רצה איתה לראות את האב שנעצר והוכנס לתא מעצר, והן ראו אותו מבעד לחלון מסורג. זה שבר את לב האם. בשבילה שער העלייה היה כלא.

משם נשלחו למעברת מחנה ישראל ליד לוד, ולמרות ששהו שם יותר משנה, היא מחקה את הזיכרונות משם. היא רק זוכרת שלמדה בכיתה שהיו בה ילדים מגילאים שונים. השיטפונות אינם זכורים לה.

החיים בקסרקטין

בלה מספרת: "בחודש יולי 1950 עברנו למעברת "מחנה עבודה ישראל" ליד שדה התעופה בלוד. התגוררנו בקסרקטין של הצבא הבריטי, שדמה למבנים שהיו במחנות העבודה בפולין. המבנה היה ארוך, בעל גג פח עגול, היו לו חלונות גדולים ולמעלה אשנבים. בכל קסרקטין התגוררו חמש עד שש משפחות, שמיכות שנתלו הפרידו בין משפחה למשפחה. מריבות לא מעטות פרצו בין שוכני הקסרקטין סביב מקום הבישול, הניקיון וכו'. השירותים היו מחוץ למבנה, תמיד מלוכלכים עם ריח רע. הייתה מגפת שלשולים (או דיזנטריה) ואני למדתי להתאפק ולהמעיט להשתמש בהם.

אימא לקחה ארגזי עץ של תפוזים ששימשו כארון וכשולחן. אני זוכרת שעלתה על סולם וסתמה במלט את המרווחים שהיו בין הגג לקירות, כי משם הגיעו עכברושים ועכברים.

אהבתי לאכול פרוסת לחם מרוחה במרגרינה ועליה אימא פיזרה מעט סוכר או ריבה.

לאבא הציעו להצטרף לקיבוץ, שבו היו לו חברים, אך אימא הטילה וטו, כי זה הזכיר לה את הקולחוז ברוסיה. אבא לא עבד זמן ממושך, ומאוחר יותר החל לעבוד כשומר לילה בפרדסים. אם לא היה מוצא עבודה היינו נשארים עוד שנים במעברה.

בינואר 1952 עברנו לדירת שיכון קטנה בקריית מוצקין לדירת חדר ומטבחון."

שמלה וסרט על הראש

בלה מספרת: "רציתי שאימא תתפור לי מכנסיים עם גומי, לפי הנהוג בארץ, אך אמי סירבה ואמרה שילדה צריכה להתלבש כמו ילדה. הוריי מאוד הקפידו על המראה החיצוני. בחגים ובשבתות אבא לבש חולצה לבנה מגוהצת, ואימא ואני לבשנו שמלות וקשרו לי סרט בד גדול בשיער. לבסוף היא נכנעה והסכימה לתפור לי מכנסיים עם גומי.

אחרי המלחמה איתרו אותנו קרובים שחיו בארצות הברית והיינו מקבלים מהם חבילות עם אוכל ובגדים. אימא הייתה מתקנת את הבגדים, וכל אימת שהנעליים החלו ללחוץ  – חתכה בקצה באזור הבהונות, והמשכתי לנעול אותן.

הייתי בת יחידה, שהוריה הקיפו אותה בדאגה ובהגנת יתר, כיוון שהורים עברו תקופה קשה בפולין, ואמי איבדה את כל משפחתה בשואה. אני השתדלתי להיות במהירות צברית, ולא להיות עולה חדשה עם סרט בד על הראש!.."

כדי לרשום אותה לבי"ס "אחדות" הם היו זקוקים לחמש לירות (סכום לא קטן באותם ימים). אביה הלך ברגל למכרים שגרו באחת הקריות בסביבה, לבקש מהם הלוואה של חמש לירות. בלה התגוררה בדירת השיכון עד שהתגייסה ושירתה במפקדת קצין חינוך ראשי בפיקוח על מורי צה"ל. אחר כך עברה לתל אביב, ושם למדה בהתחלה היסטוריה של עם ישראל והיסטוריה כללית, עבדה במערכת החינוך העל-יסודי, ולבסוף התמסרה כל חייה במחקר ובהנצחת השואה. הנושא הזה חזק מכל נושא אחר.

בלה נשואה לד"ר מנחם גוטרמן, מתמטיקאי ואיש מחשבים ועסקים (היה סמנכ"ל בנק דיסקונט), היא אם לשלוש בנות מצליחות וסבתא ל-11 נכדים ונינה אחת. לאחר נישואיה גרה במקומות רביים: הרצליה פיתוח, רמת השרון וכפר סבא הירוקה, וכעת הם מרוצים במגוריהם ב"אחוזת פולג", בקיבוץ תל יצחק.

עם חברות בילדות

בלה, מספרת את סיפורה בכנס  חגיגי ליוצאי המעברות שהתקיי במוזיאון אנו – מוזיאון העם היהודי בתאריך 22.2.22. בתמונה בני אשר יו"ר עמותת מעברות מעניק לבלה תעודת הוקרה

הזוית האישית

רשם את המקור: בני אשר 10.2.2022. הסיפור הובא לפרסום במאגר המורשת בשיתוף פעולה של צוות הקשר הרב דורי לבין עמותת המעברות – מעקירה לתקומה, תשפ"ב.