מאגר סיפורי מורשת

שמי יהודית רוזנברג  ואני סבתא של מושקא ויסגלס

נולדתי בשנת תשי"ב (1952) להוריי הרב מרדכי אהרון ומלכה חיה מלוב בישראל.

גדלתי בצפון תל אביב בסביבה לא שומרת תורה ומצוות. חלק מהשכנים שלנו מאוד לעגו לצניעות שלי כשהלכתי ברחוב. בדמיוני, בניתי לעצמי חומת מגן מאבנים, ואמרתי לעצמי ש"כל חיצי הלעג שיורים לעברי אינם פוגעים בי, אלא בחומת המגן ונופלים על הרצפה". הייתי גאה במראה הצניעות שבי בלי להתפעל מהסביבה. אחד השכנים היה יורק לעברי בכל יום בדרכי לאוטובוס, כשהוא מלווה אותי לאורך הדרך בכינויי גנאי, ואני הייתי רצה במהירות עד לתחנת האוטובוס ומתרחקת ממנו.

הסיפור הזה חרות בזיכרוני בזיכרון כואב וצורב. זו הייתה תל אביב של השנים ההן. אנחנו, הדתיים ושומרי המצוות, ממש ספגנו בגופנו את הניכור מאחינו היהודים כאן בארץ הקודש. אבל תמיד הלכנו בגאון ישראל סבא, בצניעות של חינוך בית יעקב של השנים ההן, בגאוות יחידה, שאנחנו זוכים לחיות בשליחות הרבי ובדרך בלתי מתפשרת.

אבי הרה"ח מרדכי אהרון מלוב

אמי מרת מלכה חיה מלוב

בביה"ס היסודי למדתי והתחנכתי ב"בית יעקב", ובביה"ס התיכון ובסמינר למדתי בסמינר "בית רבקה" בכפר חב"ד.

בשנת תשל"ב (1972) בהיותי בת 20 התחתנתי בברכת הרבי שליט"א מה"מ עם זיידע, שמעון למשפחת המשפיע הרה"ח דב בעריש ואיטא קיילא רוזנברג מלוד. בהוראת הרבי הקמנו את ביתנו מיד לאחר החתונה בשליחות הרבי בעפולה. ב"ה, זכינו והקמנו משפחה ברוכה, משפחה המאירה את הסביבה באור התורה והחסידות, חיים מלאי נתינה וחסד, באווירת חיי גאולה ופרסום משיח.

אני רוצה לספר לך, חיה מושקא, סיפור שהולך איתי, עם אמי ועם כל משפחתנו. סיפור שמאיר את חיינו באור ייחודי של נתינה וחסד כאורח חיים.

נתינה וחסד כאורח חיים

כשסבתי יהודית ע"ה, שאני נקראת על שמה, הייתה ילדה המצב הכלכלי היה דחוק למדי. היו אלו זמנים קשים של מחסור, של פרוסת לחם בבוקר. בכל בוקר יהודית קיבלה מאמה, סבתא פערל, פרוסת לחם והייתה יוצאת לחצר לאכול אותה.כך הייתה נוהגת בכל בוקר. בוקר אחד נכנס לפתע איש עני לחצר הבית ולטש את עיניו על פרוסת הלחם שהילדה אחזה. מיד הבינה יהודית את הרמז ונתנה להלך העני את פרוסת לחמה. היא נכנסה חזרה לביתה ואמרה לאימה: "אימא, הלחם היה כל כך טעים, אפשר לקבל עוד פרוסה?" והאימא נתנה לה.

למחרת, חזר הסיפור על עצמו. כשביום השלישי שוב הגיעה יהודית עם הבקשה, כבר הייתה האימא ספקנית וסקרנית מדוע ביתה מבקשת פרוסת לחם נוספת. ביום הרביעי נתנה האימא פרוסת לחם לילדה יהודית והשקיפה מבעד החלון. ראתה, גילתה והבינה את העניין. כשחזרה יהודית עם בקשתה לפרוסת לחם נוספת חיבקה אותה אמה בדמעות, והודתה לה' על הנשמה הטובה מלאת הלב והחסד שה' נתן לה. סיפור חסד זה נהגה אמי מלכה חיה ע"ה לספר לי בהזדמנויות שונות.

גם אני גדלתי בבית של חסד ונתינה לכל נצרך, מגדל אור לכל נצרך לעזרה רוחנית וגשמית. הסיפור הזה ואורח חיי משפחתי חדורים בי. היה ברור לי ש"כשאהיה גדולה" אצעד בדרך זו של חסד. כשיצאתי לגמלאות הקמתי עמותת חסד בשם "חסדי מלכה חיה"  ע"ש אמי ע"ה.

העמותה התרחבה לפעילויות חסד בקהילה, חלוקת סלי מזון ומצרכים, חלוקת ביגוד. את מגדל אור החסד הרחבנו והקמנו בסייעתא דישמיא את "בית מעשים טובים בית גבי ורבקי". כשמו כן הוא, בית שמקיימים בו מעשים טובים, על שם ילדנו הקדושים האהובים שנרצחו במומביי בשליחות הרבי, הרב גבי ורבקי הולצברג הי"ד.

במקום פועל בית כנסת ובו מנייני שחרית, מנחה וערבית יום יום, שיעורים, חדר כתיבה לרבי, התוועדויות בשבתות, פעילויות קהילתיות, אולם אירועים, גמ"ח השכרת ביגוד ואביזרים לאירועים, משחקייה.

יש במשפחתנו רצף של מלכה חיה בת יהודית, יהודית בת מלכה חיה, מלכה חיה בת יהודית, וכולנו ממשיכות בדרך החסד הזו, דרך חיים.

סבתא יהודית רוזנברג בילדותה

הזוית האישית

הנכדה מושקא: סבתא, מרגישים עלייך ועל זיידע כל הזמן את אווירת החסד והנתינה שזורמת בעורקים שלכם ובאורח החיים שלכם. שמעתי סיפורים גם מאימא שלי על העולים מברית המועצות, שהיו מגיעים לביתכם בעלייה הגדולה, כשמסך הברזל נפתח. אימא זוכרת את סעודות השבת עם שולחן ארוך ומלא אורחים, חלוקת ביגוד ומזון לעולים. גם אצלנו ממשיכים בדרך חיים הזו, משתדלים לארח ולא לסרב לאורחים גם כשעייפים. מאירים פנים כשאנחנו שמים לב שמישהו סביבנו נראה שצריך חיוך ועזרה.

סבתא, מאד נהניתי אתך מהפעילות המיוחדת הזו שחיברה ביננו בעוד מקום בלב.

סבתא יהודית: אני מאושרת שיש לי נכדה כזו מאירה ששמה לב לסביבה, להאיר פנים, שזה חסד מסוג מיוחד. רואים עלייך שאת חסיד פנס מאיר. גם אני נהניתי אתך מהזמן המשפחתי המשותף שהיה לנו ביחד, חוויה מסוג מיוחד.