מאגר סיפורי מורשת

אני, חנן הראל, נולדתי בשנת 1943 בקזבלנקה שבמרוקו  ועליתי לארץ בשנת 1955 עם הורי, בהיותי בן 11.

סיפורי ילדות שזכורים לי ממרוקו, שם חייתי עד גיל 11, שבהיותי בן חמש-שש, למדנו ב"חדר" עם רב שלימד אותנו לקרוא. אחרי שנות ה"חדר", עד גיל 11, למדתי בבית ספר "אוצר התורה" ו"תלמוד תורה", עד עלייתי ארצה. בעלותי ארצה, על אף גילי הצעיר, שימשתי מתרגם להוריי בכל עניין ועניין ובכל קשר עם המוסדות בארץ. כך הלכתי עם אמי לקופת חולים, למכולת. עם אבא הולך להסתדרות, ללשכת העבודה ומתרגם להם באופן צמוד את הדברים.

העלייה לארץ ישראל: בדרך ממרוקו לישראל, בשנת 1955, בהיותי בן 11, בלא הכנה מוקדמת, הורי ארזו חפצים באמצע הלילה, והובילו אותנו לאחד מנמלי קזבלנקה ומשם הפלגנו למחנות עולים שבמרסיי שבצרפת. שם שהינו במשך חודשיים, בתנאים קשים, התגוררנו משפחות רבות במבנים ששימשו את צבאות בנות הברית. במשך חודשיים הסתובבתי, כילד, בחוסר מעש, יוצא בבוקר ומסתובב ברחובות, צופה בסביבתי וחוזר לפנות ערב למחנה, להוריי. בתום חודשיים, הפלגנו באוניה יוונית שכורה, בשם "עגיון", מצרפת, לכיוון ישראל.

באחד מימי ההפלגה, האניה נקלעה לסערה קשה מאוד. אני זוכר, כשאבי רצה לסגור את האשנב של החדרון באניה, הדלת פגעה במצחו, הוא נפצע ודם רב זב ממצחו. כל הנוסעים הצטוו לעלות לסיפון, למעט זקנים שהורדו לבטן האוניה. אני זוכר כילד, את הפחד והפאניקה ששררה באוניה, ילדים בכו ומבוגרים ניסו לסייע. אני, עזרתי לאחותי בת השש, לחגור את חגורת ההצלה. על הסיפון התעטפו היהודים בטליתות וסבי, רב האוניה, הנהיג תפילה לבורא עולם ולמען הצלת האוניה. עד היום, בחלוף 70 נשנה, זכור לי כשעמדתי שעון על חבל האוניה, חבוש כובע ברט, פועל יווני משך את כובעי מעל ראשי וזרק אותו ללב ים. הדבר פגע בי עמוקות שכן גדלתי בבית דתי והתחנכתי על ברכי התורה. ההפלגה עברה בשלום, הגענו לנמל חיפה והוריי נישקו את אדמת ארץ ישראל.

סיפור ילדות שחרות בזיכרוני מילדותי, לאחר העלייה, בעיר אשקלון, שם התגוררתי עם הוריי, כשהעיר הייתה צעירה ובראשיתית. השדות היו פתוחים ומוריקים, ובהם גדלו פרא, סברסים ("צבר") לרוב. אני ואחיי אהבנו לשוטט ולטייל ברחביי העיר. כחלק מהטיולים, נהגנו לקטוף סברס, בשיטות מיושנות ומוצלחות, עם מקל אליו מחוברת פחית שימורים. את ה"שלל" כיסינו בקרחונים אותם רכשנו ממפעל, ומכרנו את הסברס הקר לעוברי אורח. בכספי התמורה רכשנו מחברות, כלי כתיבה וכרטיסי קולנוע.

עד היום, כאשר אני אוכל סברס, אני נזכר בימים ההם, והדבר מעלה בי געגועים להוריי.  לימים, בהיותי בוגר, כתבתי אף סיפור ילדים על הסברס ועל התקופה.

שבתות וחגים: לקראת כניסת השבת מתלבשים כל בני המשפחה בגדים חגיגיים, ומצטרפים לאבא לבית הכנסת לתפילת ערבית. בתפילת ערבית של יום השישי שרים גם מזמורים לקראת שבת כלה. בתום התפילה שבים הביתה ואמא כבר לבושה בגד מסורתי עם שביס צבעוני, מברכים בקריאת שבת שלום ומסבים אל שולחן השבת. שרים זמירות קודש, ואבא מוזג יין לקידוש בגביע עשוי כסף וזהב, הוא מקדש את הקידוש על היין וכל אחד לוגם לגימה מיין הקידוש. מברכים על הלחם, טובלים את הלחם במלח ומברכים "ה' מלך, ה' מלך ה' ימלוך לעולם ועד", ועל הלחם מברכים  "המוציא לחם מן הארץ" ומחלקים למסובין פיסת לחם מהמוציא. לפני הארוחה נוטלים ידיים ובתום הארוחה מברכים ברכת המזון.

אחרי התפילה והארוחה יושבת כל המשפחה ומדברת, מספרת סיפורים ובאווירה טובה סבתי סיפרה אגדה או מעשיה. בשבת בבוקר הלכנו לתפילת שחרית בבית הכנסת שלאחריה אבי נהג להזמין שניים או שלושה ואף יותר מתפללים מבוגרים לארוחת שבת והחברותא הייתה טהרת קודש. במוצאי שבת קיימנו את ה"הבדלה". כשאבי הלך לבית הכנסת במוצאי שבת, אמי נהגה לשבת על שרפרף בגינה מחוץ לבית ומצפה לאבי שישוב מבית הכנסת כמי שמצפה לאליהו הנביא שיבוא לקדש על יין ההבדלה.

אבי נהג לשים על השולחן במוצאי שבת עשבי רוטה ונענע לברכת בורא עשבי בשמים, ובתום הקידוש מדליק נרות ומברך בורא מאורי מאורות וכך נוצרה ההפרדה בין קודש לחול, מפני שברגע זה אבי הדליק אש מכיוון שהכוכבים יצאו מזמן, ועל האש היה מברך בורא מאורי האש וכך השבת פושטת את שמלת הכלה שלה ושומרים אותה עד לשבת הבאה שתבוא ונכנסים לשבוע של ימי חול, עבודה, מלאכה ועשייה.

מתכון דגים: למיטב זכרוני, בסיר הדגים אמי נהגה לשים בבסיס פרוסות תפוח אדמה, מעליהן פרוסות של פלפל אדום/גמבה, וראשי שום מקולפים. מעליהן שמה את פרוסות הדגים ופיזרה עלי פטרוזיליה על הסיר. מילאה את הסיר במים ושמן ברוחב לב עם המון המון פפריקה אדומה. כשהתבשיל היה מוכן, ניתן היה להריח אותו ממרחק, אפילו לפני שנכנסים הביתה, מראהו היה נעים למראה בצבע שהקיף את הירק והדגים.

חפץ – גביע יין לקידוש: בבית אבי היה מוצג על מדף באופן קבוע, כל ימות השבוע, גביע מיוחד עשוי כסף וזהב טהור, בעל מכסה ותחתית מאותם חומרים. על הגביע, ישנה חריטה שמציירת את ירושלים ושמות של צדיקים מקומיים במרוקו. על המכסה עיטור כתב מזהב, מתנוסס שמו של אליהו הנביא. הגביע היה בשימוש בעיקר בימי שישי, שבת וחגים וכך אני זוכר בעשרות השנים בחייו של אבי. לא אוכל לקבוע בוודאות כמה דורות עבר הגביע מאחד לשני, אבל ידוע לי שדודי, אחי אבי, שהיה רב במרקש ורב העיר ביפו, הרב שמעון אוחיון, שמר ברגש על הגביע, מסיבות שלהם, וזכיתי לקבלו והוא נמצא אצלי למעלה מ-40 שנה. עם גביע קידוש זה אני נוהג לארח ולקדש מידי יום שישי ושומר עליו מכל משמר. הגביע בעל ערך סנטימנטלי רב, ואני שומר עליו ומשמר אותו לאחר כל שימוש, שכן הוא המזכרת היחידה מאבי ז"ל, שעבר מדור לדור.

הזוית האישית

אופיר: נהניתי מאוד לשמוע את סיפורי עברו של סבי. היה מאוד מעניין לשמוע אותם מזווית אישית ומאדם שאני מעריך ומכבד. הכרתי חלק מהסיפורים עליהם סיפר מכיוון שסיפר עליהם בספריו אך כמו שנאמר, מעניין יותר ומרשים יותר להאזין להם מפיו של המספר.