מאגר סיפורי מורשת

שמי אלון, אני משתתף השנה בתכנית הקשר הרב דורי, במסגרתה אני מתעדת את סבתי, לילי סגלוביץ', ומעלה את סיפורה אל מאגר המורשת של התכנית.

סבתי לילי נולדה בפולין בעיר לודז' בשנת 1948, היא עלתה לארץ בשנת 1950, למדה כאן תואר שני בפסיכולוגיה ובסוציולוגיה, הקימה משפחה, היא נשואה ויש לה שלושה ילדים ושמונה נכדים, סבתא פסיכולוגית קלינית עד היום.

קצת על משפחתה של סבתי

סבתא מספרת: "סבתא שלי מצד אימא, חנה רוזנברג לבית לוין, נולדה בישראל (הוריה הגיעו מגרמניה לארץ ב-1934). חזרה לגרמניה בגיל 7 לאחר שהתגוררה בעיר ברלין בילדותה. השפה המדוברת הייתה גרמנית (עד היום היא דוברת את השפה באופן שוטף). הלבוש היה מודרני מאוד כי ברלין היוותה מרכז תרבותי אירופאי. המאכל האופייני היה נקניקיה בלחמניה (נקניקיות וורסט המפורסמות).

מערכת היחסים עם גרמניה ידעה עליות ומורדות. בגרמניה התחוללה שואת היהודים בשנים 1939-1945 וכמובן שהרבה מאוד יהודים וישראלים מאוד כעסו על העם הגרמני. חלקם לא סלחו עד היום. לאורך השנים מערכת היחסים התחממה מאוד. השלטון הגרמני הכיר באחריות שלו על הפשעים שנגרמו ליהודים וכיום גרמניה ידועה כאחת מידידותיה הקרובות של ישראל בעולם.

סבא שלי מצד אימא, גד רוזנברג, נולד ברוסיה (הוריו ברחו מפולין לרוסיה לאחר פלישת הגרמנים). התגורר בעיר ורשה בילדות. השפה המדוברת הייתה פולנית (עד היום דובר פולנית וגם הונגרית כי המטפלת שלו הייתה הונגריה). הלבוש היה מודרני מאוד ואופנתי לתקופה (נשים בשמלות וגברים בחליפות וכובעים). המאכל האופייני היה כרוב ממולא בבשר וחמיצה (מרק סלק).

מערכת היחסים עם פולין ידעה עליות ומורדות. העם הפולני לקח חלק אקטיבי בשואה וכמובן שהרבה מאוד יהודים וישראלים מאוד כעסו על העם הפולני. חלקם לא סלחו עד היום. לאורך השנים מערכת היחסים התחממה. לא מעט ישראלים מבקרים בפולין אם כי ראוי לציין שהשלטון הפולני לא ממש מוכן להודות בחלק שלו בשואה.

סבתא שלי מצד אבא, לילי סגלוביץ' לבית וילצ'ינסקי, נולדה בפולין (בת שלישית להוריה, ניצולי השואה, לאחר שני אחים שנספו בשואה). התגוררה בעיר לודג' עד לעלייתה ארצה ב-1950. השפה המדוברת הייתה פולנית (סבתא שלי דוברת שפות רבות: עברית, אנגלית, פולנית, גרמנית, צרפתית וספרדית). הלבוש היה מודרני מאוד (נשים עם שמלות אלגנטיות וגברים עם חליפות וכובעים. לא היה מקובל שנשים ילבשו מכנסים). המאכל האופייני היה חמין ומרק קרופניק.

מערכת היחסים עם פולין – ראו לעיל.

סבא שלי מצד אבא, אלכסנדר (אלכס) סגלוביץ', "צבר" – נולד בישראל (דור שמיני בארץ). התגורר בעיר תל אביב (שהייתה אז קטנה בהרבה מתל אביב של היום). השפה המדוברת הייתה עברית אבל גם שפות רבות שהביאו איתם עולים לארץ (ערבית, רוסית, פולנית, גרמנית, יידיש, ספרדית ולאדינו). הלבוש היה צנוע מאוד – הרבה ילדים חבשו כובע טמבל. לא היה מאכל אופייני (ישראל הייתה בתחילת התפתחותה והרבה מאכלים היו כאלו שעולים רבים הביאו מארצות המוצא שלהם).

ישראל בתקופה זו הייתה תחת השלטון התורכי. מערכת היחסים עם תורכיה ידעה עליות ומורדות אבל יחסי המסחר נמצאים במגמת התפתחות קבועה."

בית ילדותה של סבתא לילי (אמו של אבי)

ראיינתי את סבתא שלי מצד אבא, לילי סגלוביץ' (לבית וילנצ'ינסקי). לסבתא שלי קראו לילי על שמה של סבתא שלה (ליבה). שם ההורים של סבתא שלי: רבקה וחנוך וילצ'ינסקי. לסבתא שלי היו שני אחים שנספו בשואה (לאחד קראו מאיר ולשני לא ניתן שם). סבתא שלי גדלה כילדה יחידה. אבא של סבתא שלי עסק בתחום הטקסטיל (קנייה ומכירה של חוטי צמר לאריגת בדים). עם עלייתו לארץ הקים מפעל לאריגה וטוויה בכפר סבא. המפעל העסיק כ-50 עובדים בתקופת פריחתו ופעל משנת 1952-1983.

אימא של סבתא שלי הייתה עקרת בית פעילה שהייתה מפורסמת בבישוליה הנפלאים ובקבלת הפנים החמה שלה לכל החברים והאורחים מישראל ומחו"ל. סבתא שלי גדלה בפולין ובגיל שנתיים (1950) עלתה ארצה לתל אביב. היא התגוררה בבית של דודה שלה לתקופה קצרה. לאחר מכן היא עברה עם הוריה לדירה קטנה (21 מ"ר, 2.5 חדרים) ברחוב שלמה המלך בתל אביב. הדירה הייתה קטנה מאוד ובה מטבחון קטן עוד יותר ועם זאת אבא של סבתא שלי הצליח להוציא ממנו ארוחות כיד המלך. הבית של סבתא שלי היה קרוב מאוד לגן החיות של תל אביב (היום "גן העיר") וקרוב לשדרות בן גוריון שהובילו לחוף גורדון.

לאורך שדרת בן גוריון הקרובה לביתה של סבתא שלי היו מספר בתי כנסת, לשם היה הולך אבא של סבתא שלי בחגים ובשבתות. כילדה צעירה סבתא שלי הייתה משחקת בשדרה בזמן התפילה. היה בית כנסת גדול ומפואר ברחוב הרמן הכהן ומכיוון שהיו לסבתא שלי מספר חברים שגרו ברחוב, היא הייתה הולכת איתם לשמוע את התפילה מבחוץ. כבת יחידה היו לסבתא שלי די הרבה בגדים שנקנו בחנויות מיוחדות. היו לה בגדי יום יום ו"בגדי שבת" (בגדים חגיגיים). בקיץ היו לסבתא שלי סנדלים ובחורף מגפיים. לא היו לה נעלי ספורט אלא נעלי התעמלות לשיעור התעמלות (היא זוכרת במיוחד חנות נעליים בשם "פיל").

הממתקים היו בעיקר סוכריות טופי וסוכריות חמוצות/על מקל. אימא של סבתא שלי בישלה שניצלים, דגים, מרק עוף, קציצות (שסבתא שלי מבשלת עד היום). היה מעט אוכל ואנשים עבדו קשה במטבח כדי להאכיל את המשפחות שלהם. אימא של סבתא שלי הייתה ידועה בעוגות המעולות שהייתה אופה. בבית של סבתא שלי אהבו לאכול דגים מלוחים ומעושנים (נקנו בשוק לוינסקי בתל אביב ממעדנייה מפורסמת בשם "אס"). הרבה מהקניות נערכו בשוק הכרמל וסבתא שלי הייתה עוזרת לאימא שלה לשאת את כל הסלים הביתה. חלק קטן מהקניות היה נערך במכולת השכונתית – שם היו משלמים "על החשבון" (ז"א, משלמים בסוף החודש על כל הקניות של החודש).

גלגולו של חפץ

החפץ שעבר במשפחה הוא מגילת אסתר. סבא שלי לא יודע מהיכן הגיעה המגילה אבל ההערכה היא שהיא נכתבה על ידי סופר סת"ם ירושלמי בתחילת המאה ה-20. המגילה עצמה כתובה על קלף ואצורה בתוך מעטפת מעץ עליה כתוב: "מגילת אסתר". על מעטפת העץ לא קיימים עיטורים מיוחדים. סבא שלי מצא את המגילה בעליית הגג של ביתו של אביו (סבא רבא שלי – משה סגלוביץ') לאחר פטירתו. הוא השקיע מאמצים לגלות מנין המגילה ללא הצלחה אם כי ההערכה שהוא קיבל ממומחים היא כי המגילה נכתבה בתחילת שנות ה-20 על יד סופר סת"ם מירושלים.

המגילה העוברת מדור לדור

הזוית האישית

אלון הנכד המתעד: סבתא היקרה שלי, נהניתי מאוד להכיר את הסיפור המשפחתי שלך ולבלות איתך זמן תוך כדי שעשינו את הסיפור ביחד. את סבתא נהדרת, משקיענית ואוהבת. גיליתי שכישרון הבישול שלך עובר במשפחה ואני מאוד מקווה שהוא לא יפסח עליי… אני מאחל לנו עוד הרבה שנים של אושר ביחד עם המון בילויים, ארוחות וטיולים נהדרים. אני אוהב אותך מאוד הכי בעולם.

סבתא לילי: אלוני נכדנו האהוב! אנחנו אסירי תודה והוקרה לתכנית הקשר הרב דורי שעזרה לנו לספר לך את סיפור המשפחה שלנו, לקרב אותך אל הקרובים לנו ביותר (הורינו ומשפחותיהם) ולאפשר לכולנו לעבור חוויה שחברה לעבר, ובעת ובעונה אחת חזקה עוד יותר את הקשר החם והאוהב בינינו. אנחנו מודים לך אלוני אהובנו שהיית שותף סקרן, רגיש, אוהב ומסור במסע המשותף הזה שלנו. אוהבים אותך מאד ומרגישים מבורכים שאתה הנכד שלנו.