מאגר סיפורי מורשת

שמי ילנה בורחנוב, נולדתי ברוסיה, בעיר אירקוטסק הקרה בשנת 1962, אך כאשר הייתי בת 5 עברנו לגור באוזבקיסטן בעיר ששמה נבויי. מדינה חדשה עיר חדשה, התחלה חדשה בדירתנו בת שלושת החדרים בה גרנו אני, אחי הגדול- אנטולי, הוריי – תמרה וסטליק וכמובן כלבה שלא שחררה אותי לרגע, סך הכל משפחה סטנדרטית.

באוזבקיסטן גרו עמים שונים: אוזבקים, רוסים, אוקראינים, טטרים, קוריאנים, גרמנים ולא מעט יהודים. עמים שונים ודתות שונות במדינה אחת. זאת הייתה מדינה חמה גם מבחינת מזג אוויר וגם מבחינת קרבה של האנשים, וכבוד הדדי. בעיר שלנו לא היו שכונות נפרדות ליהודים או אוזבקים – כולם היו אחים זה לזה, למרות השוני. לצערי, עם הזמן הדברים השתנו.

אימא שלי הייתה (ועד היום) אישה קשוחה, עם אופי חזק מאוד ואולי קצת "קרה" ("אימא פולניה" זה בדיוק עליה). אבא ההפך הגמור ממנה, הוא היה האדם הכי חם, לבבי ומלא חוש הומור. אחי יצא מעולם אחר – בליין, פלרטטן עם כשרון אומנותי. הוא ידע לעשות יצירות מופת מכל דבר: צייר, בנה ויצר מוצרי נגרות מדהימים. אכן, גם בתוך המשפחה היה המון שוני.

החלום להגיע לארץ נוצר דווקא בגלל זיכרון שלילי, זיכרון שלא הצלחתי לשכוח עד היום כעבור למעלה מ- 50 שנה. הוא על ילד שאמר לי בכיתה ב', בשנת 1970 הרחוקה: "יהודים – מקומם בישראל ולא בברית המועצות", והוסיף שאין לי מקום בעיר. מאז נזרע החלום להגיע לארץ כדי להרגיש סוף סוף שייכת.

משחקי ילדות

אני, כמו כל ילדה בעירנו, הלכתי אחרי הלימודים לבית ספר למוזיקה, לכן הרבה זמן למשחקים לא היה, פשוט היינו יורדים לגינה ומעבירים את הזמן עם החברים, וכמובן אהבתי מאוד לקרוא ספרים. המסורת ללימודי חובה של מוזיקה עברה גם אליך, נכדתי.

לגבי האוכל

באוזבקיסטן האוכל תמיד היה טעים, גם בזמנים הכי קשים. היו שם בזארים מלאי פירות: אבטיחים, מלונים וענבים הכי טעימים שיש. ממתקים בילדותי: פחות, בעיקר המצאנו ממה שהיה.

עבודה ועיסוק

במקצועי אני מהנדסת בעלת תואר מאוניברסיטה מקומית בעיר בה גדלתי, אבל החיים הובילו אותי למקומות עבודה שונים (חברות בנייה, מכון יופי, מנכ"לית בחברת סלולר). כלומר, תמיד שאפתי למעלה. עד שביום בהיר אחד החלטנו לעלות ארצה, וכאן נאלצנו לבנות את עצמנו מחדש, להתחיל הכל מהתחלה: לימודים באולפן, עבודות מזדמנות קשות.

היום, אחרי כשני עשורים בארץ, אני עוסקת במפעל אלקטרוניקה. קשה להגיד שזו עבודת חלומותיי, אבל גם אין מה להתלונן. אני לא מפסיקה ללמוד מאז שעלינו, כל יום מילה חדשה, רוכשת מיומנויות וטכניקות חדשות בעבודה, סמארטפונים וגאדג'טים אינסופיים, בקיצור, לימודים ללא הפסקה. נשאר רק ללמוד להנות ממה שיש לנו. בעתיד אני רוצה להיות פשוט יותר ויותר מאושרת, אימא וסבתא גאה ושמחה.

חתונה וילדים

התחתנתי בשנת 1983 בגיל מוקדם – בגיל 18, בזמני זה לא היה חריג. הכרתי את בעלי באוניברסיטה ולא, הוא לא היה סטודנט, הוא היה מרצה בה, מרצה צעיר, יפה וכריזמטי. הוא היה בן 32 ואני בת 18, פער עצום, אבל כמו שאומרים "לאהבה אין גיל". הבן שלי נולד כשהיתי בת 19 בלבד, בתי – אימא שלך, כאשר היתי בת 22.

בשנת 2004 עלינו לארץ ואנחנו גרים בחולון. אני סבתא מאושרת לארבעה נכדים מתוקים. אני אוהבת להעביר איתם את הזמן, לבשל להם, לטייל ולשחק. אני לומדת מנכדי עברית, שזה הצד החלש שלי.

הנכדה אריקה מוסיפה: גם אם השפה העברית קצת יותר קשה לך, זה בכלל לא משנה כי את שפת האם שלך את יודעת מצוין, והדבר מאפשר לנו, לנכדים שלך ללמוד שפה נוספת. אנחנו גרים יחד, מאושרים ושמחים להיות כמעט כל הזמן ביחד. רציתי להגיד תודה על החוויה המדהימה שעברתי איתך, סבתא, ועל הסיפורים ששיתפת אותי.

הזוית האישית

אריקה הנכדה המתעדת: העבודה עם סבתא הייתה מעניינת ומרתקת. במהלך השיחות בינינו נשמעו גם סיפורים מוכרים לי היטב וגם סיפורים חדשים שבחיים לא שמעתי עליהם. כאשר חיפשנו תמונות באלבומים ישנים, שאפילו לא ידעתי שנמצאים בביתנו, מצאתי תמונות שהזכירו לסבתא את סיפור חייה, שלפעמים עוררו צחוק ולפעמים עצב. הייתי רוצה לאחל לסבתא שמחה רבה, עוד יותר מזו שקיימת אצלה היום, שלא תשתנה, אפילו לא בקמצוץ, ממה שהיא ושתתמקד קצת פחות בעבודה ויותר בדברים שמשמחים אותה, כמו טיולים.

סבתא ילנה: לעשות משהו ביחד עם אריקה זו תמיד חוויה משמחת. המשימה הזאת הזמינה אותנו להיכנס ביחד לעולם הקטן שלי, לזיכרונות הילדות, לרגעים מאושרים וקצת פחות. נזכרתי בדברים שהיו חשובים לי, באנשים שלא פגשתי עשרות שנים, שחלקם כבר לא איתנו, במקומות שכבר לא אזכה לבקר וגם באלה שאני מאוד רוצה לראות. זה היה "מסע" מרגש אל עתיד מזהיר יותר דרך העבר הרחוק שלי. הייתי רוצה לאחל לאריקה להמשיך לחלום בגדול ולהנות מכל הרגעים היפים שמרכיבים את חיינו.