מאגר סיפורי מורשת

שמי ליאם, לומד בכיתה ה,1 בבית הספר בן צבי. אני משתתף בתוכנית הקשר הרב דורי, במסגרת זו אני מתעד את סיפורו של סבא שלי אהוד שלומי.

סבא אהוד שלומי מספר

נולדתי ברחובות בשנת 1952.

בבית שגדלתי בו היינו משפחה של 11 ילדים, אני בן זקונים, בחצר הבית היו לנו עיזים ותרנגולות.

הורי נולדו בתימן ועלו לארץ בשנת 1933. הורי עלו כאשר היו להם שני ילדים. הם הלכו ברגל מתימן לנמל בעדן במשך מספר ימים.

בזמנו, מי שרצה לעלות מתימן לישראל, היה צריך להישבע שהילדים שלהם. היות שלאבא שלי היו שני אחים לא נשואים, לכן את שני מהילדים שלו הוא העביר לאח הצעיר ממנו ורשם אותם שהם הילדים שלו, ואת שני אחיו הצעירים רשם שהם הילדים שלו היות והוא התבקש להישבע ששני אחיו הם הילדים שלו.

ביום העלייה הוא התעלף ולא הרגיש טוב, ואז נאלץ להמתין עוד חצי שנה עד שוב התאפשרה העלייה לארץ. ואילו שני אחי הגדולים עלו לארץ עם "הורים לא שלהם", חצי שנה לפני שההורים שלי עלו.

למדתי בבית הספר מוריה בשעריים מאחורי תקוותנו. בזמנו תקוותנו לא היה קיים וכל השטח היה עם עצים של חרובים. אהבתי ללמוד לשון תנ"ך, הייתי תלמיד רגיל, ילד טוב וכמובן הצלחתי. למדתי בכיתה גדולה רגילה במבנה ישן, החדרים היו גדולים, כיסאות מעץ בכיתה. למדנו רק בנים בבית ספר דתי ובנות היו בנפרד.

גרתי ברחוב חזית הדרום, זה רחוב שגובל עם כפר גיבתון ואת כל הדרך הזאת הייתי עושה ברגל לבית הספר וחזרה.

בבית הספר היתה משמעת חזקה עד כדי מכות בידיים עם סרגל, כמובן רק אם אתה עובר עבירת משמעת. תלבושת אחידה לא הייתה באותה תקופה. היו לי חברי ילדות שבדרך לבית הספר היינו הולכים ביחד וכמובן חוזרים ביחד.

באותה תקופה הייתה יריבות ספורטיבית בין מרמורק לשעריים דבר שנמשך עד היום, אבל אז כל הפסקה מייד היינו מתארגנים למשחק כדורגל בין מרמורק לשעריים, כל אחד ידע כבר לאן ללכת במגרש המשחקים.

סבא מספר על חגי ישראל

כל חג והמסורת שלו, בראש השנה מתכנסת כל המשפחה לברכות. בפסח הייתה מסורת שאופים בתנור בחצר את הפיתות לפסח ובערב כל המשפחה מתכנסת לליל הסדר. בחגים היינו הולכים לבית הכנסת שהיה קרוב ולאחר מכן מתכנסים כל האחים והאחיות לארוחת ערב ולאחר מכן שרנו שירים הקשורים לאותו חג וכמו כן לשבת.

אירועים שונים וחתונות היו עורכים בחצר הבית ולא באולם כמו שהיום. טקס הבר המצווה היה בבית הכנסת ובעיקר היה דגש דתי, זאת אומרת הנחת תפלין ועלייה לתורה וכמובן כיבוד לאורחים בבית הכנסת.

בתיכון למדתי בבית ספר אורט בגן יבנה ואחרי שסיימתי יב' התגייסתי לצה"ל. התגייסתי ליחידה קרבית והשתתפתי בשלוש מלחמות. מלחמת התשה, מלחמת יום כיפור, מלחמת לבנון"

סיפורו של חפץ – מגן ברך ממשחקי הכדורגל שלו

במהלך התוכנית היתה לנו פעילות של "גלגולו של חפץ", התבקשנו להביא חפץ שיש לו משמעות מיוחדת עבורינו. סבא בחר להביא מגן ברך. סבא סיפר על השימוש בחפץ הזה –  לאחר פציעה במשחק כדורגל רשמי בשנת 1973, הוא קיבל את מגן הברך מהחובש של הקבוצה יריבה. החפץ נשמר אצלו בארון ונמצא ברשותו מאז פברואר 1973. החפץ בגודל של תחבושת, עשוי מבד אלסטי. צורה כמו גרב פתוח משני צידיו. מגן הברך נועד לתפוס את הברך במהלך משחק, כאשר הברך רגישה וחלשה או כשיש רגישות או פציעה חזקה יותר של הברך.

סבא מספר על הפציעה שלו במשחק:

"באותו משחק שנפצעתי הייתי עדיין חייל לפני שחרור וצעיר מאוד. קיבלתי תפקיד במשחק מקצועי בליגה הראשונה והייתי סיפור הצלחה שהחמצתי בהמשך בגלל הפציעה הקשה בברך. הייתי מושבת מפעילות במשך חודשיים, שזה בלם את התנופה בה הייתי באותה תקופה.

בחרתי להביא חפץ זה כי הוא מסמל עבורי שהכל אפשרי להתגבר על מכשולים וגם פציעות, כאשר יש רצון ודבקות במטרה. זה ליווה אותי לאחר השחרור מהצבא בבניית העתיד בהמשך בעבודתי בשרות המדינה במשך 45 שנה.

תמונה של סבא אהוד שלומי, ליאם וחבריו לכיתה עם מגן הברך עליו סיפר סבא אהוד

תמונה של סבא וליאם במהלך התוכנית

הזוית האישית

ליאם הנכד: אני מתרגש שסבא בא לבית הספר ועברתי איתו את התהליך ביחד. אני לומד דברים חדשים ומגלה דברים על סבא וזה עניין אותי. למדתי מסבא שהוא לא ויתר במלחמות ובעבודה, בשירות המדינה וזה נותן לי מוטיבציה שהכל אפשרי. אני מאחל לסבא ימים מאושרים, שהוא תמיד ידאג לי ויהיה שמח, אני מאחל לו לחוות חוויות חדשות.

סבא אהוד שלומי: שתגדלו בבריאות איתנה, תלמדו טוב ותגשגימו את כל חלומותכם.