מאגר סיפורי מורשת

שמי יהודה פרי, נולדתי ב- ב' בטבת תש"ה 18.12.1944 בחיפה ושם ניתן לי: יהודה אריה לבית פרידמן. בבגרותי סברתי, שבארץ ישראל יהודי צריך להיקרא בשם עברי: קיצרתי שם שמי לפרי.

הוריי: אבי, אברהם שמעון פרידמן נולד בפולין בעיר רדום בשנת 1917 להוריו יוסף ואיטה. הם עלו לארץ ישראל עם ילדיהם וביניהם אבי, בשנת 1924 עקב הגזרות הכלכליות של השלטון בארצם שהקשו על פרנסתם. אמי, דורה (דבורה) נולדה בלבוב (עיר בגליציה, שנקראה גם למברג) בשנת 1914 (ייתכן עוד לפני כן ב- 1910) להוריה יהודה לייב וחנה, על פי הזמנת אחיה, שבח. היא הגיעה לביקור בארץ ישראל. הוא השפיע עליה להישאר בארץ ישראל, ובדיעבד היא ניצלה מגורל חלק מבני משפחתה, שהושמדו בפולין.

שנות הילדות שלי היו מעניינות מאד בראייה היסטורית. בבגרותי הבנתי, שהתמזל מזלי לחיות בתקופה מיוחדת ומרגשת ביותר, בין תהום השואה לבין תקומת מדינה יהודית עצמאית בארץ ישראל לאחר כ- 2000 שנות גלות.

נולדתי בארץ ישראל בתקופת מלחמת העולם השנייה והשואה, כשרוב הציבור בארץ עדיין לא ידע על השואה. הבריטים שלטו כאן. יש לי זכרון ילדות: אמי הראתה לי שוטר בריטי שהיה בעמדת תצפית על בית קולנוע "מאי" הצמוד למרכז מוסדות השלטון בחיפה: העירייה, בתי המשפט ועוד. אבי השתתף כאיש ההגנה בקרבות לשחרור חיפה. אני זוכר את חורף 1950 כשהשלג כיסה כשמיכה את רוב הארץ – תופעה שאינה ידועה עד היום. אבי ואֶחָיו עמלו לפנות את השלג מן הגגות מחשש לקריסת הבניין.

סבי יוסף, שעלה כאמור מפולין, התיישב עם משפחתו בשכונת הדר הכרמל, אז השכונה הגדולה ביותר בחיפה. הוא קנה מגרש מדורג על צלע הר. בסיסו ברחוב ארנון וראשו ברחוב זבולון. הפרש הגבהים היה למעלה מ-25 מטרים. לכל בן שהתחתן בנה סבי דירה מעל הקודמת, וכך על צלע הר זה נבנו שבע קומות.

תקופת טרום המדינה  וביחוד שנותיה הראשונות של עצמאות ישראל היו שנות צנע. בשל עליית יהודים רבים משרידי השואה ויתר מדינות אירופה, פליטי מדינות ערב, שרובם הגיעו ללא רכושם, נאלצה מדינת ישראל, שאוכלוסייתה יותר מהוכפלה בתקופה קצרה מאד, למצוא להם פתרונות דיור וכלכלה. הוחלט על משטר צנע שבו חולק תלושי מזון בקיצוב לכל משפחה על פי גודלה ואפשרו לקנות מוצרי מזון.

חמישתנו –הוריי, אני ואחיותי גרנו בצפיפות רבה בדירת קרקע ובה חדר אחד ומטבח. השירותים והמקלחת היו בחוץ. כעבור כשמונה שנים, כשנולד אחי וגרנו שישה אנשים בדירת חדר, פינו סבתי וסבי את דירתם בת שני החדרים, מרפסות ומטבח לנו, יצאנו לרווחה…

מקרר חשמלי היה נדיר מאד ורוב התושבים אחסנו את המזון הרגיש: מוצרי חלב ובשר בארגז מתכת וקנו גוש קרח מעגלון, שעבר מדי פעם ברחוב, והודיע על נוכחותו בצלצול חזק בפעמון שבידו. באותה דרך נקנה החלב מכדו של החלבן לסירו של הצרכן והנפט לחימום הדוד והדירה.

אמנו, דורה, השתדלה שהילידים הצנומים שלה יאכלו מאכלים מזינים. לשם כך הייתה הולכת אתנו לצלע הר בקצה רחוב תבור (מאוחר יותר שונה שמו  לרח' מיכאל) ושם היינו עולים לצלע הר. היא הושיבה אותנו על סלע שטוח רחב אל נוף אוניות במפרץ חיפה, מספרת לנו סיפורים ותוך כדי כך מאכילה אותנו. זיכרונות של זמנים  יפים.

בגיל 4 רשמו אותי הוריי לגן ילדים לבנים "תלמוד תורה" קרוב מאד לביתי, שהיה שייך לזרם אגודת ישראל. הגננת המרשימה אסתר שווירץ זכורה לי עד היום בשל גישתה המעולה והמיוחדת לילדים. צירפתי מספר תמונות מתקופת הגן.

לבית הספר הדתי "יבנה" רשמו אותי כשהייתי בו חמש ושמונה חודשים. מכיוון שהייתי צעיר מדי, נמוך וצנום, נבחנתי האם אני ראוי להיכנס לכיתה א'. התקבלתי. הכרתי חברים חדשים, רובנו מאותה סביבת מגורים. כמובן, אני זוכר את מוריי באותן שנים. החל מהמורה הג'ינגית והקפדנית, צילה בכיתה א', עבור במורה הרב רבינסקי, חרדי, רחום, שלעיתים התקשה להשתלט על כיתה ב' התוססת. ביחוד אני זוכר מקרה שאחד התלמידים, שהתעמת עם המורה, ניסה לברוח בשיעור  דרך החלון ללא הצלחה, כי באדן החלון זיז מתכת שקרע את מכנסיו קרע גדול מאד במקום שהתיישב עליו, וגרם לצחוק גדול ושמחה רבה לכולנו. מחנך כיתה ג' מר וינברג התמחה בשיטה לכתיבה תמה והשפיע על כולנו.

רוב הילדים בסביבת מגוריי היו חילונים ולאחר הלימודים שיחקנו איתם בכביש כדורגל ומשחקי רחוב. בימות הגשמים, כשהאדמה הייתה רטובה, שיחקנו משחקים של הטלת מסמר ענק שננעץ באדמה וסימון כיבוש טריטוריה. המנצח – מי שהשתלט על רוב השטחים שלו ושל האחרים. משחקים נוספים היו צליפה בג'ולות, בלורות.

בכיתה ה' עברנו למבנה חדש מרחוב בר כוכבא בשכונת הדר לרחוב עקיבא בהדר עליון, לאחר ששני בתי ספר-  "יבנה" ו"נצח ישראל" – אוחדו, מכיתה אחת במחזור לשתיים. המבנה וסביבתו היו מרשימים: כיתות גדולות, אולם התעמלות ומרפסת ענקית שנוצלה להתעמלות על מכשירים, תרגילי התעמלות וסלטות שהובילו לתחרויות בחיפה (ראה תעודה) – בריכת "הפועל" חצי אולימפית שנוצלה ללימוד שחייה. למקום היה יתרון עצום. בסמוך ניצב לו הר גבוה יחסית, ובו נוף בראשיתי. עצים סבוכים, שיחים קוצניים, מרבדי פרחים בצפיפות חרציות, רקפות, כלניות, נוף טבעי מושך ומקסים. לאחר הלימודים או בשיעורים חופשיים עלינו להר, שיחקנו "בכנופיות" מחתרתיות, מערות, ודמיינו עצמאות משוחררת. אני התמחיתי בטיפוס על עצים שם ובבני עקיבא. מקומות תפורים רבים בגופי מעידים על כך. שעשוע נוסף – ברחוב עקיבא ליד בית הספר הייתה מעלית ראשונה בסביבה בבניין מגורים. נהינו לנסותה. גם משחקים אחרים עניינו אותי. חבר בסביבת בית הספר הישן "יבנה" אירח לעתים קרובות בסלונו חברים למשחקי שחמט, האזנה לתקליטי חזנים ומוסיקת מחזות מוסיקליים.

תקופת התיכון (כיתות ט' – י"ב)

בתיכון חזרנו ללמוד במבנה הישן ברחוב בר כוכבא. האופנה לעבור לישיבות תיכוניות הייתה אז בחיתוליה. כמה עזבו וכמה באו; וביניהם שני צעירים מאתנו, ש"קפצו" לכיתתנו. המורים חדשים גם ישנים: המורה לתלמוד ומחנך, הרב ישעיהו נגר, המורה להיסטוריה, יצחק פלסנר ועוד. המנהל הרב רבהון, יֶקֶה (יוצא גרמניה), קפדן, שיטתי, מעמיק ועם זאת בעל נכונות לעזור. הערכנו אותו ויָרֵאנו ממנו. המורה לתנ"ך בן צבי, פנסיונר, מורה ותיק בעל הגיה מיוחדת.

אחד המורים שלי בכיתות העליונות, המורה להיסטוריה מיכאל רוזנק – שבהמשך דרכו הפך לד"ר, לפרופ' ולמורה דרך בפילוסופיה ובחינוך באוניברסיטה העברית  – ריתק אותי ונטע בי אהבה למקצוע זה, והשפיע על דרכי באוניברסיטה העברית – שפניתי אליה מיד לאחר התיכון –למדתי היסטוריה כללית והיסטוריה יהודית בחוג משולב.

תחביבים: בתקופת התיכון השקעתי זמן רב בתחביב השחמט במועדון הנוער בחיפה ובביקורים ובמועדון המבוגרים המרכזי. המתבוננים במשחקים כמוני כונו קיביצר (המקור ביידיש על פי הגרמנית, שמשמעות צופים במשחק השחמט ונותנים עצות לשחקנים). בהערת אגב אציין, שביקורים אלה לא היו בריאים. המועדון אפוף היה בעשן סיגריות כבד והפכתי למעשן סביל, פסיבי. דבר שגרם לי מאוחר יותר להיות רגיש מאד לכל ריח סיגריות אף מרחוק. מכיוון שלא היו בארץ ספרי הדרכה וניתוח מהלכים, השתמשתי בספרים המעולים ברוסית, שהיו זולים ביותר, כי רוסיה ההגמונית, אלופת העולם שנים רבות, עודדה את הנוער בארצה. לשם כך למדתי את אותיות הא"ב הרוסיות וכך שחזרתי משחקים.

בכיתתי היו ארבעה חברים שהתחרו ביניהם במשחקי שחמט. התחרינו זה בזה, ורכשנו ניסיון עד כדי כך ששיחקו בעל פה, ללא לוח שחמט, כשנסענו באוטובוסים. נבחרת הכיתה שייצגה את בית הספר שלנו אף זכתה באליפות בתי הספר בחיפה. אני זכיתי במקום שני-שלישי באליפות הנוער בחיפה ונשלחתי כאחד מנציגי חיפה לאליפות הנוער הארצית בפ"ת בקיץ תשכ"א 1961. נהניתי מאד על אף שלא זכיתי באחד המקומות הראשונים. בשבוע זה נפטר סבי יוסף. משפחתי נמנעה מלהודיע לי, כדי שלא אאבד ריכוז בזמן האליפות.

גדנ"ע

נהנינו מאד משיעורי הגדנ"ע ובייחוד בטיולים בטבע. הזכור לי לטובה הוא הטיול הרגלי בכיתה ט' "מִיָם אל ים", מהים התיכון ועד הכינרת. יצאנו ממונפורט לכיוון הכינרת, דרך הנחלים הרים ובקעות בנוף נפלא, ירוק ברובו, בקצב של 12 עד 15 קילומטר ליום במשך שלושה ימים. ביום השלישי הוסענו כדי לפגוש את הכינרת המרשימה.

בני עקיבא

פעילות חברתית חשובה הייתה בבני עקיבא בשבט "נטעים" בהדר הכרמל. רובנו מכירים את הפעילות בב"ע בשבתות ובאמצע השבוע, במסעות ובמחנות קיץ, בכל זאת היו כמה הבדלים: השבט שלנו היה גדול, כ-60 חניכים, בשונה מרוב השבטים כיום. ייתכן בין השאר שהסיבה המרכזית היא שרוב רובם של החניכים אז למדו במקום, ורק מעטים פנו לישיבות או אולפנות. הבדל נוסף, הנוהג אז שבני השבט היו מבוגרים בשנה מן הבנות. הבדל שלישי, במוצ"ש  רקדנו עם הבנות בריקודים משותפים כגון: בן לוקח בת ובת לוקחת בן וריקודי עם. כשדיברתי בימים אלה עם בת-שבט, היא אמרה לי: "בכל זאת נשארנו צנועים".

בשנה האחרונה בתיכון הזנחנו את התחביבים והתמקדנו בלימוד לבחינות הבגרות הרבות, שכולן התרכזו לסוף שנה זו. טרם הועלה הרעיון לפיצול מועד בחינות בין הששית, השביעית והשמינית.

חיי הבוגרים

על תקופה זו אספר בקצרה ובדילוגים.

לאחר התיכון בא שלב הצבא. מכיוון שהיית צעיר יחסית, ומכיוון שמועד גיוסם של חבריי לכיתה נדחה, כי מחנות צה"ל היו מלאים מעל היכולת לקלוט את מחזור אוגוסט – כשפניתי לצבא וביקשתי שיאפשרו לי ללמוד באוניברסיטה העברית, נעניתי.

המעבר לירושלים היה קשה לי. בפעם הראשונה הייתי צריך לדאוג לכל צרכיי ולהסתגל לצורת לימוד חדשה, חברה חדשה, בעיקרה חילונית ומבוגרת ממני לפחות בשלוש שנים, שנות הצבא ובעלי נסיון חיים רב ממני גם רגשית. הבעיה החשובה שלי הייתה מציאת מקום מגורים לאור מצבי הכלכלי הלא פשוט. לא יכולתי להנות ממעונות הסטודנטים, כי ללומדי שנה ראשונה באוניברסיטה לא הקצו מעונות. לבסוף הציעו לי מעון, שסטודנטים העדיפו לא לגור בו, חוות הלימוד. חוות הלימוד הייתה בשטח הפקר בין ישראל לירדן, בין צפון תלפיות ל"ארמון האו"ם. כדי להגיע אליה צריך היית לעבור מעבר גבול שבו ישבו אנשי משמר הגבול ולצעוד בכביש צר יותר מקילומטר עד החווה. מפחיד היה לחזור לחווה בשעות הלילה: במוצאי שבת עם מזוודה גדולה וגם כשהלימודים הסתיימו בערב או אחר הצהרים בימי החורף. בלילות היו מספר חיילי משמר הגבול מתפרסים במארבים בשטח. ואכן התפרסם שאחד הסטודנטים נחטף על ידי הירדנים סמוך לחווה. הוא הוחזר אחרי תקופת-מה.

המקום שבו נפגשנו היה חדר האוכל הנרחב בזמן הכנת האוכל ובארוחות וגיבשו אותנו לחבורה מעניינת. היו בה כאלה שזו הייתה שנתם האחרונה הרביעית או החמישית ללימודים (לתואר הראשון M.A ! כשהם התחילו ללמוד לא היה קיים תואר B.A), ביניהם כמה שהתפרסמו: המזרחן פרופ' משה שרון, ד"ר אורי מילשטיין היסטוריון מלחמות ישראל, שבאותה עת השתתף בהפגנות אלימות נגד חרדים בירושלים. כמובן, היו בינינו ויכוחים על דת. בשנים הבאות עברתי לשיכון סטודנטים בקריית שמואל הצמוד למוזיאון האסלם וקרוב לתיאטרון ירושלים ולבית הנשיא.

למדתי מתשכ"ג ועד תשכ"ו ובהם סיימתי תואר ראשון בהיסטוריה יהודית ובהיסטוריה כללית וכן בלשון עברית והוספתי תעודת הוראה. ניצלתי את השנה הרביעית להתחיל את השנה הראשונה לתואר שני בלשון. היו לי מורים נפלאים ומפורסמים. בלשון – הפרופסורים חיים רבין, יחזקאל קוטשר, זאב בן חיים, נשיא האקדמיה ללשון עברית וזוכה בפרס ישראל. בהיסטוריה – הפרופסורים יהושע פראוור, שמואל אטינגר. אחד הדברים המעניינים בתקופה זו היא ההכרות עם חצרות חסידיות שונות בירושלים: בלילות שבת נוהג הייתי לסור לסביבת מאה שערים. בכל פעם נכנסתי לבית המדרש, התבוננתי במנהגי ה"טיש", השולחן שבו האדמו"ר היה מחלק לחסידיו מֵחַלָּתו ומצלחתו (=שִירַיִם). האזנתי למנגינות השירים ולדברי התורה של הרבי. ראיתי גם את החסידים, שישבו מחוץ לטיש ונמנמו. לרוב החסידויות היה משהו בלבוש, שהבדילם מחסידות אחרת אם בצורה או בצבע הבגד. החל מהכובע הרגיל או מפרווה, "שטריימל", בגודל רגיל או גבוה – "ספודק". המעיל "קפוטה" בצבע שחור, זהב או כסוף. גרטל – חגורת איזור המותניים, הגרביים מתחת למכנסיים או מעליהם, בצבע לבן או שחור. למדתי להבחין לאיזו חסידות משתייך החסיד.

זכור לי במיוחד הטיש בגור, הגדולה שבחסידויות: אולם ענק מלא בחסידים המצפים להגעת האדמו"ר. מוזרים היו בעיניי המעילים, מלאי הקרעים. ניסיתי לתפוס עמדה ליד השולחן –הטיש, ומיד הורחקתי על ידי חסיד צעיר מלא גוף. הוא ביקש ממני להסתלק, וכשלא נעניתי, העיף אותי בתנועת גוף אלימה. כשהרבי יצא מחדרו כבמטה קסם נבקע מסדרון בין החסידים הצפופים לפי מבטו של הרבי והתקדמותו, כאילו נחתכה עוגה. וכשהתיישב במקומו, החל הקרב; החסידים תפסו במעילו של מי שלפניהם וטיפסו זה על גבי זה כדי להשיג שיריים. הבנתי מדוע הגיעו החסידים בליל שבת ב"בגדי עבודה".

התגייסתי לצבא, סיימתי טירונות 02. לאחר מכן שירתי ארבע שנים (כולל שנת קבע) כמורה ללשון בתיכון צה"ל בבית החייל בתל אביב. בערבים הכנתי לבגרות בלשון. הוסעתי לבסיס חיל האוויר בחצרים או לימדתי חיילים חסרי תעודת בגרות ב"דוגמא", מבנה של בי"ס וסמינר למורים בת"א.  התמוגגתי מהנאה; התלמידים היו צמאים ללמוד. זו הייתה ההזדמנות שלהם להגיע לתעודת בגרות על חשבון הצבא. לי זו הייתה הזדמנות  להתנסות ולעבד תכנית לימוד שיטתית ותמציתית המביאה להצלחה.

המפגשים עם התלמידים-הקצינים בתיכון צה"ל, שיצאו לשנת השתלמות כדי להשלים את בחינות הבגרות, היו מיוחדים. רובם מפקדים בדרכם להגשים את חלומם ללמוד באוניברסיטה ולהתקדם בתפקידיהם בצבא ומחוצה לו. נוסף לרצונם הרב, גישתם ללימודים הייתה בוגרת ומיוחדת. הם שילבו ניסיון חיים רב ותיאוריה. אחד הבולטים ביניהם היה גיבור ישראל, אביגדור קהלני, שנשלח אלינו אחרי שנפצע בקרבות הפריצה למצרים במלחמת ששת הימים. זכור לי לטובה יָלוֹ, אהרן שביט, טייס קרב מעוטר, שהפיל מטוסים כבר במלחמת סיני ונלחם בכל מלחמות ישראל כולל מלחמת יום הכיפורים. הוא סיים את תפקידו כתת אלוף ונציג התעשייה האווירית בבירת ארה"ב.

בתקופת השירות הצבאי הספקתי לסיים את לימודי התואר השני בחוג ללשון באוניברסיטת ת"א (בהצטיינות) כולל עבודת גמר שאותה השלמתי מאוחר יותר ונושאה – כתיבת ספר דקדוק ראשון על הארמית הארצישראלית  לפי קטעי הגניזה הקהירית מהמאה השביעית ואילך.

התקופה לאחר הצבא

חזרתי לבית הוריי בחיפה, ועמלתי בהוראה בשלושה בתי ספר תיכוניים בישיבת בני עקיבא שדה יעקב, "יבנה" חיפה ובכפר סיטרין בתיכון ובסימינר. בסוף תש"ל הכרתי את אילנה ויזלמן מנוף ים הרצליה. בקיץ תשל"א התחתנו. עברתי להרצליה.

ההוראה ב"אמנה" (תשל"א- תשמ"ז)

אולפנת "אמנה" בכפר סבא היא חלק מישיבות בני עקיבא ומהאולפנות, הראשונה שנוסדה לאחר "אם האולפנות", אולפנת כפר פינס. מנהלה והרוח החיה בה במשך 41 שנים היה יהודה רוזנברג ז"ל, צירוף של מדריך בוגר, היודע להלהיב, לשיר, להוביל, ואתו הרבנים ובייחוד הרב יצחק פרץ, רבה הראשי של רעננה, שידע למשוך בדבריו המתוקים מדבש את לב בנות האולפנה. אולפנת אמנה הדגישה את חשיבות החינוך במקביל לישיבות ב"ע בתנאי פנימייה. רמת הלימודים הייתה גבוהה, עם זאת שולבו בה תלמידים מהפריפריה, וגם מי שהתקשתה נעזרה, וסופה שהצליחה ותרמה ברוחניות או בחברה. התקבלתי כמורה ללשון, היסטוריה ואזרחות ולאחר שנה מוניתי למנהל התיכון. לאחר שנתיים של ניהול (ללא תמורה ממשית) נשארתי כמחנך ומורה לבגרויות. בשנת תשמ"ז יצאתי להשתלמות למשך שנתיים בכולל של הרב זאב זלצר בהרצליה. כולל מיוחד, ליוצאי צבא, שהיו מעוניינים להרחיב את השכלתם וידיעותיהם ביהדות ולהכינם לבחינות הרבנות כדי לזכות בתואר רב קהילה.

בתקופה זו התחלתי לעסוק לפרנסתי בנדל"ן. חסרה לי האווירה התורנית שהייתי רגיל לה באמנה ובכולל. בדיוק אז הציע לי הרב זאב זלצר לפתוח "כולל יום הששי" לציבור בהרצליה שיתאים הן לפנסיונרים והן לציבור העובדים חמישה ימים בשבוע וכן למי שמוכן לעבור בימי שישי משעה 10. כוללי יום השישי היו מעטים ביותר בסוף שנות השמונים. קיבלתי על עצמי לנהל בהתנדבות את הכולל. מתכונתו הייתה זהה מראשיתו ועד היום (תשכ"ב) במשך 34 שנים. מ-8:00 עד 08:30 ראש הכולל עוסק בפרשת השבוע ובקשר להלכה. מ 08:30 עד 09:00 רב מלמד מסכת בגמרא בעמקות ומ 09:00 עד 10 הרצאה ביהדות על נושא שהמרצה בוחר. מה היה המיוחד והמושך במתכונת זו? לכל מרצה סגנון ודרך משלו: יש מרצים שעוסקים בנושאים אינטלקטואליים ומתפלפלים מאד, לאחרים הומור, יש המשלבים משלים או סיפורים חסידיים, ויש העוסקים בנושאים מדעיים, אומנותיים ועוד. כל משתתף מוצא משהו המעניין אותו במיוחד. במשך השנים הרצו מאות מרצים כולם בהתנדבות מלאה: רבנים ראשיים, רבני ערים, דיינים, ראשי ישיבות, ראשי כולל, מרצים מן האוניברסיטה ועוד. מסתבר שמַעיין התורה נובע ונובע ונובע.

במשך סוף שנות השבעים ושנות השמונים הורחבה המשפחה. נולדו לנו שלושה ילדים מתוקים: מוטי הבכור שנקרא על שם סבו (מצד אשתי), גתית על שם אשת סבי (טובה גיטל) ודפנה.

לא פשוט לגדל ילדים, אבל בראיית התמונה השלמה התחנכו ילדינו בבית ובמערכת החינוך הדתי אולפנות וישיבות. בננו מוטי שירת כחובש בלבנון, ולמד בישיבה הגבוהה בשילה ובעותניאל. בנותינו בשירות הלאומי. כולם השלימו ב"ה תואר שני באוניברסיטאות, התחתנו וילדו לנו נכדים, כולם כאחד מתוקים ואנו כפנסיונרים נהנים.

תוכלו להתרשם מפרטים נוספים בקישור לספר הדיגטלי: https://online.fliphtml5.com/dsqrc/ipex/

הזוית האישית

סבא יהודה: שמחתי להשתתף במפעל הקשר הרב דורי. הוא גרם לי לחשוב על נושאים מעניינים, שעסקתי בהם, כדי להציגם לנכדי ולמי שיעיין בהם. דו השיח קירב בינינו עוד יותר ואפשר לשנינו הכרה מעמיקה יותר. עליי לציין את המורה שרה עוקשי, שליוותה אותנו בכישרון רב ובמסירות בהמחישה מונחים, מושגים, טכנולוגיות ותפיסות ועימתה אותם: דור הסבים לעומת דור הנכדים. יישר כוחה.

אבישי: במהלך התוכנית היה לי כיף ללמוד עם/ועל סבא על עברו ועל תקופת חייו מבחינה היסטורית.