מאגר סיפורי מורשת

שמי גילי, אני משתתפת השנה בתכנית הקשר הרב דורי, במסגרתה אני מתעדת את סבי, אלי חבלין, "סבא קוקי",נולד בתאריך 16.12.1952 בוילנה, רוסיה (כיום ליטא).

סבא מספר: "הוריי: חסיה וקופל. קופל נולד בפולין בשנת 1922, הוא היה בתנועת הנוער "השומר הצעיר" בתור ילד. בשנת 1939 הרוסים נכנסו לפולין ולקחו את רכוש היהודים. הקהילה הפסיקה לפעול, בתי ספר נסגרו. בשנת 1940 הפסיק ללמוד והלך לעבוד כדוור עד שהמלחמה הגיעה לסף ביתו. ב-1941 עזב לרוסיה והגיע לקורביו שעזרו לו לחיות בפנזה. באותה שנה גוייס לצבא האדום ועד 1945 היה בצבא כחייל ואף קיבל מדליה על ניצחון הצבא במלחמה. בשנת 1948 עבר קורסים שונים והתקבל לעבודה בחברת החשמל ברוסיה."

בשנת 1952 נולד סבא אלי. חסיה (אמו של סבי) נולדה בתאריך 25.12.1925 בפולין, אושמינה. היא דיברה בבית יידיש ולמדה בבית ספר "תרבות", השכילה תיכונית. הייתה בתנועת הנוער "השומר הצעיר" ו"פיוניר". עד 1941 המלחמה לא הורגשה, אך בשנת 1941 כשנכנסו הגרמנים, החלו רדיפות אחר היהודים. אחרי חודש נלקחו הגברים והושמדו, חסיה נכנסה לגטו אושמינה והייתה בו עד שנת 1942 עם משפחתה מלבד אביה שנרצח ואחיה הבכור שברח. לאחר שנלקחה למחנה עבודה ועבדה שם במשך שנתיים, הובאה למחנה השמדה בריגה – שם היו סלקציות ולעומת כל משפחתה שנבחרה למות – היא נבחרה לחיות ולעבוד. לאחר מכן נלקחה לצבא הרוסי כמתורגמנית ובשנת 1946 חזרה לאושמינה במטרה למצוא משפחה, וגילתה שכולם נספו בשואה האיומה. לאחר מכן פגשה את קופל ונולדו להם שני בנים: אלי (סבי) ושמעון.

ילדותי ועלייתינו לארץ

סבא מספר: "נולדתי בוילנה בשנת1952, בן שני להוריי ואח צעיר לשמעון. בשנת 1956 נסענו לפולין, שם, דרך "הסוכנות היהודית" עלינו לארץ באונייה "ארצה" בשנת 1957. בדרכנו מרוסיה לפולין, נסענו ברכבת. שם, לפי הסיפורים של הוריי, הלכתי לאיבוד. הריי סיפרו שבמעבר בין הקרונות ברכבת הלכתי לאיבוד. הם חיפשו אותי במשך יותר משעתיים, כך סיפרו לי בתור ילד גדול יותר.

הגענו לנמל חיפה ומשם נסענו לקיבוץ "אפק". לאחר מספר חודשים עברנו דירה לקריית ים ושם חייתי עד כיתה ד' ולמדתי בבית ספר "אורים". כשהייתי בכיתה ה' עברנו לגור במושב "חיבת ציון" ולמדתי בבית הספר "אחד העם" בחדרה, מאחר ולא הסכמתי ללמוד בבית ספר דתי בכפר "הרואה". חגיגת בר המצווה שלי נערכה באולמי "כרמליה" שבחיפה והעלייה לתורה נערכה בבית הכנסת שבחיבת ציון. את תקופת בית הספר התיכון ביליתי בבית הספר האזורי בעמק חפר "רופין". עברנו לחיפה ולמדתי שנה בבית הספר המקצועי "רודמן".

שירות צבאי

בשנת 1969 נרשמתי לפנימיה הטכנית של חיל החימוש. באוקטובר 1970 התגייסתי לצה"ל ושירתי כאיש חימוש בחיל השריון. ב-6 באוקטובר 1973 פרצה מלחמת יום הכיפורים, הייתי על סף שחרור ומאחר ופרצה המלחמה עוקב שחרורי מהצבא עד חודש אפריל 1974. במהלך המלחמה הייתי באזור "תעלת סואץ" בסיני. חצינו את תעלת סואץ לאזור "פאיד", שהינו באזור ארבעה חודשים וחזרנו לארץ.

השלמתי שנת שירות בקבע והשתחררתי מצה"ל בינואר 1975. כשהשתחררתי עבדתי כקבלן עבודות שיש עד סוף שנת 1977.

היכרות ונישואים, בניית משפחה

בשנת 1971 עברה משפחתי לגור בנתניה והכרתי את חברתי אירית אסנר שהפכה לאשתי ברבות הימים. בתאריך 13 ביולי 1976 נישאנו ב"גינת בית ניסן" בנתניה. עברנו לגור בדירתנו ברחוב יהודה הלוי, לאחר מכן בבית ברחוב זמנהוף, וכעת אנו גרים ברחוב אחר. בפברואר 1978 הקמנו בשותפות עם חברינו מפעל לסריגה הנקרא "סריגי ליאת".

בתאריך 17 במאי 1978 נולד בני הבכור נועם ז"ל , שם בני ניתן על שם חברי נועם דביר ז"ל, מפקד טנק הקצינים שנהרג במלחמת יום הכיפורים. נועם בני נהרג במפולת שלגים בהרי ההימלאיה בזמן טיולו אחרי הצבא.

ב-3 בדצמבר 1980 נולדה בתי שירלי. ב-28.6.1986 נולדה בתי הצעירה סיון.

עבודה, תחביבים וחוויותי כיום

בשנת 1986 מכרנו את המפעל אבל אשתי המשיכה לנהלו ואני התחלתי לעבוד בתעשיות "טל" בבית שאן כמנהל מכירות בנושא מרכבים. בשנת 1988 נרכשה החברה שעבדתי בה על ידי ה"תכוף" חרושת ברזל והמשכתי לעבוד בחברה החדשה באותו תפקיד. כיום אני עובד בחברת "צלע", משמש כאיש מכירות לחלקי שחיקה לציוד אספלט.

תחביבי הם לאסוף שעונים ועטים נובעים, וספורט – כגון רכיבה על אופניים והליכות. כיום יש לי שלושה נכדים מקסימים: גילי הבכורה, בן, ואריאל הקטנה, כל נכדיי הם ילדיה של בתי שירלי.

חלום חיי תמיד היה להיות בריא ועשיר, היום אני יכול להגיד שאני בריא ומאושר.

הזוית האישית

גילי: העבודה המשותפת הייתה מהנה ומעשירה. אשמח לעבוד עוד ביחד עם סבא.

סבא: העבודה הייתה משמעותית מאוד עבורי, ולמדתי המון על נכדתי וגם על עצמי. אני מקווה שיהיו לי עוד אפשרויות לעבוד יחד עם נכדיי.