מאגר סיפורי מורשת

שמי ורדה אנטופולסקי ספינקה, אני משתתפת השנה בתכנית הקשר הרב דורי יחד עם התלמידים המתעדים אליה ואדי. יחד אנו מעלים סיפור תיעוד שלי אל מאגר המורשת של התכנית.

ילדות בארץ הקודש 

שמי, כאמור, ורדה אנטופולסקי ספינקה. נולדתי בפתח תקווה בשנת 1951 אחרי אחי הבכור, אריה, שנולד עם קום מדינה ואחרי נולד אחי הצעיר אליהו. אני הייתי "הנקניק של הסנדוויץ". כאחות הבוגרת בארבע שנים, הרגשתי אחראית ואהבתי לטייל עם העגלה ולהשוויץ בתינוק. הוא חלה בדלקת ריאות, אז טרחתי להסביר לעוברים ולשבים שלאחי יש דלקת אטריות והוא מקבל זריקות פלסטלינה, במקום פניצילין..

בחירת השמות שלנו הייתה קלה. שני אחיי נקראו על שם סבינו המנוחים ובמקרה שתי הסבתות נקראו רוזה או רסל  ומכאן נשאתי את השם ורדה.

משפחתי הגרעינית 

ההיכרות של הוריי

הוריי הכירו אחרי מלחמת העולם השנייה בתערוכה כמו יריד המזרח, שערך סבי מצד אמי, כשהאמין שפולין, אחרי מלחמת העולם השנייה, תהיה מדינה חדשה קפיטליסטית משגשגת ופורחת. סבי נסע לארה"ב כדי לייבא גרבי ניילון ומעילי גשם לשם הצגתם ביריד. קרוביו, שחזו את מהפך השלטון והפיכתו לקומוניסטי, הפצירו בו להישאר באמריקה, אך סבי האידיאליסט לא האמין, ושב עם הסחורה לסופוט, שם נערך היריד. הוא קרא לאמי להגיע לפולין כדי לעזור לו בתערוכה, מכיוון שדיברה אנגלית, צרפתית, גרמנית פולנית ורוסית. באותה עת היא למדה בסורבון שבפריז, קיבלה אשרה לחודש ונעתרה לבקשת אביה.

אבי באותה עת היה רופא השיניים של השגרירות היוגוסלבית ומכיוון שהיו לו קשרים, הם ביקשו שיחפש עבורם בניין להשכרה כדי להקים את משרדם, כך הגיע לסבי, שהיה בעל בניין הדירות.

הוריי

איפה ישנם עוד אנשים כמו האיש ההוא… 

אבי היה תכול עיניים, אף ישר ועטור רעמה בלונדינית. מה שנחשב ל"מראה ארי טוב", עובדה שאפשרה לו לצאת ולהיכנס לגטו ורשה מבלי לעורר חשד מיותר ולהבריח אנשים, תינוקות וילדים לצד הארי, לשכנם ולדאוג למחסורם על חשבונו במשפחות של גויים ולשמור עימם על קשר.

מצא אישה מצא טוב 

לצורך השלמת עסקת הנדל"ן, אבי הגיע לדוכן. באותה עת אביה לא היה במקום ואמי נכחה במקומו. עיניהם הצטלבו וכך פגש את אמי יפת התואר שכונתה "ליז טיילור". אחרי שלושה שבועות הם נישאו כדת וכדין. היא נאלצה לשוב לפריז מכיוון שהוויזה שלה נגמרה, וכשאבי הצטרף אליה הם החליטו לבנות את ביתם בישראל.

הם שהו במחנה הפליטים סן ז'רום שבצרפת, ומשם הפליגו לארץ באוניית מעפילים, באפריל 1948. טרם המלחמה אמי הייתה פסנתרנית והופיעה כבר בגיל 12 כסולנית עם התזמורת הפילהרמונית של ורשה. כששהתה בפריז לאחר המלחמה, היא זכתה במלגה למכללה היוקרתית לאומנויות ג'וליארד שבניו יורק, אך ויתרה על החלום האמריקאי ועלתה עם אבי לארץ. המשטר בפולין אכן הוחלף וסבי, כבעל רכוש, הוכרז כ"אויב העם והקומוניזם" והושלך לכלא, שם מצא את מותו.

היו ימים חבר… 

בשנים 1951 עד 1957 הייתה תקופת הצנע, שבה אנשים קנו מזון בעזרת פנקס התלושים. גרנו בשיכון עולים בנוה עוז. היה לנו חדרון קטן שאבי תלה בו וילון כדי להפרידו מפינת המטבחון. הייתה פתיליה, שלימים הוחלפה בפרימוס. כמקור שימשה מנורת הנפט בשם לוקס. בית השימוש היה מחוץ לבית ופיילה שימשה כאמבט וחוממה בקרני השמש בקיץ ובימי החורף מולאה במים שרתחו בפתיליה.

כשאחי הבכור נולד, הוא ישן במגירה של הארון, אך אני כבר זכיתי לישון בעגלת עץ. חיינו בקהילה שיתופית של עולים חדשים כשהארוחות חולקו בין כל הילדים, כף לכל ילד בסבב. הייתה עזרה הדדית וקשרי ידידות בין השכנים וכשהגיעה חבילת מזון מחו"ל, כולם תרמו לתשלום לדואר, והתכולה חולקה בין כולם בצורה שווה. פעם אחת הגיעה הודעה מהדואר שיש חבילה גדולה מאמריקה מדודתה העשירה של אחת השכנות. כולם התגייסו למבצע ההתרמה. כשהגיעה החבילה המיוחלת היה טקס פתיחה, בדחילו ורחימו, במעמד כל השכונה. למגינת ליבם נתגלתה במלוא הדרה רק תמונת הפורטרט של הדודה.

היה חלבן, שכל בוקר לקח כד חלב ריק שעמד מחוץ לדלת ומילאו מחדש. מקרר טרם היה, אז קנו בלוק קרח מעגלון שעבר ברחוב. בחורף הבית חומם עם תנור פרידמן שהופעל על ידי נפט. המגהץ עבד על פחמים. את הכביסה אמי כיבסה ידנית בתוך פיילה, גיגית עם קרש כביסה ומים רותחים שהורתחו בדודים.

משה במכנסי הברזל 

אבי, כלוחם פרטיזן מנוסה ובעל כושר טכני, עבד באותה עת בבית חרושת לנשק והמציא פטנט לפיזור אחיד של ציפוי הצבע בתוך קנה הרובה הצ'כי, כדי שהכדור יחליק ויצא ללא חיכוך לעבר המטרה. אבי שהתחשב באמי העסוקה שטיפלה באחי התינוק, מכר לה "לוקש", בספרו שבמפעל מכבסים את המדים. לימים התגלה הבלוף הגדול: תוך התזת הצבע, מכנסי אבי שספגו את הצבע התקשו והתעבו. כל בוקר במפעל העמידו את המכנסים והפועלים העובדים בצוותו של אבא עזרו לו להיכנס אליהם בקפיצה. הוא זכה לכינוי "משה עם מכנסי הברזל".

 "הבית שלנו עשוי מגומי" 

האווירה בבית הייתה מאוד אופטימית, רווית הומור, מוזיקה ושמחה. זאת עקב ההחלטה המושכלת של הוריי, שנותרו ללא משפחה אחרי השואה, שכל רצונם הוא לבנות משפחה לתפארת בארץ היהודים, לצמוח ולהוכיח שהיטלר נכשל במלאכת ההרג ובפתרון הסופי.

הייתה להם חברה של עשרים זוגות שנפגשו פעמיים בשבוע, חגגו את החגים יחדיו וביום עצמאות שכרו משאית וטיילו בארצנו. בית הוריי תמיד שקק חיים ואירח המון חברים מחו"ל, שחלקם היו עם אבי במחתרת ונשארו בביתנו חודשים רבים. בנוסף, הייתה אצלנו שמונה חודשים האישה שאמי, כנערה, התחבאה בביתה במשך שנתיים בפאתי ורשה וכמובן שנטענו עץ והענקנו לה את אות "חסידי עולם". גם בנה הבוגר של אותה חסידת אומות עולם, שכבר היה נשוי עם שני ילדים, גר אצלנו שנה תמימה, כי רצה לעבוד ולחסוך כסף על מנת לשדרג את מעמדו. אבי סידר לו עבודה בצביעת בתים ועם כל הכסף שחסך הוא חזר לפולין, קנה בית, מכונית ואף הצליח לממן לילדיו לימודים אקדמיים.

כמעט שלא קרה שלא הצטרפו אלינו אורחים לארוחת צהרים או ערב על בסיס יומי. נהגנו לצחוק כשלפתע הגיע מישהו חדש ולא מוכר ואמרנו: "בטח אבא פגש אותו באקראי ברחוב". המזל היה שיתוף הפעולה המלא מצד אמי. בבוא האורחים הלא צפויים היא מעולם לא התלוננה, וכששאלנו אותה אם זה לא מפריע לה היא ענתה בחיוך: "הבית שלנו עשוי מגומי". כשהיינו צעירים בכל שבת התעוררנו, עשינו הצגה להורינו ואחר כך נכנסנו למיטתם.

כל יום אחרי ארוחת הצהריים עם הוריי, אחרי שהמצטרפים עזבו ואנחנו הלכנו לחדרינו, הוריי נכנסו לחדרם לנוח, כי עבדו מפוצל, ואז אבי היה קורא כמו תרנגולת: "צ'יפ צ'יפ צ'יפ", ואנחנו האפרוחים באנו לחדרם לקבל שוקולד. ברבות הימים, כשאבי קנה מכונית, חיברנו כמובן שיר לכבוד האירוע וכל שבת נסענו לטיול. גרנו מעל בית המרקחת שנקרא על שם סבתי "רסל" ומרפאת השיניים של אבי. לפני עקירה או טיפול שורש אבי שלח את המטופלים לקומת המגורים שלנו באומרו: "עלה אלינו לדירה, תאכל ותשתה כי אחרי הטיפול לא תוכל לאכול כמה שעות".

ערב אחד, כשחזרתי בתשע בערב אחרי תורנות בבית המרקחת, נפתחה הדלת ואבי הגיע עם בן אדם זר לחלוטין שנראה המום ומבולבל. לשאלתי לזהותו, השיב אבי שהוא הגיע לנמל התעופה לוד בטיסה מניו יורק ואיש לא בא לקבלו. אבי ביקש שאכין עבורו ארוחת ערב. תוך כדי האכילה תיחקרתי את האיש. המסכן הגיע מאמריקה לפגוש את אחיו, אחרי שלא התראו שלושים שנה, ואיש לא בא לקבל פניו. חילצתי את שם אחיו והתקשרתי למרכזיה. כשצלצלתי לכפר סבא, ענה לי האחיין וסיפר שאביו לקה בליבו והם לגמרי שכחו שדודו צריך להגיע. העיקר שאביו שב לאיתנו וחזר הביתה. הסעתי את הדוד לבית אחיו ובכך נשלם העניין.

מסלול הלימודים 

למדתי בבי"ס פיק"א, בית הספר היסודי הראשון שהוקם בפ"ת בתמיכת הברון הנדיב רוטשילד בשנת 1885. פיק"א הייתה חברה להתיישבות יהודית בארץ. היו בו שמונה שנות לימוד.

כל בוקר נערך מפקד בחצר, התעלמנו מעט ואחרי שמיעת דבר המנהל הונף דגל ישראל תוך כדי שירת ההמנון. לאחר מכן התפזרנו לכיתות. כל יום היה תלמיד תורן שתפקידו לצלצל בפעמון הנחושת. בכל הפסקה שני מורים השגיחו בחצר. ההפסקה הגדולה שימשה לארוחת כריך או פרי שלעסנו מעל מפית פרושה על השולחן שרקמנו במו ידינו עם שמנו בשיעור מלאכה. הגיעו תורנים מכיתות גבוהות והשגיחו על ההוראה "אין משיחין בשעת הסעודה". מעבר לכביש היה ירקן שנהגנו לקנות אצלו קנה סוכר ולידו הקיוסק של נורה דינוביץ, שם שתינו כוס גזוז וליקקנו קרטיב לימון.

אחת לשבוע נסענו במשאית של גרשון לחווה החקלאית ברחוב קפלן, מלווים במורה לחקלאות. שתלנו ועדרנו וחזרנו הביתה עם פרי עמלנו לתפארת: גזר, קולורבי, חסה ופטרוזיליה. עם המורה אוליבר למוזיקה נסענו באוטובוס 62 לבית האופרה בתל אביב ושם ראינו ושמענו את "כרמן", "אאידה", "פיגארו " ו"דולי הפנינים". הצטרפתי למקהלה ושרתי בקול אלט. כל ט"ו בשבט הלכנו לנטוע שתילים והתאספנו ברחבת העיריה לטקס שבו פצחנו בשיר: "כך הולכים השותלים". כשמורה נכנס לכיתה, כל התלמידים עמדו לכבודו, קידמוהו בברכה: "שלום המורה" וחלילה לא בשמו הפרטי. אחר כך התיישבנו בשילוב ידיים או מרפקים על השולחן מול המחברת והספר. לקראת חודשי הקיץ אחרי הפסח נסענו לבריכת "מכבי", שם למדנו לשחות פעם בשבוע באופן מאורגן עם המורה להתעמלות בורשטיין והמציל האגדי רוסו. הלכנו להצגות בקולנוע "היכל" מטעם בית הספר.

למדתי בתיכון הוותיק בעיר ששכן בעין גנים ונקרא "ברנר", על שם הסופר יוסף חיים ברנר. את המתמטיקה לימד המורה גורדון שהיה מחלוצי תוכנית "התבניות המתמטיות", תוכנית ניסיונית בטלוויזיה הלימודית, השתתפו בפיילוט מעט בתי ספר מובחרים כמו "בליך" ברמת גן, כצנלסון בכפר סבא, "הריאלי "בחיפה, ואולי גם "בויאר" בירושלים.

היה חדר מוסיקה שבו לימד המלחין ניסן כהן הב-רון את יסודות המוסיקה פעם בשבוע. המורה נהג לבחון אותנו על השיעור הקודם. הוא לימד אותנו על הצורה המוסיקלית המעגלית בשם רונדו ושירטט את המבנה בלוח, איך קבוצה אחת שרה אחריה את הפזמון ושוב קבוצה וחוזר חלילה, דומה לשירת הקנון. הוא צד תלמיד וביקשו לספר מה למדנו בשיעור הקודם. כשראה אותו מגמגם ומתפתל ביקש ממנו רק לשרטט על הלוח את המבנה המוזיקלי. התלמיד כתב בכתב ברור וגדול רונדו.

בימי שישי שוחררתי מכמה שיעורים והלכתי לחוג דרמטי ובסוף השנה הופענו באמפיתיאטרון אורון. במקביל הייתי בתנועת הצופים, שם הדרכתי ואף נשלחתי כחלוץ לפני מחנה הג'מבורי. הוריי הקפידו לספק לנו חוגים והעשרה ולכן למדתי מספר שנים בלט קלאסי אצל המורה מרים קופמן. מן הסתם למדתי נגינה על פסנתר אצל יהודית פלק, שחשבה שאני כשרון עולה, והביאתני לפסנתרנית המהוללת ורדה נשרי. באותה תקופה הייתי "תולעת ספרים" וחיברתי שירים, שאותם הקראתי להוריי לחבריי, ובעיקר למגרה….

השירות הצבאי – "למי צלצלו הפעמונים"? 

טירונות עשיתי במחנה שמונים, ובמקום ללכת בסוף המשמרת מאוהל לאוהל ולעשות השכמה, הבאתי מביתי פעמון ופשוט צלצלתי, וכולן קמו והגיעו למסדר בזמן. אחרי הטירונות נשלחתי לממשל שכם עם המושל שאול גבעולי. תפסתי טרמפ על רכב צבאי שנסע לכיוון הבקעה מצומת בית ליד, ירדתי סמוך לקסבה ופסעתי לכיוון הבסיס. כשהופעתי בשער כולם באו לראות ה"תופעה" כי היה מצב בטחוני מסוכן והיו חייבים להכניסני לחצר הממשל, בפרט שלא הייתי חמושה. זו הייתה "טבילת האש", שלמזלי עברה בשלום.

זה היה קומפלקס גדול של בנינים עוד מימי השלטון הבריטי והיו בו צה"ל, משמר הגבול, שירות בתי הסוהר, משטרה אזרחית ושב"כ. עבדתי ב"וילה "בקבלת קהל כי קלטתי מהר את השפה הערבית. זה היה מבנה חד קומתי סמוך לממשל לצורך קבלת קהל, שנבנה מתוך מחשבה שההפרדה מהממשל תיתן אווירה רגועה ולא מאיימת של משטר צבאי, וכך יוכלו התושבים לחוש יותר בנוח בבקשה של רישיונות  ללימודים לעבודה ולסיור בארץ. היה לי הכבוד לעבוד עם אחיו של יגאל אלון, שהגיע כאזרח עובד צה"ל כל יום מבנימינה. הוא דיבר ערבית על בוריה והיה אישיות מאוד מוערכת. לימים הפכתי גם למשקי"ת תרבות וחוץ מארגון מסיבות ויום ים, הבאתי גם מרצים וסרטים. במיוחד זכורה לי הרצאתו של דוד פרלוב במאי הסרטים.

 הטרור 

ב- 6 בספטמבר 1970 נחטפו מטוסים משווייץ ומגרמניה על ידי אנשי "החזית העממית לשחרור פלסטין". רוב החטופים שוחררו ב11 לחודש, חוץ -מ- 56 בני ערובה אזרחי ארה"ב, שוויץ, גרמניה וישראל. המטוסים הוחזקו בירדן. בין הישראלים היו הפיזיולוג של בית החולים הדסה עין כרם פרופסור סמואלוב, ופרופסור אהרון קציר, אחיו של הנשיא אפרים קציר. הדרישה הייתה לשחרר את לילה חאלד מהכלא בבריטניה, ועוד שלושה חברי החזית העממית מהכלא בשוייץ. אם לא ימולאו כל הדרישות, המטוסים יפוצצו עליהם.

שר הבטחון דאז, משה דיין, הורה לעצור את כל קרובי המשפחה של המלך חוסיין ושל כל אנשי צמרת השלטון כאמצעי לחץ. מלבד גברים היו גם נשים ולכן הוחלט לצרף אותי לחיילים שמא יטענו שלא נהגו בנשים כיאות. המעצרים היו מסביב לשעון במשך כמה ימים ולילות. נסעתי בנגמ"ש של חיילי מג"ב. מספר קילומטרים לפני כל יעד דוממנו את המנועים וצעדנו לעבר המטרה. הלחץ שלנו עבד ובני הערובה שוחררו. לצערנו, בשנת 1972  נרצח אהרון קציר בפיגוע בלוד של קוזו אוקמוטו. בשנתי השנייה ללימודי הרוקחות, פרופסור סמואלוב היה המרצה שלי לפיזיולוגיה. מה שנקרא, "סגירת מעגל". משכם עברתי לשרת בממשל טול כרם ובנוסף לעבודתי במנהל האזרחי הייתי גם שם מש"קית תרבות.

לימודי הרוקחות 

המסלול ללימודי הרוקחות היה מאוד טבעי עבורי, כי אמי ניהלה את בית המרקחת "רסל" בפ"ת ואני ממש גדלתי שם. הלימודים בירושלים היו אינטנסיביים ומעניינים והשמש הייתה מרמה, כי בבוקר היא נשקפה מחלון המעונות חייכנית ומזמינה כשבחוץ היה ממש קר. "שמש שקרנית". אני ניצלתי את המרתונים של הסרטים בקמפוס "גבעת רם "והלכתי בערבים להצגות ומופעים, כ"בליינית" אינטנסיבית, זכיתי לכינוי "הפרפר", כי בדיוק יצא לאור ספרו של אנרי שרייר "הפרפר". ונהגי האוטובוס כבר הכירוני ועצרו לי סמוך למעונות, לאו דווקא בתחנה. נשלחתי פעמיים לחו"ל לחילופי סטודנטים, וזו הייתה חוויה מרתקת מרחיבת אופקים ומעשירה. פעם הייתי בארה"ב ובפעם השנייה בהולנד.

העבודה בבית המרקחת 

כשהתחלתי לעבוד, הלקוחה הראשונה ביקשה ממני משחה. היא אמרה "רגדול ״ ואז עניתי לה: "אין שום בעיה. לבקשתך אתן לך רק קופסא גדולה, רק תנקבי בשם התרופה". עוזרת לרוקח, רינה מנשה, מיד נחלצה לעזרתי ויידעה אותי שיש משחה בשם זה. פעם ניפקתי סירופ Moxypen Forte ללקוחה אנגליה, הוריתי לה בשפתה: "you have to take it one spoon 4 times daily". האישה השיבה בקול מבין: "now I understand why it’s called Moxyen Four take".

יום אחד נכנס אדם לבית המרקחת וביקש טינקטורת יוד. לשאלתי כמה הוא רוצה הוא ענה: "50 סמ"ק". הכמות נראתה לי מוגזמת. נכנסתי למעבדה ומילאתי בקבוקון כבקשתו. יצאתי אליו, ובצחוק שאלתיו אם הוא שותה את זה. בלי היסוס הוא השיב: "כן" ובשנייה פתח ושתה הכול בבת אחת. בקושי התאוששתי, כשלפתע אבי נכנס מהדלת האחורית של בית המרקחת. כשסיפרתי לו הסיפור הוא אמר שהאיש הוא בנו של רב שעבר זוועות במלחמת העולם השנייה ומאז הוא מאושפז בגהה. אבי, שהכיר את אחותו שורדת שואה, טיפל בשיניו ללא תשלום. פעם הופיעו במרפאתו של אבי שני שוטרים ולקחו אותו לחקירה. הם הראו לו מכתבי נאצה נגד השלטון בכתב יד מוזר ומפוזר. אך חתום בחותמת שלו. אחרי בירור התברר שהמטופל, חולה הנפש, באחת הפעמים שזכה לטיפול במרפאה, גנב את החותמת והוא זה שכתב.

במשטרת פתח תקווה עבד בלש שהכרתי אותו כשהתנדבתי במשמר האזרחי. יום אחד הוא הופיע בבית המרקחת. בקשתו הייתה שאשקול עבורו אצבע-חשיש שהוא החרים בראש העין. עשיתי כדבריו ועל טופס הבקשה ציינתי את משקל הממצא, ולבקשתו חתמתי ידנית כרוקחת האחראית, ואז הטבעתי את החותמת. לימים קיבלתי טלפון. מעברו השני של הקו חקר אותי קול סמכותי ושאל איך שקלתי את הממצא. השבתי שזוהי שאלה מכשילה וציינתי את העובדה שאני עדיין מבדילה בין ברוטו לנטו כמקצועית. ובציניות גם אמרתי, שאם הוא רוצה לצחוק אז הוספתי למשקל החשיש את מעילי ונעליי. מיד יצרתי קשר עם פרקליטות תל אביב, סיפרתי לעו"ד רבקה שפייזר, שבילדותה הייתה שכנתי, על תוכן השיחה ושאין לי כלל צד בעניין. עורך דינם של הפושעים לכאורה, ניסה להפחידני או להכשילני דבר האסור בתכלית האיסור. כיוון שאני לא אהיה עדה במשפט, רק עזרתי למשטרה. הפרקליטות הזהירה את עורך הדין שלא ליצור עימי שום קשר כי הוא עלול לאבד את רישיונו.

מלבד המון קוריוזים, אהבתי את האווירה והצוות בבית המרקחת. הכי חשוב היה הקשר שלי עם הלקוחות ששיתפו אותי בסיפור חייהם, מעקב אחרי התרופות והשפעתן. לא פעם הם אמרו שהם מרגישים אצלי כמו בבית וזו הייתה המחמאה הכי נפלאה. פעם התקשרו אלי מסוכנות "גהה" לתרופות, והציעו לי לרכוש סירופ אקמול וסירופ רספרים בתנאי רכישה מועדפים מאשר מהסוכן המקורי של איקאפארם, חברת בת של טבע היצרנית. העניין נראה בעייני חשוד, ולכן התקשרתי לסוכן של טבע ויידעתי אותו. הוא התפלא מאד כי אף בית מרקחת לא טרח לעדכנו, ואני היחידה שמודיעה לו על כך. סיכמנו שאזמין את המבצע מ"גהה" בכמות קטנה, ובהפסקת הצהריים כשאין לקוחות, אתקשר אליו והוא יגיע. לאחר בדיקה הוא קבע חד משמעית שזו לא סחורה שלהם. החומר הועבר כמובן למעבדה של משרד הבריאות. לאחר בדיקות מקיפות, וחקירות ביטחוניות, התברר שהוקם במזרח ירושלים מפעל קטן שזייף את שני הסירופים. אין שום חומר פעיל באף אחד מהם חוץ ממים חומרי צבע וסוכר. המפעל נסגר והפושעים נשלחו לכלא.

לחברת טבע הייתה תרופת הדגל בשם קופקסון לטיפול בטרשת נפוצה, ובית המרקחת שלנו זכה בין עוד בתי מרקחת ספורים בארץ להיות תחנת לניפוק התרופה. זכיתי להכיר את בן דודו של חוסיין שהוא ובנו חלו במחלה והוא הופיע עם הלנדרובר המפוארת שלו כל הדרך מירדן כדי לרכוש אצלנו. הוא היה אדם חביב ואינטליגנט שרכש השכלה אקדמית באנגליה ופעם, כשנבצר ממנו להגיע, עשיתי עבורו את השירות, והבאתי התרופה לשגרירות ירדן מול הבורסה ברמת גן.

התרומה לזולת וראיית האחר 

תוך כדי עבודתי התנדבתי במשמר האזרחי בפתח תקווה, ב"קו החם" בוויצ"ו תל אביב וכן עזרתי לנשים מוכות בהעברה למקלטים. בין השאר התנדבתי בארגון "חברים לרפואה", שמחלק תרופות "חינם אין כסף" למעוטי יכולת ועוזר להשתלות איברים. אני עדיין מתנדבת בארגון "עמך" לשורדי השואה וכן בלהקת "קדימה", בה אני מופיעה בנגינתי להוסטלים בתי אבות ומתנ"סים. לאיזון הלכתי ועדיין הולכת להרצאות, רקדתי ריקודי עם. טיילתי, ומטיילת ברחבי הארץ ובעולם הרחב גם עכשיו, משתתפת בבילויים כמו הצגות מופעים סרטים קונצרטים שירה במקהלה, ונגינה להנאתי.

"שלחי לי תחתונים וגופיות" 

במלחמת הלבנון הראשונה הרגשתי צורך לתרום למדינה והתקשרתי לרדיו לתוכנית של אלי ישראלי, בבקשה לפרסם את מספר הטלפון של ביתי וכל מי שרוצה להופיע בפני חיילים ומי שמעוניין להסיעם וכן מי שמוכן לגלחם ולספרם, שיתקשר לורדה בין 14:00-15:45 זמן הפסקת הצהרים. התנדבו נכים שהסכימו להסיע בחינם את צוותי הבידור מעמדה לעמדה, מפצוע לפצוע ולבתי חולים. הלכתי לפסז' ברקוביץ לבית החייל, וקיבלתי מכתב המלצה לכל בתי החייל לאפשר לחוליות הבידור כולל הנהגים לאכול ולישון אצלם בחינם. יחד עם הזמרים והגיטריסטים יצרנו רפרטואר שירים לכל קבוצה, שתופיע בפני הפצועים.

בעל מספרה מנתניה בא פעמיים בשבוע לגלח ולספר את הפצועים המאושפזים בבילינסון ובשיבא. ההיענות הגדולה כללה קוסם להקות ריקודי ג'ז ולהקות זמר מרחבי הארץ, בעזרת מדריכם בן ישי. החלטתי לתת גם ללהקות גדולות את הבמה, והגיתי רעיון לאפשר לכולם להופיע בתוכנית באולם גדול וראוי. ראש עיריית פתח תקווה דאז, גיורא לב, נתן לי את אולם שרת. שני סדרנים תרמו משמרת. "זילברבויים" נידבו מערכות הגברה וציוד אלקטרוני. "פרחי סנדרה" ו"פרחי שושנה "תרמו זרים גם לאומנים וגם לעיצוב ולקישוט הבמה. פרסום "שוהם" הדפיס מודעות, שהודבקו ברחבי בעיר. בית החייל נתן פנקסי כרטיסים, אותם נתתי לזאב בן ישי שעבד בבית התלמיד והוא חילקם בין מתנדבי בית התלמיד שהפיצו ומכרו לקהל עצום. ה"דודות" של בית החייל אפו המון עוגות. הלהקה של אתי פולישוק  מפתח תקווה הופיעה במחרוזת והפליאו ריקודן. אלונה טוראל ניגנה על הקלידים, להקת ג'ז מהרצליה והרכבים של מוסיקת רוק וג'ז מדרום הארץ וגם קוסם, נתנו ערב מהנה ועשיר. כל הכרטיסים והעוגות נמכרו. המבצע הזה הכניס כסף רב לבית החייל כי הוכל נתרם, ונאמר לי שלא היה אח ורע למבצע כל כך מכניס.

בניית הקן 

בשנת 1991 הכרתי את בחיר לבי צביקה ספינקה. לא עבר זמן רב, ובאנו בברית הנישואין. לא הסכמתי למחוק את שם נעוריי אלא להוסיף את השם החדש שהוענק לי, כי אישה נחשבת קודם כל בזכות עצמה ולא בצל בעלה. מה גם שלא שרדו כמעט מי שיישא את שם משפחתי הקודם.

אחרי שנה וחצי נולד בננו האחד היחיד והמיוחד, דביר, שכבר בגיל חצי שנה דיבר שוטף עם אוצר מילים עשיר מאד. כשנישאתי, בעלי היה גרוש ותיק עם שלושה ילדים, לכן שם בננו המשותף מורכב משמות אחיו למחצה. דוד בנימין יונתן רעים = דביר. לגאוותי הרבה, בני החכם זכה בהרבה חידונים אך, גולת הכותרת הייתה חידון התנ"ך העירוני בשנת תשס"ד, כשעקף את כל התלמידים הדתיים והוכרז כ"חתן התנ"ך" של פתח תקווה.

עם בעלי 

המסר שלי 

המסר שלי הוא שלא נחכה לניסים או שמישהו יעשה עבורנו משהו. כי ידוע לכל ש"כגודל הציפיה גודל האכזבה". אם אתה מאמין בצדקת דברך, כל עוד הוא מציאותי, ישר והגיוני השתדל להגשימו, גם אם זה כרוך במאמץ, כי אם תוותר לעצמך רק בגלל עצלות או דחיינות לא תסלח לעצמך וחבל. "לא" זוהי מילה קלה ומתחמקת ויש לה המון תירוצים. אז עדיף לנשום רגע ולחשוב אם זה בכלל ראוי ונכון. עוד אני חייבת לציין שההתנדבות היא דבר ראוי ומועיל והתורם יוצא נתרם. הרגשת הנתינה ממלאת ומספקת וזאת בזכות הדוגמא האישית שקבלתי וספגתי מבית הוריי.

חפץ שהועבר במשפחתי 

הוריי הגיעו לארץ מחוסרי כל ובנו את חייהם במו ידיהם. כשהם התגוררו בחדרם הקט בשיכון העולים, עם אחי ואיתי, הגיע ההודעה מהדואר על חבילה שהגיעה מאמריקה הרחוקה. אבי פתח החבילה וראה מעיל הגדול ממידותיו. המעיל הועבר לחייט תל אביבי ואחרי כמה ימים חזר להוריי עם המעיל המתוקן, והראה להם שבתוך הכיס הוחבאה טבעת זהב שבראשה יהלום פצפון ומשני הצדדים אבן רובי.

זו הייתה מתנת הפתעה מבני הדודים של אבי. אמי ענדה הטבעת ואחרי מותה העבירה לי. הטבעת הינה עדות למחווה ולקשר המשפחתי עם שרידי המשפחה בחו"ל, מאוד משמעותית עבורי. מעניין אם היום היו מחזירים למישהו אבדה כזו…

הטבעת שעוברת במשפחה מדור לדור 

יש לי חלום 

החלום שלי הוא שהעולם ישמור על סטנדרט דיבור והתנהגות נאותה ומכילה ועל שיח מכבד. שנשמור על כדור הארץ שלנו מבחינה אקולוגית. וכמובן במישור האישי, אני מאחלת בריאות למשפחתי האהובה, ומייחלת שבני דביר יהיה מאושר וינסוק לגבהים בכל המישורים.

כה לחי!

עם בני דביר כאם צעירה

הזוית האישית

ורדה: היה לי העונג להכיר שני בוגרי כיתה ז' מבית ספר אלונים. האחד – אליה, ספורטאי, שנפצע תוך כדי פעילות גופנית ונעדר עקב כך מהמפגשים. והשני – אדי, שאיתו נפגשתי כל הזמן. אדי רגיש עם חוש הומור, ואוהב בעלי חיים. הוא מגדל כלבה אותה הוא אוהב בכל ליבו. מלבד שיחות אישיות הוא אוהב לשחק רמיקוב. אני מאחלת לשניהם הצלחה בלימודים ובחיים.

אליה ואדי: נהנינו מאד בכל התהליך עם ורדה, למדנו ממנה המון, על העבר שלה, התחביבים שלה ועל החלומות שלה והיא גם שמעה על החלומות שלנו וגם למדנו ממנו המון מושגים חדשים. בזכות התכנית הזו, רכשתי בטחון רב ואני מרגיש שעשינו דבר מאד משמעותי.