מאגר סיפורי מורשת

שמי נעמי סמדר, ילידת חיפה. נולדתי בישראל בשנת 1956בחיפה.

על שפת הים שוכן לו קיבוץ מעגן מיכאל בו סבא וסבתא שלי גדלו. קיבוץ מעגן מיכאל הוא קיבוץ ימי ולכן הילדים בו החלו ללמוד ימאות כבר מסוף כיתה ו'. בכיתה ו' החלו להשיט סירות בימיה, סירות קטנות בשם בשם ליוויתן.

בכיתה ז' כבר יצאו לים הפתוח ללמוד להשיט סירות מפרש, ככה כל שנה פעם אחר פעם, זה היה כמו פעולה ימית פעם בשבוע. בחופשים הם יצאו להפלגות ליפו או עכו וחזרו ביום הבא .

אבל הדבר שכולם חיכו לו באמת היה לחופש הגדול של כיתה י'. כי בחופש הגדול כל הקיבוצים הימיים היו יוצאים ביחד בסירות מפרש, הישר לקפריסין. כל שנה כיתה י"א הדריכו את כיתה י', בהפלגה, וסבא שגדול מסבתא בשנה, הדריך את הקבוצה המקבילה, סבא וסבתא היו זוג כבר אז.

יום לפני הם סידרו את הסירות וארזו תיק והתכוננו (גם פיזית וגם נפשית) להפלגה. כל אחד לקח את האוכל, שם אותו בארגז, והכניס אותו מתחת לרצפת העץ בסירה. ההפלגה היתה ממש בפתח וההתרגשות היתה בשיא, כולם היו נוהרים לסירות ומתכוננים לצאת לדרך, נפרדים לשלום מהמשפחה ועולים אחד אחד. לפני העלייה סבא וסבתא היו מצטיידים בווקי טוקי כדי להרגיש ביחד גם כשהם בסירות נפרדות.

אמנם הילדים כבר היו ילדים גדולים אבל עדין נזקקו לליווי, וספינת דיג בשם "גלים" סירת לאנץ' שהיא סירת מנוע ליוותה אותם. ההפלגה החלה לצאת מנמל הקישון בחיפה ונמשכה כעשרים וארבע שעות. עם הקושי הכרוך בלצאת להפלגה רחוקה, סבתא וסבא התמודדו יפה.

היו רגעים כל כך יפים וכל כך מיוחדים במסע הזה, הרוח שנשבה בשיער, הצחוקים שעשו בסירה, הנדנודים בסירה, והמפרשים הגדולים שהתנופפו בגאווה, כל אלה רגעים שנחרטו בלב כולם לנצח.

לאחר עשרים וארבע שעות של עייפות כיף והקאות, הגיעו הסירות לנמל פמגוסטה שבקפריסין, כשסבתא ירדה מהסירה, היא הרגישה נדנודים כאילו היא עדין בים, אבל חצי שעה לאחר מכן זה נעלם.

הילדים הגיעו לבית מלון, ומכיוון שהם קיבוצניקים וכמעט ולא יצאו מהקיבוץ, זאת היה הפעם הראשונה שהם מתארחים בבית מלון. כל אחד מתמקם בחדרו ואוגר כוחות להמשך היום. מכיוון שמדובר בכמה כיתות של נערים מתבגרים ולכן איך אפשר שלא "ליהנות" טיפה… בערב הם עשו מסיבה ועל זה לא נפרט יותר מידי. הם שהו יומיים בפמגוסטה.

לאחר היומיים הנהדרים הללו הם יצאו באוטובוסים לטרודוס ( אזור הררי וקסום בקפריסין ) אחרי הטיול הם התמקמו בבית מלון נוסף, שגם בו הם שהו יומיים, אבל הגיע הזמן בו צריך להיפרד לשלום מקפריסין ולחזור לסירות, הם התארגנו ונפרדו לשלום מקפריסין (וגם מהיבשה ) והחלו להתכונן לדרך חזרה.

אחרי העמסות וסידורים הגיע הזמן לעלות על הסיפון ולצאת חזרה הביתה. אחרי לילה בלי שינה, אפשר כבר היה לראות את חופי ישראל!  זה היה רגע קסום, סבתא הרגישה כאילו הכל עוצר במקום, ואין שום דבר מלבדה ומלבד השקט הקסום הזה. רגע שבו הלב שלם.

הזווית האישית

תמר: סבא וסבתא נהנו לספר, לשתף ולהרחיב על חייהם, הם גם נהנו איתי. אני נהנתי לשמוע את הדברים שסבא וסבתא סיפרו לי, ונהנתי להכיר להם מקומות וחברים.